ההבטחה שלך
עושה את גישתך לאפילו גרועה יותר. אילו הקריטריון היחיד לקביעת "חולשה מזכה" היה התנגדות רעיונית של החלש להזקקות, אז זה היה מוזר, אבל מילא. אבל את לא מסתפקת בזה. את לא אומרת שכל מי שלא רואה פסול בהזקקות - חילוני, חרדי, כיפה סרוגה, עולה מרוסיה או אתיופיה, אני, חבר שלי - לא ראוי לעזרה. את מוסיפה גם את הקריטריון שצריכים להיות עוד רבים שדומים לו בתחומים אחרים של השקפת העולם וצורת החיים. כלומר, אם אני בא עכשיו ומבקש סעד, ומצהיר בראש חוצות שאני חושב שלקבל סעד ולחיות בעוני בכלל זה לא דבר רע, אבל אני חילוני - אז זה בסדר גמור. אם הבאתי לעולם כחילוני שנים-עשר ילדים, אין בעיה. אבל אם יש עוד פרטים שדומים לי בהשקפת עולמם בתחום אחר (למשל: כולם אוהבים לצפות בשקיעה מעל הים התיכון), אז זה כבר לא בסדר. הבעיה העיקרית לדעתי היא שלא קיבלת את החרדים לחברה הישראלית. אילו היית מקבלת אותם לחברה, היית צריכה להתייחס לכל אחד מהם באופן שווה לכל פרט אחר בחברה, אני למשל, או את, ולא באופן מיוחד, בגלל השקפת עולמם המשותפת. את צריכה להחליט אם החרדי הוא ישראלי, או שהוא משהו אחר, ולי נראה שהחלטת שהוא משהו אחר. בנקודה זו צריך לברר האם את שייכת בכלל לחברה הישראלית, או שהשקפה זו שלך מוציאה אותך ממנה, משום שהחברה הישראלית כן מקבלת את החרדים כחלק ממנה. אני חושב שהחברה הישראלית בהחלט מקבלת את החרדים כחלק ממנה, וזאת לאור הדרישה לשירות בצבא, תשלום מיסים וכולי. וכאמור, אם החרדי הוא ישראלי, אז הוא ישראלי בדיוק כמו כל ישראלי אחר, והוא לא מיוחד בגלל שהוא שייך למגזר מסויים (כמו שאני לא מיוחד בגלל שאני שייך למגזר אוהבי השקיעה).