Nickelstickz
New member
Lavitator one word for you
Respect ,if you don't give it ,you will never get it back ,
Respect ,if you don't give it ,you will never get it back ,
שיגעון ההחלטה....
- פותח הנושא lavitator
- פורסם בתאריך
עזרה בחיפוש מידע על אמנויות לחימה
http://magister.thehackademy.net/images/blog_images/Magister/bart_google.gif
http://magister.thehackademy.net/images/blog_images/Magister/bart_google.gif
ותשובה שפויה ל- :Lavitator...
שלום לך, האמת שניסיתי לתרגם את הניק שלך לעברית, אבל יצא לי תואר שצמוד בדרך כלל לגל אוחובסקי, ומכיוון שחששתי שתפגע, יקראו הומופוב סקסיסט (שזה אוקסימורון נפלא), ויתחיל פה שירשור אין סופי בין כותבים מיפן ושאר העולם, החלטתי להמנע מעיברות. ההתלבטות שלך מוכרת וידועה, חלק מאומנות לחימה כולל בתוכו תרגול פיזי וכן מרכיבים נפשיים שאפשר למצא אותם ביוגה ובדיציפלינות דומות. למרות זאת, אני חושב שלפני שאוסף הנשמות הטהורות ששוכנות פה, יכתבו לך באופן תמציתי משהו שהוא מאוד סובייקטיבי, או לחילופין ניתן לאיתור פשוט ברשת. אתה צריך להגדיר לעצמך מה אתה רוצה, או פשוט לנסות דברים שונים ולטעום פעם מזה ופעם ממשהו אחר עד שתאתר מורה או/ו שיטה שמתאימים לך. באשר להשוואות סובייקטיביות, אז מצאתי מחקר אחד שמתייחס לסטטיסטיקות של פציעה ומשווה בין אמנויות לחימה שונות - יתכן וזה יעניין אותך מכיוון שלהבדיל מיוגה ושחמט, בא"ל קיים סיכוי לפציעה והעדרות מאימונים: טוקוואנדו - 59% אייקידו - 51% (באופן מפליא לא"ל שוחרת שלום). גונג-פו - 38% קראטה - 30% טאי-צ'י - 14% סיסטמה לא הופיעה במחקר, כנראה מכיוון שהחוקר לא הבין את האנגלית של המדריכים - מאידך, אני לא מכיר מישהו שנפצע וסיפר על כך בפומבי (החברים תמיד טוענים שזה קרה באימונים בשיטות אחרות..
). לעומת זאת יש הרבה שבחים שאני עד להם, למרכיבים הבריאותיים שבה (ע"ע כאבי גב). "גבר", לאור יכולת האבחון המרשימה שהפגנת מול חברי הפורום, אני מציע לך לבחון את הקריטריון האובייקטיבי הזה כמוביל, כי אתה בהחלט עלול להפצע
- בדוק את השיטות השונות, כשאתה מתחיל מטאי-צ'י לדוגמה וטפס למעלה במדרגות הסיכון, אם ועד שתמצא משהו שמתאים לך.
שלום לך, האמת שניסיתי לתרגם את הניק שלך לעברית, אבל יצא לי תואר שצמוד בדרך כלל לגל אוחובסקי, ומכיוון שחששתי שתפגע, יקראו הומופוב סקסיסט (שזה אוקסימורון נפלא), ויתחיל פה שירשור אין סופי בין כותבים מיפן ושאר העולם, החלטתי להמנע מעיברות. ההתלבטות שלך מוכרת וידועה, חלק מאומנות לחימה כולל בתוכו תרגול פיזי וכן מרכיבים נפשיים שאפשר למצא אותם ביוגה ובדיציפלינות דומות. למרות זאת, אני חושב שלפני שאוסף הנשמות הטהורות ששוכנות פה, יכתבו לך באופן תמציתי משהו שהוא מאוד סובייקטיבי, או לחילופין ניתן לאיתור פשוט ברשת. אתה צריך להגדיר לעצמך מה אתה רוצה, או פשוט לנסות דברים שונים ולטעום פעם מזה ופעם ממשהו אחר עד שתאתר מורה או/ו שיטה שמתאימים לך. באשר להשוואות סובייקטיביות, אז מצאתי מחקר אחד שמתייחס לסטטיסטיקות של פציעה ומשווה בין אמנויות לחימה שונות - יתכן וזה יעניין אותך מכיוון שלהבדיל מיוגה ושחמט, בא"ל קיים סיכוי לפציעה והעדרות מאימונים: טוקוואנדו - 59% אייקידו - 51% (באופן מפליא לא"ל שוחרת שלום). גונג-פו - 38% קראטה - 30% טאי-צ'י - 14% סיסטמה לא הופיעה במחקר, כנראה מכיוון שהחוקר לא הבין את האנגלית של המדריכים - מאידך, אני לא מכיר מישהו שנפצע וסיפר על כך בפומבי (החברים תמיד טוענים שזה קרה באימונים בשיטות אחרות..
שים לב שבמחקר נבדקו רק 5 הסגנונות שמופיעים
ברשימה שלך, וגם ההגדרה של "קונג-פו" היא קצת כוללת מידי לטעמי. חוץ מזה אולי יעניין אותך לדעת שבתקופה מסויימת (שכללה את רוב שנות השבעים, אאל"ט וכנראה שגם קצת אחרי זה) אייקידו ככבה בסטטיסטיקות בראש הרשימה של מקרי מוות באימון באוניברסיטאות ביפן.. (הוסבר בכך שלא נתנה מספיק תשומת לב ללימוד נכון של אוקמי ואימון על משטחים קשים מידי)
ברשימה שלך, וגם ההגדרה של "קונג-פו" היא קצת כוללת מידי לטעמי. חוץ מזה אולי יעניין אותך לדעת שבתקופה מסויימת (שכללה את רוב שנות השבעים, אאל"ט וכנראה שגם קצת אחרי זה) אייקידו ככבה בסטטיסטיקות בראש הרשימה של מקרי מוות באימון באוניברסיטאות ביפן.. (הוסבר בכך שלא נתנה מספיק תשומת לב ללימוד נכון של אוקמי ואימון על משטחים קשים מידי)
לפעמים אתה צודק...../images/Emo8.gif
אם זה היה תלוי בי, אני לא הייתי מחלק את אומנויות הלחימה לפי שם אלא מבצע Clustering לפי מימדים של טווח, לפיתות לעומת חבטות, גם קוויות לעומת מעגליות, צורת אימון וכו'. אני נוטה שלא ליחס חשיבות גדולה מדי לשם האומנות, אחת לכמה שנים נולד משהו חדש, גווע משהו ישן ומתחברים להם סיגנונות. אגב, לדעתי היפנים בכלל, מנהלים דיאלוג מעניין בסגנון קהלת, על המוות, עם אייקידו ובלעדיו. A bath when you're born, a bath when you die, how stupid. (Kobayashi Issa 1763-1827)
אם זה היה תלוי בי, אני לא הייתי מחלק את אומנויות הלחימה לפי שם אלא מבצע Clustering לפי מימדים של טווח, לפיתות לעומת חבטות, גם קוויות לעומת מעגליות, צורת אימון וכו'. אני נוטה שלא ליחס חשיבות גדולה מדי לשם האומנות, אחת לכמה שנים נולד משהו חדש, גווע משהו ישן ומתחברים להם סיגנונות. אגב, לדעתי היפנים בכלל, מנהלים דיאלוג מעניין בסגנון קהלת, על המוות, עם אייקידו ובלעדיו. A bath when you're born, a bath when you die, how stupid. (Kobayashi Issa 1763-1827)
המחקר זה רחוק ממושלם
קודם כול תודה על הלינק זה נראה מקור מעניין לאינפורמציה. שים לב שתוצאת המחקר היא גם שמתאמנים מ 18 ומעלה ונסיון של 3 שנים ומעלה בסיכון פי 4 מחבריהם (עצימות האימון אולי) אגב מאותו אזור של מחקרים - כדורגל נשים מסוכן פי 20 מטאיקוונדו Wrestling 10.03 Women’s soccer 8.05 Men’s soccer 7.78 Women’s gymnastics 7.48 Football 6.57 Men’s lacrosse 6.16 Men’s gymnastics 5.80 Ice hockey 5.75 Women’s volleyball 5.02 Field hockey 4.82 Softball 4.56 Women’s lacrosse 3.77 Baseball 3.30 Tae kwon do Two tournaments 0.40 מהמאמר Effect of implementation of safety measures in taekwon do competition
קודם כול תודה על הלינק זה נראה מקור מעניין לאינפורמציה. שים לב שתוצאת המחקר היא גם שמתאמנים מ 18 ומעלה ונסיון של 3 שנים ומעלה בסיכון פי 4 מחבריהם (עצימות האימון אולי) אגב מאותו אזור של מחקרים - כדורגל נשים מסוכן פי 20 מטאיקוונדו Wrestling 10.03 Women’s soccer 8.05 Men’s soccer 7.78 Women’s gymnastics 7.48 Football 6.57 Men’s lacrosse 6.16 Men’s gymnastics 5.80 Ice hockey 5.75 Women’s volleyball 5.02 Field hockey 4.82 Softball 4.56 Women’s lacrosse 3.77 Baseball 3.30 Tae kwon do Two tournaments 0.40 מהמאמר Effect of implementation of safety measures in taekwon do competition
brazil jiu jitsu
New member
תאריך הגשה?
amir_aikido
New member
אתה בכלל לא מגזים בציפיות
lavitator כמו שיובל ניסה לרמוז לך, ולא כ"כ בעדינות. המשתתפים בפורום הזה עושים זאת בהתנדבות, והם לא מעוניינים וגם לא כ"כ מסוגלים (ולו מבחינת מגבלות הידע האישי והזמן הנדרש) להתחיל לבנות אנציקלופדיה שלמה של אמנויות לחימה, גם אם יגבילו את האנצקלופדיה רק לתחומים הנלמדים בארץ. אפילו בתוך אותה אמנות לחימה, מורים שונים מלמדים אחרת, ולכל מורה יש את הדרישות שלו מתלמידיו. לא פעם תלמידים שונים של אותו מורה מקבלים דברים שונים מהלימוד, במידה לא מצומצמת בהתאם לציפיות שלהם ולנכונות שלהם ללמוד ולהשתנות. לכן, הבקשה שלך היא מאוד מוגזמת. אבל, אנחנו כן יכולים לעזור לך מעט, אם נסכים שהגישה היא הפוכה, וההשקעה צריכה לבוא ממך, שרוצה ללמוד ויש לו אינטרס להשקיע וגם להראות את נכונותו להשקיע (אם אין נכונות, למה שמישהו ירצה ללמד אותך? ), ולא ממשתפי הפורום שעושים זאת בזמנם הפנוי ובהתנדבות. איך אתה יכול להעזר בפורום? יש לפורום דפים של מאמרים למתחילים שמחפשים - קרא אותם: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/default.asp?forumId=148&c=846&sc=0&ssc=0 יש בפורום מספר מאמרים שמתארים שיטות מסוימות, קרא גם אותם: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/default.asp?forumId=148&c=849&sc=0&ssc=0 יש גם מאמר שכתבו חברי הפורום, שמתאר מעט אמנויות לחימה באופן כללי, לבקשתו של זאב פוקס. לצערי, את המאמר עצמו לא מצאתי (זאב, אם בחרת להורידו מאתרך, וזו זכותך המלאה, אולי תוכל להעלות אותו בחזרה אל
,
). אבל מצאתי את לפחות דיון אחד של כתיבת המאמר - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=148&msgid=2457288 מעבר לזה, חיפושים בדפי המאמרים והקישורים של הפורום יוכלו לתת לך הרבה יותר מידע, וידע (ישיר ועקיף) על אמנויות הלחימה השונות והגישות השונות ללמידתן הארץ, מכפי שהפורום מסוגל לעשות.
