היי...תראה, התקופה הראשונה
בצבא, כשעדין הכל "טרי" מהאזרחות מה שנקרא, כן קשה ולא קל. אבל כל מה שקורה בצבא זו לא "חתונה קתולית" והרי אפשר לבקש העברת תפקיד וכדומה ולתפקיד שאם כמובן תתאים אליו, יהיה לך יותר טוב, לא? ולגבי הזמן - הזמן באמת עובר... אמנם אני בת אז אני עושה שנתיים, אבל גם כשאני התגייסתי, חשבתי שכל עולמי פשוט חרב עליי. ממש ככה, במהלך חמישה חודשים בערך מתחילת השירות שלי, חוץ מזה שרק עבדתי ועבדתי בצבא, כל זמן פנוי שהיה לי פשוט הייתי יושבת ובוכה בלי סוף, ככה עברו להם חמישה חודשים ואני חייבת להגיד כאלה שאני לא רוצה להזכר בהם. אחרי חמישה חודשים שנלחמתי כדי לעבור לבסיס אחר ולתפקיד אחר, עכשיו אני בסדר והזמן עובר באמת מהר, גם כי אני עסוקה בהמון דברים ביניהם לא רק הלחץ בעבודה בצבא, אלא ההתנדבות מחוץ למסגרת הצבאית, קריאת הרבה ספרים, לימודים (פסיכומטרי) ועוד מעט עבודה שאני מתחילה. האמת היא שהכל תלוי איך מסתכלים על המצב הקיים, וזה לא סתם סיסמה שאנשים אומרים אלא באמת תלוי איך תסתכל על המצב. גם כשהוא הכי אומלל אבל יודעים איך לקבל אותו ולהתמודד איתו, הכל נהיה סביל. בדיעבד אני יודעת שהחמשת החודשים בהם כל כך בכיתי וסבלתי, כנראה חיזקו אותי בתור בן אדם. מאחלת שתשתלב כמה שיותר במסגרת הצבאית. באמת שהכל אפשרי וכמו שאמרו פה קודמיי, זה ש-3 שנים זה באמת לא נצח. תנסה פשוט לא לחשוב על הזמן, אלא להעסקי את עצמך כל הזמן בדברים אחרים כמו עבודה הקשורה לתפריד שלך, אולי אפילו מחוץ למסגרת הצבאית תתחיל להתנדב או משהו כזה וכדומה... המון בהצלחה שיהיה לך
בצבא, כשעדין הכל "טרי" מהאזרחות מה שנקרא, כן קשה ולא קל. אבל כל מה שקורה בצבא זו לא "חתונה קתולית" והרי אפשר לבקש העברת תפקיד וכדומה ולתפקיד שאם כמובן תתאים אליו, יהיה לך יותר טוב, לא? ולגבי הזמן - הזמן באמת עובר... אמנם אני בת אז אני עושה שנתיים, אבל גם כשאני התגייסתי, חשבתי שכל עולמי פשוט חרב עליי. ממש ככה, במהלך חמישה חודשים בערך מתחילת השירות שלי, חוץ מזה שרק עבדתי ועבדתי בצבא, כל זמן פנוי שהיה לי פשוט הייתי יושבת ובוכה בלי סוף, ככה עברו להם חמישה חודשים ואני חייבת להגיד כאלה שאני לא רוצה להזכר בהם. אחרי חמישה חודשים שנלחמתי כדי לעבור לבסיס אחר ולתפקיד אחר, עכשיו אני בסדר והזמן עובר באמת מהר, גם כי אני עסוקה בהמון דברים ביניהם לא רק הלחץ בעבודה בצבא, אלא ההתנדבות מחוץ למסגרת הצבאית, קריאת הרבה ספרים, לימודים (פסיכומטרי) ועוד מעט עבודה שאני מתחילה. האמת היא שהכל תלוי איך מסתכלים על המצב הקיים, וזה לא סתם סיסמה שאנשים אומרים אלא באמת תלוי איך תסתכל על המצב. גם כשהוא הכי אומלל אבל יודעים איך לקבל אותו ולהתמודד איתו, הכל נהיה סביל. בדיעבד אני יודעת שהחמשת החודשים בהם כל כך בכיתי וסבלתי, כנראה חיזקו אותי בתור בן אדם. מאחלת שתשתלב כמה שיותר במסגרת הצבאית. באמת שהכל אפשרי וכמו שאמרו פה קודמיי, זה ש-3 שנים זה באמת לא נצח. תנסה פשוט לא לחשוב על הזמן, אלא להעסקי את עצמך כל הזמן בדברים אחרים כמו עבודה הקשורה לתפריד שלך, אולי אפילו מחוץ למסגרת הצבאית תתחיל להתנדב או משהו כזה וכדומה... המון בהצלחה שיהיה לך