אם לומר את האמת, לא כתבתי פה כי לא נעים לי פה
זה לא מה שהיה פעם. לכן בפעם האחרונה שכתבתי פה, כבר נמאס לי ואמרתי שאני לא חוזרת, אבל לפתע שוב מצאתי עצמי כותבת.
ההתהלמות, השיפוטיות, ההתנפלות, הקיצוניות, נשיאת דגל זה או אחר בשם ה"לא יודעת מה", כשכל שרשור שהחל בשאלה תמימה לגמרי, מוסט באחת להתנצחויות, והאדם שפנה בשאלה נשכח באחת. אני ממש לא מבינה מה קורה כאן...
גם בעבר היה מקום לשמוע ולהישמע, היינו כמו משפחה, כולם הכירו את כולם וידעו מה ומי, היתה סבלנות וגם סובלנות למגוון דיעות, תפיסות גישות, בלי לפגוע, בלי להקטין, בלי לזלזל, בלי לזרות פחד ואיימה, ובלי חשש של אלה שרוצים לכתוב, ואני יודעת שאני לא היחידה שחושבת כך, שעדיף שישאירו ת'דברים לעצמם, ולא יכתבו בפורום, כדי להימנע מלהיות המושא הבא לפגיעה.
מה שלומנו - משולב בהצלחה לימודית חברתית. גבר קטן. מצליח בלימודיו, אוהב את בית הספר, מעריך ומוערך ע"י מורים ותלמידים, ויש גם את כל השאר, שבעיקר בא לידי ביטוי בבית. כשחוזר הביתה, אז מתחיל הקושי האמיתי, אבל יש גם הרבה טוב ונעים ומרגש.