בחיפוש אמיר
lavitator כמו שיובל ניסה לרמוז לך, ולא כ"כ בעדינות. המשתתפים בפורום הזה עושים זאת בהתנדבות, והם לא מעוניינים וגם לא כ"כ מסוגלים (ולו מבחינת מגבלות הידע האישי והזמן הנדרש) להתחיל לבנות אנציקלופדיה שלמה של אמנויות לחימה, גם אם יגבילו את האנצקלופדיה רק לתחומים הנלמדים בארץ. אפילו בתוך אותה אמנות לחימה, מורים שונים מלמדים אחרת, ולכל מורה יש את הדרישות שלו מתלמידיו. לא פעם תלמידים שונים של אותו מורה מקבלים דברים שונים מהלימוד, במידה לא מצומצמת בהתאם לציפיות שלהם ולנכונות שלהם ללמוד ולהשתנות. לכן, הבקשה שלך היא מאוד מוגזמת. אבל, אנחנו כן יכולים לעזור לך מעט, אם נסכים שהגישה היא הפוכה, וההשקעה צריכה לבוא ממך, שרוצה ללמוד ויש לו אינטרס להשקיע וגם להראות את נכונותו להשקיע (אם אין נכונות, למה שמישהו ירצה ללמד אותך? ), ולא ממשתפי הפורום שעושים זאת בזמנם הפנוי ובהתנדבות. איך אתה יכול להעזר בפורום? יש לפורום דפים של מאמרים למתחילים שמחפשים - קרא אותם: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/default.asp?forumId=148&c=846&sc=0&ssc=0 יש בפורום מספר מאמרים שמתארים שיטות מסוימות, קרא גם אותם: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/default.asp?forumId=148&c=849&sc=0&ssc=0 יש גם מאמר שכתבו חברי הפורום, שמתאר מעט אמנויות לחימה באופן כללי, לבקשתו של זאב פוקס. לצערי, את המאמר עצמו לא מצאתי (זאב, אם בחרת להורידו מאתרך, וזו זכותך המלאה, אולי תוכל להעלות אותו בחזרה אל
סיכומי אמנויות לחימה:
אמנויות לחימה אמנות לחימה הינה מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים מוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה. מקורן של מרבית האומניות במזרח הרחוק. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות. וושו וו-שו (Wu-shu) או שו, גו שו, וו יי ושמות אחרים הם השמות הסיניים לענף אמנויות לחימה מזרחיות, סיניות. wu - צבאי, שייך ללחימה. shu- טכניקה, אומנות. אחדות הגוף והנפש היא העקרון הבסיסי של תורות הוו-שו. ענף וו-שו כולל מספר רב של סגנונות לחימה המשלבות פילוסופיה עם תרגול גופני. בסין עצמה וגם בקרב העוסקים בתורות הלחימה באופן מקצועי לא קיימת שיטת לחימה או סגנון "קונג פו". המונח המקובל מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 לתיאור הנושא הוא וו-שו. בעבר השתמשו גם בשמות כמו: גו-שו, וו-אי, צואן-פה, צואן-שו, ג'ונגו צ'ואן ועוד שמות אחרים. לפעמים נוהגים לחשוב שמצד אחד קונג פו זה לחימה מסורתית וקרבית יותר ומצד שני וו-שו זה התעמלות וספורט שנוצר ע"י המשטר הקומוניסטי בשנות ה-50 של המאה ה-20 בסין. אולם למעשה המונח וו-שו התקבל ע"י האקדמיה הלאומית לאומנויות לחימה בשנת 1911, הרבה לפני הופעת הקומוניסטים על המפה בסין. וו-שו עצמו מחולק היום לסגנונות מודרניים ועתיקים, תחרותיים ומסורתיים. פאנקרטיון פאנקרטיון היא אומנות לחימה עתיקה אשר הגיעה מיוון. פאנקרטיון הינו ספורט לחימה יווני אותנטי שהיווה חלק אינטגראלי מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה במשך כ-1000 שנים. בשנת 1999 במימון משרד הספורט היווני הוקמה מחדש הפדרציה הבינלאומית לפאנקרטיון אתלטי, ה-IFPA, ששמה לה למטרה להשיב ענף ייחודי זה לזירה האולימפית. הפאנקרטיון משלב כמעט את כל אומניות הלחימה הקיימות וכל משתתף בקרב בענף זה בוחר במה יותר להתמקד. כיום ה-IFPA הינו הגוף היחידי בעולם שהינו מחובר ישירות למשרד הספורט היווני ונהנה מהכרה ותמיכה מלאה של ממשלת יוון. ישראל היא בין המדינות המתקדמות בענף, ואף הביאה לעולם שני אלופי עולם בפאנקרטיון - יוסי בכר, במשקל בינוני; ואלדד שיף, במשקל כבד. שניהם אומנו על ידי חיים כהן, דאן 3 בפאנקרטיון ומיסד בכיר של התגוננות רחוב. קרב מגע קרב מגע הוא אמנות לחימה שפותחה למטרות צבאיות ומשמשת להגנה עצמית. השיטה פותחה לראשונה על ידי צבא ההגנה לישראל, אך כעת היא מפורסמת בכל העולם ואף אומצה על ידי מספר כוחות לחימה מיוחדים של מדינות שונות. קרב מגע הוא קרב חופשי, כל סוגי האגרופים, בעיטות, חניקות והפלות למיניהן אפשריים והמטרה היא ניטרול היריב בזמן הקצר ביותר. בניגוד לאמנויות לחימה תחרותית, בהן יש לרוב הגבלה על פגיעה ביריב באזור המפשעה, פנים וצוואר, קרב מגע, עקב ייעודו, אינו כפוף להגבלות אלו ולכן גם אינו מתאפיין בתחרויות או ייצוג אולימפי (ביצוע תחרות קרב מגע ללא הגבלות אלו עלול לגרום לפציעות קשות ואף מוות בקרב היריבים). היאבקות היאבקות היא ספורט או משחק המדמה קרב פנים אל פנים בין שני יריבים לא חמושים. ההיאבקות מבוססת על התגוששות, כלומר על תפיסת גופו של היריב, לפיתות ותנועות משיכה והדיפה. המתאבקים חייבים ללבוש בגד גוף צמוד, כך שאי אפשר לתפוס את הבגד של היריב במהלך ההתגוששות (בניגוד לג'ודו). משיכת שיער היריב אסורה. גם בעיטות, סטירות והפעלת אגרופים אסורות (זהו ההבדל העיקרי בין היאבקות לבין ענפי ספורט אחרים המדמים קרבות, כמו סוגים שונים של אגרוף). הקרב נערך בין שני יריבים, בזירה עגולה (לא מגודרת), לעיני שופט. ניצחון מידי בקרב מושג על-ידי ריתוק הכתפיים והשכמות של היריב למזרון למשך מספר שניות ברציפות. אם הסתיים הקרב ללא הכרעה, נקבע המנצח לפי מספר הנקודות המוענקות על ביצוע תרגילים ועל שליטה בקרב. להלן תיאור סגנונות ההיאבקות המוכרות במסגרת האולימפית. טאיקוונדו טאיקוונדו או טאי-קוון-דו ואף טאקוונדו (בתרגום חופשי: "דרך החיים של הבעיטה והאגרוף") היא אמנות לחימה קוריאנית שמתבססת בעיקר על כוח שנוצר כתוצאה מתנופה, ממסת הגוף ומתנועת האגן ושמה דגש פחוּת על כוח ישיר. שני ארגונים של טאיקוונדו קיימים. הראשון הוא WTF (World Tae-kwon-do) Federation שמוכר כענף ספורט רשמי באולימפיאדה, השני הוא (ITF (International Tae-kwon-do Federation. איגרוף איגרוף הוא ענף ספורט קדום , בו שני מתמודדים מנסים להביס זה את זה בקרב אגרופים. באיגרוף מודרני, המתחרים חובשים כפפות מרופדות ("כפפות איגרוף") ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב. באיגרוף חובבני (ספורטיבי, שאינו מקצועני), המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים ומגיני שיניים. משלב מוקדם ביותר למד האדם להילחם בידיו - תחילה מכורח המציאות, ואחר כך למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו. החל מהמאה ה-7 לפנה"ס, קרבות האגרוף היו חלק מההמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך רק במאה ה-18, לאחר תקופה ארוכה של שכחה, זכה האיגרוף שוב לאהדת הציבור, במיוחד באנגליה, שם הונהגו האליפויות הראשונות בספורט זה. בסוף המאה ה-19 הפך האיגרוף (boxing) לספורט בעל חוקי משחק קפדניים. בשנת 1865 נתן המרקיז מקוינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האגרוף הראשונים, שהפכו את האיגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי. קפואירה קפואירה (Capoeira) הינה אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדים ברזילאים. הקפואירה פופולרית בברזיל במיוחד, אך בסוף המאה ה-20 צברה פופולריות גם בשאר העולם, בדרך כלל בזכות טיילים ששבו מברזיל.שורשי הקפואירה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפואירה הוא של "משחק". יש הרואים בקפואירה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ואקרובטיים. מנגד, קבוצות אחרות מביאות לידי ביטוי סגנונות משחק אחרים המדגישים את היותה של הקפואירה אומנות לחימה לכל דבר. המשך בהודעה הבאה ->
אמנויות לחימה אמנות לחימה הינה מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים מוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה. מקורן של מרבית האומניות במזרח הרחוק. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות. וושו וו-שו (Wu-shu) או שו, גו שו, וו יי ושמות אחרים הם השמות הסיניים לענף אמנויות לחימה מזרחיות, סיניות. wu - צבאי, שייך ללחימה. shu- טכניקה, אומנות. אחדות הגוף והנפש היא העקרון הבסיסי של תורות הוו-שו. ענף וו-שו כולל מספר רב של סגנונות לחימה המשלבות פילוסופיה עם תרגול גופני. בסין עצמה וגם בקרב העוסקים בתורות הלחימה באופן מקצועי לא קיימת שיטת לחימה או סגנון "קונג פו". המונח המקובל מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 לתיאור הנושא הוא וו-שו. בעבר השתמשו גם בשמות כמו: גו-שו, וו-אי, צואן-פה, צואן-שו, ג'ונגו צ'ואן ועוד שמות אחרים. לפעמים נוהגים לחשוב שמצד אחד קונג פו זה לחימה מסורתית וקרבית יותר ומצד שני וו-שו זה התעמלות וספורט שנוצר ע"י המשטר הקומוניסטי בשנות ה-50 של המאה ה-20 בסין. אולם למעשה המונח וו-שו התקבל ע"י האקדמיה הלאומית לאומנויות לחימה בשנת 1911, הרבה לפני הופעת הקומוניסטים על המפה בסין. וו-שו עצמו מחולק היום לסגנונות מודרניים ועתיקים, תחרותיים ומסורתיים. פאנקרטיון פאנקרטיון היא אומנות לחימה עתיקה אשר הגיעה מיוון. פאנקרטיון הינו ספורט לחימה יווני אותנטי שהיווה חלק אינטגראלי מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה במשך כ-1000 שנים. בשנת 1999 במימון משרד הספורט היווני הוקמה מחדש הפדרציה הבינלאומית לפאנקרטיון אתלטי, ה-IFPA, ששמה לה למטרה להשיב ענף ייחודי זה לזירה האולימפית. הפאנקרטיון משלב כמעט את כל אומניות הלחימה הקיימות וכל משתתף בקרב בענף זה בוחר במה יותר להתמקד. כיום ה-IFPA הינו הגוף היחידי בעולם שהינו מחובר ישירות למשרד הספורט היווני ונהנה מהכרה ותמיכה מלאה של ממשלת יוון. ישראל היא בין המדינות המתקדמות בענף, ואף הביאה לעולם שני אלופי עולם בפאנקרטיון - יוסי בכר, במשקל בינוני; ואלדד שיף, במשקל כבד. שניהם אומנו על ידי חיים כהן, דאן 3 בפאנקרטיון ומיסד בכיר של התגוננות רחוב. קרב מגע קרב מגע הוא אמנות לחימה שפותחה למטרות צבאיות ומשמשת להגנה עצמית. השיטה פותחה לראשונה על ידי צבא ההגנה לישראל, אך כעת היא מפורסמת בכל העולם ואף אומצה על ידי מספר כוחות לחימה מיוחדים של מדינות שונות. קרב מגע הוא קרב חופשי, כל סוגי האגרופים, בעיטות, חניקות והפלות למיניהן אפשריים והמטרה היא ניטרול היריב בזמן הקצר ביותר. בניגוד לאמנויות לחימה תחרותית, בהן יש לרוב הגבלה על פגיעה ביריב באזור המפשעה, פנים וצוואר, קרב מגע, עקב ייעודו, אינו כפוף להגבלות אלו ולכן גם אינו מתאפיין בתחרויות או ייצוג אולימפי (ביצוע תחרות קרב מגע ללא הגבלות אלו עלול לגרום לפציעות קשות ואף מוות בקרב היריבים). היאבקות היאבקות היא ספורט או משחק המדמה קרב פנים אל פנים בין שני יריבים לא חמושים. ההיאבקות מבוססת על התגוששות, כלומר על תפיסת גופו של היריב, לפיתות ותנועות משיכה והדיפה. המתאבקים חייבים ללבוש בגד גוף צמוד, כך שאי אפשר לתפוס את הבגד של היריב במהלך ההתגוששות (בניגוד לג'ודו). משיכת שיער היריב אסורה. גם בעיטות, סטירות והפעלת אגרופים אסורות (זהו ההבדל העיקרי בין היאבקות לבין ענפי ספורט אחרים המדמים קרבות, כמו סוגים שונים של אגרוף). הקרב נערך בין שני יריבים, בזירה עגולה (לא מגודרת), לעיני שופט. ניצחון מידי בקרב מושג על-ידי ריתוק הכתפיים והשכמות של היריב למזרון למשך מספר שניות ברציפות. אם הסתיים הקרב ללא הכרעה, נקבע המנצח לפי מספר הנקודות המוענקות על ביצוע תרגילים ועל שליטה בקרב. להלן תיאור סגנונות ההיאבקות המוכרות במסגרת האולימפית. טאיקוונדו טאיקוונדו או טאי-קוון-דו ואף טאקוונדו (בתרגום חופשי: "דרך החיים של הבעיטה והאגרוף") היא אמנות לחימה קוריאנית שמתבססת בעיקר על כוח שנוצר כתוצאה מתנופה, ממסת הגוף ומתנועת האגן ושמה דגש פחוּת על כוח ישיר. שני ארגונים של טאיקוונדו קיימים. הראשון הוא WTF (World Tae-kwon-do) Federation שמוכר כענף ספורט רשמי באולימפיאדה, השני הוא (ITF (International Tae-kwon-do Federation. איגרוף איגרוף הוא ענף ספורט קדום , בו שני מתמודדים מנסים להביס זה את זה בקרב אגרופים. באיגרוף מודרני, המתחרים חובשים כפפות מרופדות ("כפפות איגרוף") ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב. באיגרוף חובבני (ספורטיבי, שאינו מקצועני), המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים ומגיני שיניים. משלב מוקדם ביותר למד האדם להילחם בידיו - תחילה מכורח המציאות, ואחר כך למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו. החל מהמאה ה-7 לפנה"ס, קרבות האגרוף היו חלק מההמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך רק במאה ה-18, לאחר תקופה ארוכה של שכחה, זכה האיגרוף שוב לאהדת הציבור, במיוחד באנגליה, שם הונהגו האליפויות הראשונות בספורט זה. בסוף המאה ה-19 הפך האיגרוף (boxing) לספורט בעל חוקי משחק קפדניים. בשנת 1865 נתן המרקיז מקוינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האגרוף הראשונים, שהפכו את האיגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי. קפואירה קפואירה (Capoeira) הינה אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדים ברזילאים. הקפואירה פופולרית בברזיל במיוחד, אך בסוף המאה ה-20 צברה פופולריות גם בשאר העולם, בדרך כלל בזכות טיילים ששבו מברזיל.שורשי הקפואירה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפואירה הוא של "משחק". יש הרואים בקפואירה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ואקרובטיים. מנגד, קבוצות אחרות מביאות לידי ביטוי סגנונות משחק אחרים המדגישים את היותה של הקפואירה אומנות לחימה לכל דבר. המשך בהודעה הבאה ->
המשך סיכומי אמנויות לחימה:
איגרוף תילאנדי (מואי תאי) אגרוף תאילנדי היא אמנות לחימה עתיקת יומין שמוצאה מתאילנד, ונקראת מואי תאי בתאילנדית. אומנות לחימה זו פותחה על ידי לוחמיו של המלך במהלך המלחמה כנגד בורמה. אמנות הלחימה פותחה ללוחמה מגבו של פיל, כאשר הלוחם אוחז ביד אחת מקל ובשנייה חרב. במשך הזמן הועברה אמנות הלחימה גם לקרקע והמשיכה להתפתח במהלך המלחמה. לא יודעים בוודאות מתי האגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך סבורים ע"פ רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 לספירה- בסיאם. אגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 המלך norai שאהב מאוד את הספורט הפך אותו לפופולרי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד. האמנות זכתה לפרסומה בתאילנד כאשר בשנת 1767 המלך התאי הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו. המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום ומהווה גורם משיכה ללימודה. האמנות אף מתפשטת בדרום מזרח תאילנד לבורמה, סורינאם ולאוס. למואי טאי סוגים רבים של לחימה וסגנונות שונים שהמפורסם בהם הוא קראבי קראבונג שבו לעתים נלחמים גם עם שתי חרבות. נינג'יטסו נינג'יטסו (בקנג'י, ביפנית מבוטא נינג'יצו) הוא שם כולל לקובץ מיומנויות לחימה שבחלקן משתמשים לוחמים הקרויים כיום נינג'ה. מי שנקראים כיום נינג'ה היו פעם לוחמים מהשתייכויות והתמחויות לחימה שונות, ביניהן מיומנויות ריגול. הנינג'ה המסורתי השתמש באמנויות לחימה של הנינפו (אמנויות לחימה יפניות). אמנויות לחימה אלו עסקו באספקטים קרביים, לצד אספקטים לא-קרביים ופילוסופיים. סמוראים רבים השתמשו במיומנויות נינג'יטסו וההבחנה בין העיסוקים השונים לא הייתה ברורה. בית הספר הגדול והידוע ביותר לנינג'יטסו הנו ה"בוג'ינקאן" (bujinkan), בראשותו של מאסטר דר.מאסאקי האצומי, המאסטר ה-34 בשושלת ראשי שיטות הנינג'יטסו. האצומי קיבל את אוסף השיטות מטאקמאצו, וכיום יש לפחות עוד שני בתי ספר רשמיים ומכובדים שיצאו מטאקמאצו: גִ'ינֶן קאן- בית ספרו של מנקה וגֶנבּוֹקֶן בית ספרו של טנמורה. לישראל מקום חשוב בהיסטוריה המודרנית של הנינג'יטסו. המערביים הראשונים אשר נחשפו לאמנות לחימה זו היו דורון נבון ודני וקסמן, שני ישראלים שהגיעו ליפן בתחילת שנות ה-60 במטרה ללמוד ג'ודו. דורון נבון היה המערבי הראשון שקיבל תואר בכיר (שיהאן). הנינג'יטסו בעולם עבר שינויים רבים ובמקומות מסוימים התעדן. בארץ ישנם מורים מבוג'ין קאן ומאקבן המשמרים את צורת העבודה והתובנות הקרביות של הנינג'יטסו המסורתי. קראטה קראטה היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה. הקראטה התפתח ביפן, ונקרא במקורו (JEPAN). תרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניים ובעיקר על ידי השורין-ג'י קמפו (shorin-ji) שעל שם מנזר שאולין בסין, השורינג'י קמפו הונחלה לנזירי שאולין על ידי בודהידהרמה (מייסד הזן-בודהיזם) ומשם הופצה למקומות רבים. שיטה זו בסופו של דבר הגיעה לאיי ריוקיו (Ryukyu islands) ופותחה ל-אוקינאווה-טה (okinawa-te). האיש הראשון אשר ייסד את הקראטה היה שושו מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915), שהיה מורה המפורסם ביותר, שלימד את כל מייסדי שיטות הקראטה השונות. הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו ושורין ריו. ג'ודו ביפנית ג'ו - רכה, דו - דרך. ג'ודו היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. פרופ' קאנו נחשב על-ידי רבים לגאון וחדשן, וליוצר אחת התרומות הגדולות ביותר להתפתחות הגופנית והנפשית עבור האדם המודרני. ג'ודוקות מפורסמים בישראל - יעל ארד, אורן סמדג'ה ואריק זאבי. קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'יוג'יצו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות, שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להלחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו. הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום. מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן. אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי(כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תירגול 'כניסות'. תירגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים. כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כמובן, כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התירגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותירגול טכניקות בעמידה ועל הארץ. חלק חשוב באימון הוא ה'רנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה - בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות, ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן ונצחון. חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קטות, סדרות של תנועות ותירגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו וכאדם.הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה כל חגורה נעשית על ידי קאטות שונות. אייקידו אייקידו היא אמנות לחימה יפנית אשר פותחה על ידי מוריהי אואשיבה המכונה "או סנסאי" (המורה הגדול) בין שנות ה-40 וה-70 של המאה ה-20. הרעיון הבסיסי של האייקידו היא הימנעות מהתקפה והתמקדות בהגנה אקטיבית. טכניקות האייקידו עושות שימוש בכוחו של התוקף נגדו, בדרך כלל באמצעות תמרון להטלה או לבריח. רעיון השימוש בכוחו של היריב נגדו היה קיים גם קודם לכן באמנויות לחימה יפניות קודמות. באמנויות רבות היו טכניקות "אייקי" (הרמוניה עם האנרגיה) ואמנות שנקראה "אייקי ג'יו ג'יטסו". השם אייקידו ("דו" - דרך להבדיל מ"ג'יטסו" - טכניקה) מציין את האייקידו לא רק כטכניקה יעילה להגנה עצמית אלא גם כדרך להתפתחות רוחנית. למרות שהאייקידו קיבל את שמו רק באמצע המאה ה-20, הוא מהווה פיתוח וסינתיזה של מספר אמנויות יפניות מסורתיות בהן התמחה אואשיבה. בהכללה מסוימת ניתן לומר כי תנועות הגוף לקוחות במידה רבה מאמנות החרב היפנית, כי עבודת הרגליים מושפעת מהלחימה בחנית וכי רבות מהטכניקות לקוחות מהג'יו ג'יטסו. לימוד האיקידו נעשה בדרך כלל בזוגות כאשר המשתתפים מתחלקים ל UKE - שמשמעו "מקבל הטכניקה" והוא בעצם התוקף ול NAGE שמשמעותו "מבצע הטכניקה" שהוא בעצם המתגונן. בתרגול UKE מתקיף התקפה מסוימת, ו NAGE מתרגל טכניקת איקידו. ככל שרמתם של UKE ו NAGE באיקידו עולה ניתן לתרגל גם את ההתקפה וגם את הטכניקה בצורה מלאה ואמיתית יותר. הטכניקות הבסיסיות של איקידו מאופינות בכך שUKE מיומן יכול לקבל אותן (כאשר הן מבוצעות עליו) ללא פגע. המשך בהודעה הבאה ->
איגרוף תילאנדי (מואי תאי) אגרוף תאילנדי היא אמנות לחימה עתיקת יומין שמוצאה מתאילנד, ונקראת מואי תאי בתאילנדית. אומנות לחימה זו פותחה על ידי לוחמיו של המלך במהלך המלחמה כנגד בורמה. אמנות הלחימה פותחה ללוחמה מגבו של פיל, כאשר הלוחם אוחז ביד אחת מקל ובשנייה חרב. במשך הזמן הועברה אמנות הלחימה גם לקרקע והמשיכה להתפתח במהלך המלחמה. לא יודעים בוודאות מתי האגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך סבורים ע"פ רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 לספירה- בסיאם. אגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 המלך norai שאהב מאוד את הספורט הפך אותו לפופולרי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד. האמנות זכתה לפרסומה בתאילנד כאשר בשנת 1767 המלך התאי הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו. המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום ומהווה גורם משיכה ללימודה. האמנות אף מתפשטת בדרום מזרח תאילנד לבורמה, סורינאם ולאוס. למואי טאי סוגים רבים של לחימה וסגנונות שונים שהמפורסם בהם הוא קראבי קראבונג שבו לעתים נלחמים גם עם שתי חרבות. נינג'יטסו נינג'יטסו (בקנג'י, ביפנית מבוטא נינג'יצו) הוא שם כולל לקובץ מיומנויות לחימה שבחלקן משתמשים לוחמים הקרויים כיום נינג'ה. מי שנקראים כיום נינג'ה היו פעם לוחמים מהשתייכויות והתמחויות לחימה שונות, ביניהן מיומנויות ריגול. הנינג'ה המסורתי השתמש באמנויות לחימה של הנינפו (אמנויות לחימה יפניות). אמנויות לחימה אלו עסקו באספקטים קרביים, לצד אספקטים לא-קרביים ופילוסופיים. סמוראים רבים השתמשו במיומנויות נינג'יטסו וההבחנה בין העיסוקים השונים לא הייתה ברורה. בית הספר הגדול והידוע ביותר לנינג'יטסו הנו ה"בוג'ינקאן" (bujinkan), בראשותו של מאסטר דר.מאסאקי האצומי, המאסטר ה-34 בשושלת ראשי שיטות הנינג'יטסו. האצומי קיבל את אוסף השיטות מטאקמאצו, וכיום יש לפחות עוד שני בתי ספר רשמיים ומכובדים שיצאו מטאקמאצו: גִ'ינֶן קאן- בית ספרו של מנקה וגֶנבּוֹקֶן בית ספרו של טנמורה. לישראל מקום חשוב בהיסטוריה המודרנית של הנינג'יטסו. המערביים הראשונים אשר נחשפו לאמנות לחימה זו היו דורון נבון ודני וקסמן, שני ישראלים שהגיעו ליפן בתחילת שנות ה-60 במטרה ללמוד ג'ודו. דורון נבון היה המערבי הראשון שקיבל תואר בכיר (שיהאן). הנינג'יטסו בעולם עבר שינויים רבים ובמקומות מסוימים התעדן. בארץ ישנם מורים מבוג'ין קאן ומאקבן המשמרים את צורת העבודה והתובנות הקרביות של הנינג'יטסו המסורתי. קראטה קראטה היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה. הקראטה התפתח ביפן, ונקרא במקורו (JEPAN). תרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניים ובעיקר על ידי השורין-ג'י קמפו (shorin-ji) שעל שם מנזר שאולין בסין, השורינג'י קמפו הונחלה לנזירי שאולין על ידי בודהידהרמה (מייסד הזן-בודהיזם) ומשם הופצה למקומות רבים. שיטה זו בסופו של דבר הגיעה לאיי ריוקיו (Ryukyu islands) ופותחה ל-אוקינאווה-טה (okinawa-te). האיש הראשון אשר ייסד את הקראטה היה שושו מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915), שהיה מורה המפורסם ביותר, שלימד את כל מייסדי שיטות הקראטה השונות. הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו ושורין ריו. ג'ודו ביפנית ג'ו - רכה, דו - דרך. ג'ודו היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. פרופ' קאנו נחשב על-ידי רבים לגאון וחדשן, וליוצר אחת התרומות הגדולות ביותר להתפתחות הגופנית והנפשית עבור האדם המודרני. ג'ודוקות מפורסמים בישראל - יעל ארד, אורן סמדג'ה ואריק זאבי. קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'יוג'יצו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות, שיכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להלחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו. הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום. מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן. אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי(כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תירגול 'כניסות'. תירגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים. כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כמובן, כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התירגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותירגול טכניקות בעמידה ועל הארץ. חלק חשוב באימון הוא ה'רנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה - בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות, ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן ונצחון. חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קטות, סדרות של תנועות ותירגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו וכאדם.הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה כל חגורה נעשית על ידי קאטות שונות. אייקידו אייקידו היא אמנות לחימה יפנית אשר פותחה על ידי מוריהי אואשיבה המכונה "או סנסאי" (המורה הגדול) בין שנות ה-40 וה-70 של המאה ה-20. הרעיון הבסיסי של האייקידו היא הימנעות מהתקפה והתמקדות בהגנה אקטיבית. טכניקות האייקידו עושות שימוש בכוחו של התוקף נגדו, בדרך כלל באמצעות תמרון להטלה או לבריח. רעיון השימוש בכוחו של היריב נגדו היה קיים גם קודם לכן באמנויות לחימה יפניות קודמות. באמנויות רבות היו טכניקות "אייקי" (הרמוניה עם האנרגיה) ואמנות שנקראה "אייקי ג'יו ג'יטסו". השם אייקידו ("דו" - דרך להבדיל מ"ג'יטסו" - טכניקה) מציין את האייקידו לא רק כטכניקה יעילה להגנה עצמית אלא גם כדרך להתפתחות רוחנית. למרות שהאייקידו קיבל את שמו רק באמצע המאה ה-20, הוא מהווה פיתוח וסינתיזה של מספר אמנויות יפניות מסורתיות בהן התמחה אואשיבה. בהכללה מסוימת ניתן לומר כי תנועות הגוף לקוחות במידה רבה מאמנות החרב היפנית, כי עבודת הרגליים מושפעת מהלחימה בחנית וכי רבות מהטכניקות לקוחות מהג'יו ג'יטסו. לימוד האיקידו נעשה בדרך כלל בזוגות כאשר המשתתפים מתחלקים ל UKE - שמשמעו "מקבל הטכניקה" והוא בעצם התוקף ול NAGE שמשמעותו "מבצע הטכניקה" שהוא בעצם המתגונן. בתרגול UKE מתקיף התקפה מסוימת, ו NAGE מתרגל טכניקת איקידו. ככל שרמתם של UKE ו NAGE באיקידו עולה ניתן לתרגל גם את ההתקפה וגם את הטכניקה בצורה מלאה ואמיתית יותר. הטכניקות הבסיסיות של איקידו מאופינות בכך שUKE מיומן יכול לקבל אותן (כאשר הן מבוצעות עליו) ללא פגע. המשך בהודעה הבאה ->
המשך סיכומי אמנויות לחימה:
ג'יו ג'יטסו ג'ו ג'יטסו היא תורת לחימה עתיקה. "ג'יו ג'יטסו" הנו, למעשה, שם כולל לאמנויות לחימה בהן התמחו הסמוראים. יש הטוענים כי היו קיימות בעבר כ־700 שיטות ג'יו ג'יטסו שונות. כן נשמעת הטענה כי הג'יו ג'יטסו הוא המקור לג'ודו, לאייקידו, קראטה, הישרדות ושאר אמנויות הלחימה הנחשבות בזמננו. הג'יו ג'יטסו (או ג'ו-ג'יטסו, ג'וג'וטסו, ג'ו-ג'וטסו) היווה אחת ההתמחויות של הלוחם ביפן הפיאודאלית - הסמוראי, שהתמחה בלחימה באמצעות כלי-נשק, אולם נדרש לשלוט גם בלחימה בידיים ריקות. שיטת הלחימה בידיים ריקות, בה התמחה הסמוראי, נקראה ג'יו ג'יטסו. ראוי להבדיל בין הג'יו ג'יטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנינג'יטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן. פא קואה בה גואה ג'אנג BaGuaZhang, אמנות לחימה סינית מסורתית. נוצרה במאה ה-19 על ידי דונג חאי צ'ואן. עיקרו הוא התחמקות מהתוקף, איגופו, והכאתו. הפא-קואה מדגיש את השימוש בכף היד הפתוחה, ומשלב שימוש בחרב דאו. אולי האומנות המסתורית ביותר מכול אומנויות הלחימה הסיניות, בה גואה היא אומנות מיסטית אשר מקורה באומנות חיזוי עתידות על פי הפילוסופיה הסינית. פא קואה איננה רק אומנות לחימה.היא מהווה תפיסת עולם ומשנה את התוכן והתפיסה הסביבתית בזמן האימון לחלוטין. על ידי הליכה במעגל בצורה מונוטונית(בכול שיטות הפא קואה יש אימוני הליכה במעגל) נוצרת תחושה ייחודית אשר איננה שותפה לשום אומנות אחרת מלבדה. בכל אומנות אחרת כאשר האדם מתרגל,הוא נמצא במצב שבו הוא משקיף מתוכו כלפי חוץ. כלומר הוא הנושא-המרכז-וכול השאר(היריב,העמדה האסטרטגית) הוא הנשוא. בגלל ההליכה במעגל נוצר מצב שבו היריב הופך להיות הנושא ובכך משתנה התפיסה שאני המרכז. דבר זה מייצר עמדה שבה העוסק בבא גואה מוכרח לשים את עצמו בצד(או לשים במובן מסוים את האגו בצד) להתייחס כצד מגיב ליריב בצורה עקיפה ולא ישירה. בשל התפיסה הייחודית הזו הפא קואה מפתחת את הנושא שנקרא:אגרוף לא ישיר (INDIRECT PUNCH). אדם המתאמן בבה-גואה לומד הליכה אינטואיטיבית במעגל ושימוש בתנועות מעגליות רבות עוצמה בעלות אלגנטיות יוצאת דופן.הבה-גואה נקראת "המלכה של אומנויות הלחימה הסיניות " משום החן הרב והמורכבות העצומה של תנועותיה קונג פו קונג פו הוא הכינוי הכולל הנפוץ לאמנות לחימה סינית. סגנונות קונג-פו מסוימים משתייכים לקבוצת אמנויות הלחימה הקשות, אחרים לקבוצת האמנויות הרכות או המעורבות (רכה וקשה). יש חלוקה לסגנונות פנימיים וחיצוניים. חלוקה נהוגה אחרת היא בין סגנונות קונג פו מדרום סין לסגנונות קונג פו מצפון סין. קיימות חלוקות נוספות לפי קריטריונים שונים. כל החלוקות האלה הן שרירותיות במידה רבה ולפעמים עלולות לגרום להטעיה בהבנת התוכן והמטרות של שיטות אימון שונות. הסימן "קונג" או "גונג" מייצג "עשייה מתמשכת" והסימן "פו" מייצג "אדם". יחדיו נוצר מונח שאין לו כל מקבילה בעברית או באנגלית והוא אינו שייך לאומנויות לחימה בלבד, אלא הרבה יותר כללי. "קונג פו" פירושו, בקירוב: יכולת או מיומנות שנרכשו תוך עשייה מתמשכת. טאי צ'י הטאי צ'י (ובשמו המלא, טאי צ'י צ'ואן, או כפי שהוא מבוטא בסינית טאי ג'י) הינו אמנות לחימה סינית פנימית ורכה, כלומר, כזו המתבססת על שיחרור ותנועה של הגוף כולו תוך שימוש במסה שלו ולא על כוח שרירים. בלימודי הטאי צ'י יש חשיבות רבה לתשומת הלב, המודעות לתנועה אותה מבצעים או לאופן שבו מגיבים, מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של מדיטציה. מילולית המונח טאי צ'י צ'ואן מתורגם: האגרוף הגדול חסר הגבולות (טאי - גדול, צ'י או ג'י - חסר גבול, צ'ואן - אגרוף מסמל אומנות לחימה). טאי צ'י הוא גם השם של סמל היין-יאנג, הכוונה לצמד ניגודים המשלימים זה את זה. תאוריית היין והיאנג עומדת בבסיס של פילוסופיה סינית והרפואה הסינית, דבר המתבטא היטב בעקרונות היציבה והתנועה הנלמדים בתבנית הטאי צ'י צ'ואן. מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של צ'י קונג - אומנות תנועה בריאותית המאזנת את הגוף והנפש על פי התפיסה של הרפואה הסינית. אולם הטאי צ'י הוא לא רק צ'י קונג הוא גם אומנות לחימה. את הבסיס ליכולת להלחם רוכשים בתרגילי זוגות. אין הכוונה לקרבות כמו אלה הנהוגים באמנויות הלחימה הקשות, כי אם שיפור היכולת לחוש ביריב/בן הזוג ולנוע ביחד איתו. תרגילי הזוגות מלמדים לא להתנגד ללחץ המופעל עלינו ולא לברוח. על סמך יכולת זו נבנת אומנות הלחימה הכוללת את כל סוגי הטכניקות: אגרופים, בעיטות, דרך בריחים והטלות ועד שליטה מוחלטת בתוקף. מקורותיו של הטאי צ'י אינם ברורים, בין היתר בגלל הופעותיו והיעלמויותיו החוזרות ונשנות במהלך ההיסטוריה. העדויות הראשונות להופעתו הן בנות כ-400 שנה מהכפר צ'ן בצפונה של סין. עם זאת, ככל הנראה הטאי צ'י לא הומצא בכפר זה. סגנון הטאי צ'י העתיק ביותר הוא זה של בני כפר צ'ן. כל שיטות הטאי צ'י הרבות שהתפתחו מסגנון זה מתבססות על כתבים קלאסיים המתארים בלשון פיוטית את עקרונות הטאי צ'י. יוגה (לא קשור לאמנויות לחימה) יוֹגָה (מסנסקריט: (yoke) מסורת עתיקה שמקורה בהודו. משמעות המילה כפולה, מצד אחד איחוד/מיזוג ומצד שני עול/אֵסֶל. היוגה היא דרך חיים המושתתת על הפילוסופיה ההודית אשר גורסת כי כל הקיום מבוסס על כוח עליון, אנרגיה אחת, רוח אוניברסלית. היוגה נותנת כלים ליחיד, בדרכו לאיחוד רוחו עם הרוח האוניברסלית, בדרכו לשחרור (מוקשה). היוגה אינה דרך רוחנית מוגדרת ומוכתבת, אלא היא שם כולל לדרכים רבות המובילות לאותה מטרה. ארבע דרכים, או נתיבים, בולטים ביוגה הם: (בהאקטי יוגה) ("דרך ההתמסרות" - דרך האהבה), (ראג'ה יוגה) ("דרך המלך" - הדרך המנטאלית), (קארמה יוגה) ("דרך העשייה/פעולה") ו(ניאנה יוגה) (הדרך הרציונאלית, או דרך החשיבה). נתיבים נוספים, פחות פופולאריים הם מנטרה יוגה, טנטרה יוגה, גורו יוגה ומאיה יוגה. אם תצטרך עוד מהשו רק תגיד.
ג'יו ג'יטסו ג'ו ג'יטסו היא תורת לחימה עתיקה. "ג'יו ג'יטסו" הנו, למעשה, שם כולל לאמנויות לחימה בהן התמחו הסמוראים. יש הטוענים כי היו קיימות בעבר כ־700 שיטות ג'יו ג'יטסו שונות. כן נשמעת הטענה כי הג'יו ג'יטסו הוא המקור לג'ודו, לאייקידו, קראטה, הישרדות ושאר אמנויות הלחימה הנחשבות בזמננו. הג'יו ג'יטסו (או ג'ו-ג'יטסו, ג'וג'וטסו, ג'ו-ג'וטסו) היווה אחת ההתמחויות של הלוחם ביפן הפיאודאלית - הסמוראי, שהתמחה בלחימה באמצעות כלי-נשק, אולם נדרש לשלוט גם בלחימה בידיים ריקות. שיטת הלחימה בידיים ריקות, בה התמחה הסמוראי, נקראה ג'יו ג'יטסו. ראוי להבדיל בין הג'יו ג'יטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנינג'יטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן. פא קואה בה גואה ג'אנג BaGuaZhang, אמנות לחימה סינית מסורתית. נוצרה במאה ה-19 על ידי דונג חאי צ'ואן. עיקרו הוא התחמקות מהתוקף, איגופו, והכאתו. הפא-קואה מדגיש את השימוש בכף היד הפתוחה, ומשלב שימוש בחרב דאו. אולי האומנות המסתורית ביותר מכול אומנויות הלחימה הסיניות, בה גואה היא אומנות מיסטית אשר מקורה באומנות חיזוי עתידות על פי הפילוסופיה הסינית. פא קואה איננה רק אומנות לחימה.היא מהווה תפיסת עולם ומשנה את התוכן והתפיסה הסביבתית בזמן האימון לחלוטין. על ידי הליכה במעגל בצורה מונוטונית(בכול שיטות הפא קואה יש אימוני הליכה במעגל) נוצרת תחושה ייחודית אשר איננה שותפה לשום אומנות אחרת מלבדה. בכל אומנות אחרת כאשר האדם מתרגל,הוא נמצא במצב שבו הוא משקיף מתוכו כלפי חוץ. כלומר הוא הנושא-המרכז-וכול השאר(היריב,העמדה האסטרטגית) הוא הנשוא. בגלל ההליכה במעגל נוצר מצב שבו היריב הופך להיות הנושא ובכך משתנה התפיסה שאני המרכז. דבר זה מייצר עמדה שבה העוסק בבא גואה מוכרח לשים את עצמו בצד(או לשים במובן מסוים את האגו בצד) להתייחס כצד מגיב ליריב בצורה עקיפה ולא ישירה. בשל התפיסה הייחודית הזו הפא קואה מפתחת את הנושא שנקרא:אגרוף לא ישיר (INDIRECT PUNCH). אדם המתאמן בבה-גואה לומד הליכה אינטואיטיבית במעגל ושימוש בתנועות מעגליות רבות עוצמה בעלות אלגנטיות יוצאת דופן.הבה-גואה נקראת "המלכה של אומנויות הלחימה הסיניות " משום החן הרב והמורכבות העצומה של תנועותיה קונג פו קונג פו הוא הכינוי הכולל הנפוץ לאמנות לחימה סינית. סגנונות קונג-פו מסוימים משתייכים לקבוצת אמנויות הלחימה הקשות, אחרים לקבוצת האמנויות הרכות או המעורבות (רכה וקשה). יש חלוקה לסגנונות פנימיים וחיצוניים. חלוקה נהוגה אחרת היא בין סגנונות קונג פו מדרום סין לסגנונות קונג פו מצפון סין. קיימות חלוקות נוספות לפי קריטריונים שונים. כל החלוקות האלה הן שרירותיות במידה רבה ולפעמים עלולות לגרום להטעיה בהבנת התוכן והמטרות של שיטות אימון שונות. הסימן "קונג" או "גונג" מייצג "עשייה מתמשכת" והסימן "פו" מייצג "אדם". יחדיו נוצר מונח שאין לו כל מקבילה בעברית או באנגלית והוא אינו שייך לאומנויות לחימה בלבד, אלא הרבה יותר כללי. "קונג פו" פירושו, בקירוב: יכולת או מיומנות שנרכשו תוך עשייה מתמשכת. טאי צ'י הטאי צ'י (ובשמו המלא, טאי צ'י צ'ואן, או כפי שהוא מבוטא בסינית טאי ג'י) הינו אמנות לחימה סינית פנימית ורכה, כלומר, כזו המתבססת על שיחרור ותנועה של הגוף כולו תוך שימוש במסה שלו ולא על כוח שרירים. בלימודי הטאי צ'י יש חשיבות רבה לתשומת הלב, המודעות לתנועה אותה מבצעים או לאופן שבו מגיבים, מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של מדיטציה. מילולית המונח טאי צ'י צ'ואן מתורגם: האגרוף הגדול חסר הגבולות (טאי - גדול, צ'י או ג'י - חסר גבול, צ'ואן - אגרוף מסמל אומנות לחימה). טאי צ'י הוא גם השם של סמל היין-יאנג, הכוונה לצמד ניגודים המשלימים זה את זה. תאוריית היין והיאנג עומדת בבסיס של פילוסופיה סינית והרפואה הסינית, דבר המתבטא היטב בעקרונות היציבה והתנועה הנלמדים בתבנית הטאי צ'י צ'ואן. מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של צ'י קונג - אומנות תנועה בריאותית המאזנת את הגוף והנפש על פי התפיסה של הרפואה הסינית. אולם הטאי צ'י הוא לא רק צ'י קונג הוא גם אומנות לחימה. את הבסיס ליכולת להלחם רוכשים בתרגילי זוגות. אין הכוונה לקרבות כמו אלה הנהוגים באמנויות הלחימה הקשות, כי אם שיפור היכולת לחוש ביריב/בן הזוג ולנוע ביחד איתו. תרגילי הזוגות מלמדים לא להתנגד ללחץ המופעל עלינו ולא לברוח. על סמך יכולת זו נבנת אומנות הלחימה הכוללת את כל סוגי הטכניקות: אגרופים, בעיטות, דרך בריחים והטלות ועד שליטה מוחלטת בתוקף. מקורותיו של הטאי צ'י אינם ברורים, בין היתר בגלל הופעותיו והיעלמויותיו החוזרות ונשנות במהלך ההיסטוריה. העדויות הראשונות להופעתו הן בנות כ-400 שנה מהכפר צ'ן בצפונה של סין. עם זאת, ככל הנראה הטאי צ'י לא הומצא בכפר זה. סגנון הטאי צ'י העתיק ביותר הוא זה של בני כפר צ'ן. כל שיטות הטאי צ'י הרבות שהתפתחו מסגנון זה מתבססות על כתבים קלאסיים המתארים בלשון פיוטית את עקרונות הטאי צ'י. יוגה (לא קשור לאמנויות לחימה) יוֹגָה (מסנסקריט: (yoke) מסורת עתיקה שמקורה בהודו. משמעות המילה כפולה, מצד אחד איחוד/מיזוג ומצד שני עול/אֵסֶל. היוגה היא דרך חיים המושתתת על הפילוסופיה ההודית אשר גורסת כי כל הקיום מבוסס על כוח עליון, אנרגיה אחת, רוח אוניברסלית. היוגה נותנת כלים ליחיד, בדרכו לאיחוד רוחו עם הרוח האוניברסלית, בדרכו לשחרור (מוקשה). היוגה אינה דרך רוחנית מוגדרת ומוכתבת, אלא היא שם כולל לדרכים רבות המובילות לאותה מטרה. ארבע דרכים, או נתיבים, בולטים ביוגה הם: (בהאקטי יוגה) ("דרך ההתמסרות" - דרך האהבה), (ראג'ה יוגה) ("דרך המלך" - הדרך המנטאלית), (קארמה יוגה) ("דרך העשייה/פעולה") ו(ניאנה יוגה) (הדרך הרציונאלית, או דרך החשיבה). נתיבים נוספים, פחות פופולאריים הם מנטרה יוגה, טנטרה יוגה, גורו יוגה ומאיה יוגה. אם תצטרך עוד מהשו רק תגיד.
המשך סיכומי אמנויות לחימה
היאבקות מקצועית היאבקות מקצועית היא כל צורה של היאבקות בה המתאבקים מקבלים תשלום עבור השתתפותם. במשך ההיסטוריה היאבקות מקצועית בקנדה ובארצות הברית שילבה קרבות בהם התוצאה נקבעה מראש, וכך הפך המונח היאבקות מקצועית, (professional wrestling) או (pro-wrestling), להיאבקות בה הכול נקבע מראש. היאבקות מקצועית מודרנית היא מופע אומנותי בו המשתתפים יוצרים מופע בידור בעזרת חיקוי של קרב מכות על שלל גווני אומנויות הלחימה. רמת הרֵאָלִיזְם של המכות משתנה בין ארגון לארגון, מה-WWE האמריקאי בו הרמה מתונה לארגונים היפנים בהם הרמה גבוהה מאוד עד הארגונים המקסיקנים בהם הרמה בכלל לא מציאותית. קנדו קנדו היא אמנות לחימה יפנית בחרבות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על-ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו. קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר. בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי"(דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה"(יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות. התאחדות הקנדו הבינלאומית (The International Kendo Federation) מונה 44 מדינות. התחרויות הבינלאומיות נערכות מדי כל שלוש שנים, מאז 1970, כשה-IKF נוסדה. גֶנדַאי בוּדוֹ גֶנדַאי בוּדוֹ הוא שמן הכולל של אמנויות לחימה שהתפתחו ביפן לאחר תקופת הרסטורציה של מייג'י במהלך 1868. פירוש השם גנדאי בודו הוא: "אומנויות לחימה מודרניות". איאיידו איאיידו ,הנקראת לפעמים איאייג'וטסו ,או באטוג'וטסו , היא אמנות שליפת הקטאנה, שיסוף היריב, והחזרתה של הקאטנה לנדן, בתנועה זורמת אחת. בימינו, העוסקים באיאיידו משתמשים, בדרך כלל, באיאייטו (חרב קהה המשמשת לאימונים) ולא בשינקן (חרב חדה במיוחד), לפחות בשלבי הלימוד הראשונים. הדגש באמנות לחימה זו הוא על שליפת החרב ולמעבר להתקפה במהירות המרבית. מצבי ההתחלה יכולים להיות מעמידות קרביות או מתנוחות ישיבה ועמידה רגילות. העוסקים באיאיידו צריכים לצפות למתקפת פתע בכל רגע, והיכולת להגיב במהירות מכל תנוחה יום-יומית נחשבה לחיונית. הטנשין שודן קאטורי שינטו ריו כלל בתוכנית הלימודים שלו איאייג'וטסו כבר במאה ה-15 ובתי ספר שהוקדשו רק לשליפת החרב הופיעו מתישהו במהלך המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. רוב בתי הספר המודרניים מחשיבים סמוראי בשם האיאשיזאקי ז'ינוסקה מינאמוטו נו שיגנובו (1546-1621) כמייסד האיאיידו. מעט מאוד ידוע על חייו, ויש חוקרים הטוענים שהוא לא היה קיים כדמות היסטורית כלל. שני בתי-הספר הגדולים לאיאיידו כיום, מוסו שינדן ריו (Muso Shinden Ryu) ומוסו ג'יקידן איישין ריו (Muso Jikiden Eishin Ryu), טוענים לשושלת שהתחילה מהיישיזאקי. בדרך כלל, איאיידו - משמעותו אומנות הלחימה לשיפור עצמי שמלמד ה-(All Japan Kendo Federation (AJKF והתאחדויות איאיידו אחרות, בזמן שטכניקות לחימה עתיקות יותר הנלמדות בקוריו (koryu) נקראות איאייג'וטסו. את המילה "איאיידו" קבע נקאיאמה האקודו בתחילת המאה ה-20. לפניו השתמשו בשמות אחרים, כגון באטו (battō), באטוג'וטסו (battōjutsu) וסאיאה נו אוצ'י (saya no uchi). החלק החשוב באיאיידו, הנקרא לפעמים "החיים של האיאיידו", הוא הנוקיטסוקה (nukitsuke). זוהי טכניקת שליפה מהירה מאוד, שבה הנדן נמשך לאחור במקביל לשליפת החרב ממנו. בעזרתה ניתן להגיע למצב של התקפה בשיסוף במהירות סומו סוּמוֹ הוא ענף ספורטיבי, בו מתקיים קרב מגע בין שני מתאבקים גדולי גוף (נקראים: ריקישי) הנאבקים בתוך זירה עגולה. הספורט הינו יפני במקורו והוא נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. ביפן נחשב הסומו לאחד מענפי הגֶנדַאי בּודוֹ, קבוצה של אומנויות לחימה מודרניות שפותחו ביפן. מסורת הסומו היא מסורת רבת שנים, וגם בתחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ומחוצה לה נערכים סביבו טקסים רבים שמקורם בתקופה בה היה הסומו חלק מדת השינטו.
היאבקות מקצועית היאבקות מקצועית היא כל צורה של היאבקות בה המתאבקים מקבלים תשלום עבור השתתפותם. במשך ההיסטוריה היאבקות מקצועית בקנדה ובארצות הברית שילבה קרבות בהם התוצאה נקבעה מראש, וכך הפך המונח היאבקות מקצועית, (professional wrestling) או (pro-wrestling), להיאבקות בה הכול נקבע מראש. היאבקות מקצועית מודרנית היא מופע אומנותי בו המשתתפים יוצרים מופע בידור בעזרת חיקוי של קרב מכות על שלל גווני אומנויות הלחימה. רמת הרֵאָלִיזְם של המכות משתנה בין ארגון לארגון, מה-WWE האמריקאי בו הרמה מתונה לארגונים היפנים בהם הרמה גבוהה מאוד עד הארגונים המקסיקנים בהם הרמה בכלל לא מציאותית. קנדו קנדו היא אמנות לחימה יפנית בחרבות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על-ידי יישום עקרונות הקטאנה". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו. קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו"), בקטאנה או באיאייטו, ובקודאצ'י (חרבות ממתכת - הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקאטנה אבל לא חדה) כדי לתרגל קאטות. בקנדו מודרני יש שני סוגי התקפה - חיתוך ודקירה. ניתן לבצע חיתוכים רק על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר. בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה, ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון - "טסוקי"(דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה - "דו" ולפרק היד - "קוטה"(יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות. התאחדות הקנדו הבינלאומית (The International Kendo Federation) מונה 44 מדינות. התחרויות הבינלאומיות נערכות מדי כל שלוש שנים, מאז 1970, כשה-IKF נוסדה. גֶנדַאי בוּדוֹ גֶנדַאי בוּדוֹ הוא שמן הכולל של אמנויות לחימה שהתפתחו ביפן לאחר תקופת הרסטורציה של מייג'י במהלך 1868. פירוש השם גנדאי בודו הוא: "אומנויות לחימה מודרניות". איאיידו איאיידו ,הנקראת לפעמים איאייג'וטסו ,או באטוג'וטסו , היא אמנות שליפת הקטאנה, שיסוף היריב, והחזרתה של הקאטנה לנדן, בתנועה זורמת אחת. בימינו, העוסקים באיאיידו משתמשים, בדרך כלל, באיאייטו (חרב קהה המשמשת לאימונים) ולא בשינקן (חרב חדה במיוחד), לפחות בשלבי הלימוד הראשונים. הדגש באמנות לחימה זו הוא על שליפת החרב ולמעבר להתקפה במהירות המרבית. מצבי ההתחלה יכולים להיות מעמידות קרביות או מתנוחות ישיבה ועמידה רגילות. העוסקים באיאיידו צריכים לצפות למתקפת פתע בכל רגע, והיכולת להגיב במהירות מכל תנוחה יום-יומית נחשבה לחיונית. הטנשין שודן קאטורי שינטו ריו כלל בתוכנית הלימודים שלו איאייג'וטסו כבר במאה ה-15 ובתי ספר שהוקדשו רק לשליפת החרב הופיעו מתישהו במהלך המאה ה-16 או בתחילת המאה ה-17. רוב בתי הספר המודרניים מחשיבים סמוראי בשם האיאשיזאקי ז'ינוסקה מינאמוטו נו שיגנובו (1546-1621) כמייסד האיאיידו. מעט מאוד ידוע על חייו, ויש חוקרים הטוענים שהוא לא היה קיים כדמות היסטורית כלל. שני בתי-הספר הגדולים לאיאיידו כיום, מוסו שינדן ריו (Muso Shinden Ryu) ומוסו ג'יקידן איישין ריו (Muso Jikiden Eishin Ryu), טוענים לשושלת שהתחילה מהיישיזאקי. בדרך כלל, איאיידו - משמעותו אומנות הלחימה לשיפור עצמי שמלמד ה-(All Japan Kendo Federation (AJKF והתאחדויות איאיידו אחרות, בזמן שטכניקות לחימה עתיקות יותר הנלמדות בקוריו (koryu) נקראות איאייג'וטסו. את המילה "איאיידו" קבע נקאיאמה האקודו בתחילת המאה ה-20. לפניו השתמשו בשמות אחרים, כגון באטו (battō), באטוג'וטסו (battōjutsu) וסאיאה נו אוצ'י (saya no uchi). החלק החשוב באיאיידו, הנקרא לפעמים "החיים של האיאיידו", הוא הנוקיטסוקה (nukitsuke). זוהי טכניקת שליפה מהירה מאוד, שבה הנדן נמשך לאחור במקביל לשליפת החרב ממנו. בעזרתה ניתן להגיע למצב של התקפה בשיסוף במהירות סומו סוּמוֹ הוא ענף ספורטיבי, בו מתקיים קרב מגע בין שני מתאבקים גדולי גוף (נקראים: ריקישי) הנאבקים בתוך זירה עגולה. הספורט הינו יפני במקורו והוא נקשר בתרבות היפנית לטקסים רוחניים רבים. ביפן נחשב הסומו לאחד מענפי הגֶנדַאי בּודוֹ, קבוצה של אומנויות לחימה מודרניות שפותחו ביפן. מסורת הסומו היא מסורת רבת שנים, וגם בתחרויות הבידוריות שנערכות כיום ביפן ומחוצה לה נערכים סביבו טקסים רבים שמקורם בתקופה בה היה הסומו חלק מדת השינטו.
המשך סיכומי אמנויות לחימה:
שורינג'י קמפו אמנות הלחימה שורינג'י קמפו ( שיטת הלחימה של שאולין) נוסדה ב־1947 על ידי דושין סו (1911-1980). שורינגי קמפו אינה מוכרת כמעט בישראל ומונה מספר מוגבל של סניפים באירופה ובצפון אמריקה, יחד עם זאת זוהי אומנות הלחימה הפופולרית ביותר ביפן המונה מעל 1.5 מיליון חברים רשומים ב־32 ארצות. אומנות לחימה יפנית זו הינה מקורית מבחינת שיטות הלחימה שלה אך שואבת את בסיסה הרעיוני מעקרונות הבודהיזם שפותחו על ידי הנזירים במקדש שאולין בסין ומכאן שמה של השיטה. דושין סו, מייסדה היפני התרשם עמוקות משיטות האימון הלא תחרותיות של הנזירים וכאשר חזר ליפן בנה את אומנות הלחימה הייחודית שלו סביב עקרונות של אחווה, עבודת צוות ועזרה לזולת. יחד עם זאת אין כל קשר ישיר לקונג פו שפותח על ידי נזירי שאולין. השיטה מאורגנת ברמה עולמית וכל החברים בעולם מאוחדים תחת ארגון WSKO שמרכזו ביפן ולומדים את אותם עקרונות ואת אותן טכניקות. שורינג'י קמפו אינה לשם רווח והארגון אוסר על מאמניו להשתכר מהוראת השיטה. בנוסף, בשל שורשיו הבודהיסטיים של הארגון, שורינג'י קמפו נרתע מתחרות ולפיכך הארגון אינו עוסק או מארגן תחרויות ספורטיביות ומטרת האימונים הינה חברית לשם רכישת מיומנות ולא לשם האדרה עצמית. ארניס ארניס מערכת של אומניות לחימה פיליפיניות. אומנות לחימה זו נוצרה בעיקר בזכות המגעים הרבים אשר התהוו מול שרשרת האיים הפיליפיניים, אשר בגלל מיקומם היו מקום מעבר לנוודים, סוחרים, חוקרים ומיסיונרים. ביניהם: סינים, מוסלמים ממרכז אסיה, אינדונזים, מלזים והכובשים הספרדים. כל אותן השפעות חיצוניות התמזגו בשיטות הלחימה המקומיות. בלחימה הפיליפינית ניתן למצוא שימוש בשלל כלי נשק המקבילים לאלו המצויים בסין, יפן, הודו ושאר התרבויות השכנות, אך מה שמייחד את אומנויות הלחימה הפיליפיניות היא ההתמחות בלחימה במוטות עץ קצרים ובלוחמה בסכין. ידע אומנות הלחימה הועבר בכמה דרכים אך הנפוצות שבהם הם: חיילים אשר סיימו את שרותם הצבאי בו למדו את אומנות הלחימה ואז הפכו למדריכים בעצמם. או כחלק ממסורת העברת הידע בתוך המשפחה. אסקרימה אסקרימה היא אמנות לחימה פיליפינית אשר מקורה מהקאלי הפיליפינית. האסקרימה היא שם כולל-ג'נרי לסגנונות אומנויות לחימה פיליפיניות רבות ובעלות סגנונות ותתי סגנונות רבים ומגוונים.כמו כל השיטות הפיליפיניות האסקרימה לסוגיה השונים מתמחה בלחימה מטווח קצר ושמה דגש על שימוש ולוחמה במגוון רחב של כלי נשק. לוחם בשיטת האסקרימה מכונה אסקרימדור. שיטות האסקרימה הושפעו רבות מסגנונות יפנים וגדולי המאסטרים בשיטות ורבים ממתאמני ומייסדי הסגנונות למדו בעבר קראטה, ג'ודו, ג'ו ג'יטסו, קנג'יטסו. היו גם השפעות רבות מהכובש הספרדי בכל הנוגע לשימוש בכלי נשק להביים, מסייף ועד מגוון רחב של שימוש בחרבות ופיגיונות שהיו מאוד מגוונים מאזור אירופה. לוחמי אסקרימה עושים כיום שימוש נרחב בלימוד לחימה בשילוב כלי נשק שונים, כגון מקל קצר, שני מקלות, לחימה בסכין, לחימה בשני סכינים, סכין מול סכין, סכין מול מקל, מקל עם סכין ועוד. שיטת האסקרימה חייבת את עושרה הלחימתי לגישה הפתוחה של אנשיה ולמגוון האתני והתרבותי הרב שלה. המצב שבו הפיליפינים היא מדינת איים אשר מפוזרים ומנותקים זה מזה, יצרה הפרדה בין הסגנונות השונים של האסקרימה והתפתחות של סגנונות רבים ושונים זה מזה. המצב הכלכלי והחברתי בפיליפינים, האלימות הקשה והפשיעה הרחבה בנוסף למלחמות השבטיות חייב את הפיליפינים להתאים את עצמם וליצור שיטות יעילות וחזקות להגנה עצמית. האסקרימה נחשבת בעולם על שלל סיגנונותיה לאחת מהשיטות המבוססות מציאות מהטובות בעולם ואף מכונה לעתים "כקרב מגע פיליפיני". במלחמת העולם השנייה לחמו אסקרימדורים רבים בכובש היפני ואחר כך באמריקאי בגבורה ואכזריות רבה. אבי"ר אבי"ר (ראשי תיבות של אדוננו, בוראנו, יוצרנו רופאנו - יצוג למידות הבורא וגם אמונה, בטחון, יראה ורחמנות - יצוג למידות הלוחם) היא אמנות לחימה יהודית המבוססת על אותיות מהאל"ף-בי"ת העברי, תורת הקבלה, ריקודים, סיפורים וכלי נשק ייחודיים. האב"יר מועברת בישראל על ידי יהושע סופר (המכונה גם אלוף אבי"ר), מחדש השיטה, שלטענתו עברה מדור לדור במשפחתו מימי 12 השבטים, אם כי, לטענה זו אין כל הוכחה ישירה. לטענת סופר, חסיד ברסלב, אבי"ר היא אמנות לחימה מהעתיקות בעולם. היא החלה בימיו של יעקב ובניו ועברה מדור לדור.אך בגולה היא כמעט נשכחה עקב פחד מהגויים ושרידים שלה היה ניתן למצוא בכל תפוצות ישראל - ממעגלי ריקוד ביהדות תימן, בעיטות ייחודיות ביהדות קווקז ועד לטכניקות אבי"ר חלקיות ביהדות כורדיסטאן והודו.משפחתו של סופר שמרה על מסורת האבי"ר מדור לדור וב-1999 אישר אביו של סופר לבנו ללמד אותה לקהל הרחב עקב מחסור ביורשים - שני אחיו של סופר נפטרו, סופר עצמו התאלמן ב-1988 ולו רק בת אחת. לדברי סופר,השיטה מתאימה במיוחד ליהודים הרוצים להתמחות באומנות לחימה אך חוששים מהעבודה הזרה הכרוכה בחלק מאומנויות הלחימה של המזרח הרחוק. כיום, לאבי"ר יש שני מרכזים - בירושלים ובתל אביב. בעברו, היה סופר חלוץ ההיפ הופ בישראל ורבים מקהילת הראפ בישראל רואים בו דמות אב ומודל לחיקוי. משום כך,ישנם לא מעט ראפרים ישראלים אשר מתרגלים אבי"ר באופן קבוע, ביניהם מוקי, חלוצי החלל ופישי הגדול. אך הספקנים מצביעים על היעדרם של רמזים ושרידים בארון הספרים היהודי המצביעים על השיטה. בנוסף, שיטת האבי"ר מראה דמיון רב לאמנויות לחימה קוראניות, בייחוד לקוק סול וון והפקידו בהן שולט סופר היטב ואף נתמנה לנציגן הרשמי בישראל ובאירופה. סופר, מצידו, טוען שהביומכינקה הבסיסית של האדם זהה בכל אמנויות הלחימה ושבשיטת אבי"ר ישנם מאפיינים יהודיים ייחודיים הנעדרים מהשיטות המזרחיות. קרב מגן ישראלי קרב מגן ישראלי או ק.מ.י היא שיטת לחימה ישראלית, שמטרתה הגנה עצמית והתמודדות בקרב פנים אל פנים. השיטה פותחה מתוך שיטת קרב מגע על ידי אלי אביקזר ויוסדה רשמית בשנת 1989. לאביקזר היה חשוב ששם השיטה שפיתח יכיל את המילה "ישראל" מתוך רגשות ציוניים. זו גם הסיבה בשלה בחר מדי אימון בצבעי דגל הלאום לשיטה. השיטה מבוססת על תנועות טבעיות של גוף האדם ומצטיינת בפשטותה, במהירותה וביעילותה. התרגילים והתנועות בק.מ.י מתמקדים בתנועה קצרה, המבוססת על פעולה אינסטינקטיבית וטבעית לאדם, ללא התמקדות בליטוש אסתטי של התנועה. בכך שונה ק.מ.י מאומנויות לחימה אחרות, אשר בהן ניתן דגש לתנועה שהיא תכליתית אך גם אסתטית המבוצעת בצורה מושלמת. לכן יש הגורסים כי אין זו אומנות לחימה, אלא "מקצוע לחימה" אשר אין בו כל יסוד אומנותי או רוחני. עם זאת, ניתן בק.מ.י דגש רב לחינוך לערכים, נימוס, כבוד לזולת והליכות, משמעת, אומץ לב ועצמאות. הדגשת הפשטות נעשית מתוך מחשבה שתנועה טבעית ופשוטה הינה תנועה מהירה. השמוש בתנועה בסיסית ולא מסורבלת מאפשרת לכל אדם יכולת הגנה עצמית. אלי אביקזר תיאר את שיטתו במשפט "מינימום הגנה נגד מקסימום התקפה". יסוד חשוב נוסף בק.מ.י הוא התכליתיות, ההחלטיות וההתקפיות. מתאמני ק.מ.י מחונכים להימנע מעימות אלים, ברם לפעול בתוקפנות רבה ובאומץ כאשר נקלעו לעימות. עקרון זה הוא שיצר דימוי מוטעה של שימוש מוגזם בכח.
שורינג'י קמפו אמנות הלחימה שורינג'י קמפו ( שיטת הלחימה של שאולין) נוסדה ב־1947 על ידי דושין סו (1911-1980). שורינגי קמפו אינה מוכרת כמעט בישראל ומונה מספר מוגבל של סניפים באירופה ובצפון אמריקה, יחד עם זאת זוהי אומנות הלחימה הפופולרית ביותר ביפן המונה מעל 1.5 מיליון חברים רשומים ב־32 ארצות. אומנות לחימה יפנית זו הינה מקורית מבחינת שיטות הלחימה שלה אך שואבת את בסיסה הרעיוני מעקרונות הבודהיזם שפותחו על ידי הנזירים במקדש שאולין בסין ומכאן שמה של השיטה. דושין סו, מייסדה היפני התרשם עמוקות משיטות האימון הלא תחרותיות של הנזירים וכאשר חזר ליפן בנה את אומנות הלחימה הייחודית שלו סביב עקרונות של אחווה, עבודת צוות ועזרה לזולת. יחד עם זאת אין כל קשר ישיר לקונג פו שפותח על ידי נזירי שאולין. השיטה מאורגנת ברמה עולמית וכל החברים בעולם מאוחדים תחת ארגון WSKO שמרכזו ביפן ולומדים את אותם עקרונות ואת אותן טכניקות. שורינג'י קמפו אינה לשם רווח והארגון אוסר על מאמניו להשתכר מהוראת השיטה. בנוסף, בשל שורשיו הבודהיסטיים של הארגון, שורינג'י קמפו נרתע מתחרות ולפיכך הארגון אינו עוסק או מארגן תחרויות ספורטיביות ומטרת האימונים הינה חברית לשם רכישת מיומנות ולא לשם האדרה עצמית. ארניס ארניס מערכת של אומניות לחימה פיליפיניות. אומנות לחימה זו נוצרה בעיקר בזכות המגעים הרבים אשר התהוו מול שרשרת האיים הפיליפיניים, אשר בגלל מיקומם היו מקום מעבר לנוודים, סוחרים, חוקרים ומיסיונרים. ביניהם: סינים, מוסלמים ממרכז אסיה, אינדונזים, מלזים והכובשים הספרדים. כל אותן השפעות חיצוניות התמזגו בשיטות הלחימה המקומיות. בלחימה הפיליפינית ניתן למצוא שימוש בשלל כלי נשק המקבילים לאלו המצויים בסין, יפן, הודו ושאר התרבויות השכנות, אך מה שמייחד את אומנויות הלחימה הפיליפיניות היא ההתמחות בלחימה במוטות עץ קצרים ובלוחמה בסכין. ידע אומנות הלחימה הועבר בכמה דרכים אך הנפוצות שבהם הם: חיילים אשר סיימו את שרותם הצבאי בו למדו את אומנות הלחימה ואז הפכו למדריכים בעצמם. או כחלק ממסורת העברת הידע בתוך המשפחה. אסקרימה אסקרימה היא אמנות לחימה פיליפינית אשר מקורה מהקאלי הפיליפינית. האסקרימה היא שם כולל-ג'נרי לסגנונות אומנויות לחימה פיליפיניות רבות ובעלות סגנונות ותתי סגנונות רבים ומגוונים.כמו כל השיטות הפיליפיניות האסקרימה לסוגיה השונים מתמחה בלחימה מטווח קצר ושמה דגש על שימוש ולוחמה במגוון רחב של כלי נשק. לוחם בשיטת האסקרימה מכונה אסקרימדור. שיטות האסקרימה הושפעו רבות מסגנונות יפנים וגדולי המאסטרים בשיטות ורבים ממתאמני ומייסדי הסגנונות למדו בעבר קראטה, ג'ודו, ג'ו ג'יטסו, קנג'יטסו. היו גם השפעות רבות מהכובש הספרדי בכל הנוגע לשימוש בכלי נשק להביים, מסייף ועד מגוון רחב של שימוש בחרבות ופיגיונות שהיו מאוד מגוונים מאזור אירופה. לוחמי אסקרימה עושים כיום שימוש נרחב בלימוד לחימה בשילוב כלי נשק שונים, כגון מקל קצר, שני מקלות, לחימה בסכין, לחימה בשני סכינים, סכין מול סכין, סכין מול מקל, מקל עם סכין ועוד. שיטת האסקרימה חייבת את עושרה הלחימתי לגישה הפתוחה של אנשיה ולמגוון האתני והתרבותי הרב שלה. המצב שבו הפיליפינים היא מדינת איים אשר מפוזרים ומנותקים זה מזה, יצרה הפרדה בין הסגנונות השונים של האסקרימה והתפתחות של סגנונות רבים ושונים זה מזה. המצב הכלכלי והחברתי בפיליפינים, האלימות הקשה והפשיעה הרחבה בנוסף למלחמות השבטיות חייב את הפיליפינים להתאים את עצמם וליצור שיטות יעילות וחזקות להגנה עצמית. האסקרימה נחשבת בעולם על שלל סיגנונותיה לאחת מהשיטות המבוססות מציאות מהטובות בעולם ואף מכונה לעתים "כקרב מגע פיליפיני". במלחמת העולם השנייה לחמו אסקרימדורים רבים בכובש היפני ואחר כך באמריקאי בגבורה ואכזריות רבה. אבי"ר אבי"ר (ראשי תיבות של אדוננו, בוראנו, יוצרנו רופאנו - יצוג למידות הבורא וגם אמונה, בטחון, יראה ורחמנות - יצוג למידות הלוחם) היא אמנות לחימה יהודית המבוססת על אותיות מהאל"ף-בי"ת העברי, תורת הקבלה, ריקודים, סיפורים וכלי נשק ייחודיים. האב"יר מועברת בישראל על ידי יהושע סופר (המכונה גם אלוף אבי"ר), מחדש השיטה, שלטענתו עברה מדור לדור במשפחתו מימי 12 השבטים, אם כי, לטענה זו אין כל הוכחה ישירה. לטענת סופר, חסיד ברסלב, אבי"ר היא אמנות לחימה מהעתיקות בעולם. היא החלה בימיו של יעקב ובניו ועברה מדור לדור.אך בגולה היא כמעט נשכחה עקב פחד מהגויים ושרידים שלה היה ניתן למצוא בכל תפוצות ישראל - ממעגלי ריקוד ביהדות תימן, בעיטות ייחודיות ביהדות קווקז ועד לטכניקות אבי"ר חלקיות ביהדות כורדיסטאן והודו.משפחתו של סופר שמרה על מסורת האבי"ר מדור לדור וב-1999 אישר אביו של סופר לבנו ללמד אותה לקהל הרחב עקב מחסור ביורשים - שני אחיו של סופר נפטרו, סופר עצמו התאלמן ב-1988 ולו רק בת אחת. לדברי סופר,השיטה מתאימה במיוחד ליהודים הרוצים להתמחות באומנות לחימה אך חוששים מהעבודה הזרה הכרוכה בחלק מאומנויות הלחימה של המזרח הרחוק. כיום, לאבי"ר יש שני מרכזים - בירושלים ובתל אביב. בעברו, היה סופר חלוץ ההיפ הופ בישראל ורבים מקהילת הראפ בישראל רואים בו דמות אב ומודל לחיקוי. משום כך,ישנם לא מעט ראפרים ישראלים אשר מתרגלים אבי"ר באופן קבוע, ביניהם מוקי, חלוצי החלל ופישי הגדול. אך הספקנים מצביעים על היעדרם של רמזים ושרידים בארון הספרים היהודי המצביעים על השיטה. בנוסף, שיטת האבי"ר מראה דמיון רב לאמנויות לחימה קוראניות, בייחוד לקוק סול וון והפקידו בהן שולט סופר היטב ואף נתמנה לנציגן הרשמי בישראל ובאירופה. סופר, מצידו, טוען שהביומכינקה הבסיסית של האדם זהה בכל אמנויות הלחימה ושבשיטת אבי"ר ישנם מאפיינים יהודיים ייחודיים הנעדרים מהשיטות המזרחיות. קרב מגן ישראלי קרב מגן ישראלי או ק.מ.י היא שיטת לחימה ישראלית, שמטרתה הגנה עצמית והתמודדות בקרב פנים אל פנים. השיטה פותחה מתוך שיטת קרב מגע על ידי אלי אביקזר ויוסדה רשמית בשנת 1989. לאביקזר היה חשוב ששם השיטה שפיתח יכיל את המילה "ישראל" מתוך רגשות ציוניים. זו גם הסיבה בשלה בחר מדי אימון בצבעי דגל הלאום לשיטה. השיטה מבוססת על תנועות טבעיות של גוף האדם ומצטיינת בפשטותה, במהירותה וביעילותה. התרגילים והתנועות בק.מ.י מתמקדים בתנועה קצרה, המבוססת על פעולה אינסטינקטיבית וטבעית לאדם, ללא התמקדות בליטוש אסתטי של התנועה. בכך שונה ק.מ.י מאומנויות לחימה אחרות, אשר בהן ניתן דגש לתנועה שהיא תכליתית אך גם אסתטית המבוצעת בצורה מושלמת. לכן יש הגורסים כי אין זו אומנות לחימה, אלא "מקצוע לחימה" אשר אין בו כל יסוד אומנותי או רוחני. עם זאת, ניתן בק.מ.י דגש רב לחינוך לערכים, נימוס, כבוד לזולת והליכות, משמעת, אומץ לב ועצמאות. הדגשת הפשטות נעשית מתוך מחשבה שתנועה טבעית ופשוטה הינה תנועה מהירה. השמוש בתנועה בסיסית ולא מסורבלת מאפשרת לכל אדם יכולת הגנה עצמית. אלי אביקזר תיאר את שיטתו במשפט "מינימום הגנה נגד מקסימום התקפה". יסוד חשוב נוסף בק.מ.י הוא התכליתיות, ההחלטיות וההתקפיות. מתאמני ק.מ.י מחונכים להימנע מעימות אלים, ברם לפעול בתוקפנות רבה ובאומץ כאשר נקלעו לעימות. עקרון זה הוא שיצר דימוי מוטעה של שימוש מוגזם בכח.
המשך סיכומי אמנויות לחימה:
אייקי קרב מגע אייקי קרב מגע היא אמנות לחימה ישראלית המחנכת נגד אלימות רחוב. השיטה פותחה במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי עמי ניב אשר ראה צורך חיוני לחנך את תלמידיו נגד אלימות פיזית ומילולית ורק לאחר מכן ללמד את חניכיו כיצד להגן על עצמם נגד אלימות רחוב. מקור המילה "אייקי" מהשפה היפנית ופירושה "איי" – הרמוניה; "קי" – אנרגיה. בנוסף לכך, המילה "אייקי" מהווה עבור ניב ראשי תיבות של "אמנות קרב ישראלית". שיטת אייקי הנה שיטה חינוכית המדגישה עקרונות של הערכה עצמית וכבוד לזולת יחד עם צניעות וסבלנות. ערכים אלו מודגשים באימונים ומשמשים את החניכים גם בחיי היום-יום. טכניקות ההגנה וההתקפה הנלמדות באייקי בנויות מתנועות טבעיות לאדם, תנועות סיבוביות וקוויות המשלבת מכות ידיים ורגליים עם נעילת מפרקים והטלות. בשלב מתקדם שמה אייקי דגש על כך שכל תרגיל יסתיים כשהתוקף מנוטרל על הקרקע והמתגונן מוכן להמשיך את הקרב מול תוקף או תוקפים נוספים. קרב פנים אל פנים קרב פנים אל פנים (בראשי תיבות: קפ"פ או קפא"פ) הינה שיטת לחימה בין בני אדם, הנמצאים בקרבה פיזית. כל אמנויות הלחימה הן שיטות לחימה פנים אל פנים. מהן בידיים חשופות (כגון קראטה) ומהן המשלבות גם כלי נשק כגון סכין או אף כלי נשק מאולתרים, כמו אבנים או מקלות עץ. צורת לחימה זאת הינה מחויבת המציאות בסביבה בעלת יכולות טכנולוגיות נמוכות, אך היא נחשבת כמסוכנת מדי בעולם המודרני, שפנה לפיתוח כלי נשק מדויקים בעלי טווח הפעלה גדול, שמאפשרים ללוחם להגן על גופו מפגיעה. עקב כך נזנחו שיטות לחימה בקפ"פ, והינן בשימוש צבאי רק ביחידות מיוחדות או כספורט. כיום חודשה שיטת הקפא"פ והפכה למה שידוע כקפא"פ מודרני. בעולם קודמה שיטה זו על ידי צמד מדריכים ישראלים הפועלים לקידומה וחידושה לנוכח המציאות המשתנה בעולם אמנויות הלחימה המודרניות וכן לנוכח הצורך הגובר לפתרונות מעשיים בתחום ההגנה האישית. כיום הקפא"פ המודרני מזוהה עם קפא"פ אקדמי או האקדמיה לקפא"פ מיסודו של חיים פאר, אבי נרדיה ואלברט טימן יחד עם מדריכי לחימה נוספים שלקחו חלק פעיל לקידום השיטה בארץ ובעולם. זהו סיימתי מקווה שעזרתי... =] *שמתי גם את היוגה בסיכומים למקרה שתרצה לקרוא עליו!!!
אייקי קרב מגע אייקי קרב מגע היא אמנות לחימה ישראלית המחנכת נגד אלימות רחוב. השיטה פותחה במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי עמי ניב אשר ראה צורך חיוני לחנך את תלמידיו נגד אלימות פיזית ומילולית ורק לאחר מכן ללמד את חניכיו כיצד להגן על עצמם נגד אלימות רחוב. מקור המילה "אייקי" מהשפה היפנית ופירושה "איי" – הרמוניה; "קי" – אנרגיה. בנוסף לכך, המילה "אייקי" מהווה עבור ניב ראשי תיבות של "אמנות קרב ישראלית". שיטת אייקי הנה שיטה חינוכית המדגישה עקרונות של הערכה עצמית וכבוד לזולת יחד עם צניעות וסבלנות. ערכים אלו מודגשים באימונים ומשמשים את החניכים גם בחיי היום-יום. טכניקות ההגנה וההתקפה הנלמדות באייקי בנויות מתנועות טבעיות לאדם, תנועות סיבוביות וקוויות המשלבת מכות ידיים ורגליים עם נעילת מפרקים והטלות. בשלב מתקדם שמה אייקי דגש על כך שכל תרגיל יסתיים כשהתוקף מנוטרל על הקרקע והמתגונן מוכן להמשיך את הקרב מול תוקף או תוקפים נוספים. קרב פנים אל פנים קרב פנים אל פנים (בראשי תיבות: קפ"פ או קפא"פ) הינה שיטת לחימה בין בני אדם, הנמצאים בקרבה פיזית. כל אמנויות הלחימה הן שיטות לחימה פנים אל פנים. מהן בידיים חשופות (כגון קראטה) ומהן המשלבות גם כלי נשק כגון סכין או אף כלי נשק מאולתרים, כמו אבנים או מקלות עץ. צורת לחימה זאת הינה מחויבת המציאות בסביבה בעלת יכולות טכנולוגיות נמוכות, אך היא נחשבת כמסוכנת מדי בעולם המודרני, שפנה לפיתוח כלי נשק מדויקים בעלי טווח הפעלה גדול, שמאפשרים ללוחם להגן על גופו מפגיעה. עקב כך נזנחו שיטות לחימה בקפ"פ, והינן בשימוש צבאי רק ביחידות מיוחדות או כספורט. כיום חודשה שיטת הקפא"פ והפכה למה שידוע כקפא"פ מודרני. בעולם קודמה שיטה זו על ידי צמד מדריכים ישראלים הפועלים לקידומה וחידושה לנוכח המציאות המשתנה בעולם אמנויות הלחימה המודרניות וכן לנוכח הצורך הגובר לפתרונות מעשיים בתחום ההגנה האישית. כיום הקפא"פ המודרני מזוהה עם קפא"פ אקדמי או האקדמיה לקפא"פ מיסודו של חיים פאר, אבי נרדיה ואלברט טימן יחד עם מדריכי לחימה נוספים שלקחו חלק פעיל לקידום השיטה בארץ ובעולם. זהו סיימתי מקווה שעזרתי... =] *שמתי גם את היוגה בסיכומים למקרה שתרצה לקרוא עליו!!!
יובל נחמקין
New member
עבודה גרועה. למה אין תמונות ../images/Emo46.gif ../images/Emo35.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.