שבוע זפלין מוקפץ

[Jam Head]

אותם*

 

[Blood]

האיחוד של זפ

מישהו יודע מה קורה איתו? סתם דיבורים? אשמח לקבל עוד פרטים, תודה!

 

[מ ק ר ט נ י]

מסורת חדשה לכבוד שבוע הלהקה

ובכן, בגלל שבשבועות (או שמא חודשים?) הקרובים ידובר בפורום על להקות רבות, ומכיוון שאני חובב תיאוריות קונספירציות למינהן, החלטתי לפתוח מסורת חדשה: כל שבוע (או חודש), כאשר הפורום ידון לו על להקה כלשהי, אני אשרשר את הקונספירציה השבועית. והשבוע: *כמה לא צפוי* הקשר בין הישות העליונה המכונה בפי רבים "השטן", ובין השיר Stairway to heaven. אז יאללה, לדסקס.

 

[The Hairy Chicken]

"הם יפלו כמו צפלין מעופרת"

לד זפלין – סקירת האלבומים המקוצרת

Led Zeppelin – 1969, Atlantic האלבום הראשון של הלהקה הוא אמנם לא לחלוטין מגובש וכולל מספר רגעים בוסריים, אך הוא מהנה מאוד לשמיעה ומכיל כמה מהרגעים הגדולים ביותר בבלוז-רוק אי פעם. חובה בכל בית, ולא רק בגלל Dazed and Confused. דירוג: 10/10 בסולם גרופ Led Zeppelin II – 1969, Atlantic האלבום השני של הלהקה ממשיך באותו קו סגנוני של קודמו (בלוז-רוק מלוכלך וראשוני), ועושה זאת בצורה אף טובה יותר. האלבום מוכתר על-ידי רבים כאלבום ההבי-מטאל הראשון, ולמרות שהתואר לא לחלוטין מדויק, גם אלבום זה חובה בכל בית. דירוג: 10/10 בסולם גרופ Led Zeppelin III – 1970, Atlantic בלי שום צל של ספק האלבום הטוב ביותר של הלהקה. באלבום זה ניכרת התחברות של חברי הלהקה לפולק הבריטי ולמיסטיקה למיניה. כמו כן מוצג באלבום זה הבלוז המקורי הטוב ביותר של הלהקה – Since I’ve Been Loving You. דירוג: 10/10 בסולם גרופ Led Zeppelin (IV, Untitled, Zoso, Four Symbols) – 1971, Atlantic האלבום הנגיש ביותר של הלהקה – מומלץ בחום בתור התחלה. כולל את הלהיט הגדול ביותר שלה – Stairway to Heaven – ועוד שבעה שירים שמציגים את הלהקה בשיא גיבושה הסגנוני כשכאן הבלוז-רוק מתערבב עם הפולק הבריטי וההארד-רוק בצורה כמעט מושלמת. דירוג: 10/10 בסולם גרופ Houses of the Holy – 1973, Atlantic על אף כל השבחים להם זכה האלבום המעולה הזה, הוא בכל זאת מציג איזשהו סימן להתדרדרות. האלבום לא מגובש בכלל מבחינה סגנונית, וכמעט לחלוטין חסר רצף. כמו כן שירים כמו The Crounge ו-Dancing Days לעתים מוציאים את החשק מלשמוע את האלבום. למרות זאת, זה עדיין אלבום מדהים, אך מאכזב ביחס ללהקה. דירוג: 10/10 בסולם גרופ Physical Graffiti – 1975, Swan Song אולי האלבום הכי אוברייטד אי פעם. האלבום הכפול והיומרני הזה מלווה בסאונד מעצבן ולעתים בשירים שמקומם כלל לא פה, אלא באוסף אאוטייקים. למרות זאת, זפלין זה עדיין זפלין, וגם אלבום ממוצע שלהם הוא מעולה. האם זה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, כמו שרבים אומרים? רחוק מזה. דירוג: 8/10 בסולם גרופ Presence – 1976, Swan Song אם הקודם היה האלבום הכי אוברייטד של הלהקה, אז זה האלבום הכי אנדרייטד של הלהקה. לאחר Physical Graffiti המעצבן, חוזרת הלהקה להפציץ אותנו במוסיקה איכותית שהגיעה ישירות מגן עדן. אחד מהאלבומים הטובים ביותר של הלהקה, ומי שעדיין מפקפק בזה שייתן לאלבום עוד איזו שמיעה-שתיים. דירוג: 10/10 בסולם גרופ The Song Remains the Same – 1976, Swan Song אלבום ההופעה הראשון של הלהקה לא יכול להיות מאכזב יותר. זפלין היו ידועים מאז ומתמיד כמפציצים בהופעות, אבל ההופעה הזאת כמעט שגובלת בשעמום. הגרסה הגרנדיוזית לדייזד מעולם לא נשמעה מאולצת כל כך, הסאונד ברמה של בוטלג ממוצע ובכלל רשימת השירים לא מדהימה במיוחד. אם אתם רוצים הופעה של הלהקה, רכשו במהרה את How the West Was Won שעדיף בהרבה על אותה הופעה מעצבנת. דירוג: 6/10 בסולם גרופ In Through the Out Door – 1979, Swan Song כיף מאוד להשמיץ את האלבום הזה, וגם קל מאוד. הרי יש פה סאונד מוגזם, המון סינתיסייזרים ובכלל זה לא שירים אופייניים ללהקה. למרות זאת, אני חושב שהאלבום הזה הוא בהחלט לא רע. השירים בהחלט כתובים ומולחנים טוב, אך איכשהו ההפקה הרסה אותם. בין השאר אפשר למצוא פה רגעים גדולים כמו In the Evening עם הפתיחה המעולה, Hot Dog הכיפי ו-All of My Love הפופי אבל בכל זאת מעולה. לא רק למעריצים, אבל מומלץ קודם לשמוע את העבודות המוקדמות של הלהקה בכדי להעריך את האלבום הזה. דירוג: 7/10 בסולם גרופ

 

[מ ק ר ט נ י]

הידד על היוזמה

עוד ביוגרפיות?

 

[SickAgain]

כמה שגיאות מהותיות ../images/Emo3.gif

1) הקטע שהכי צורם, מבחינת "זכות הציבור לדעת" זה בקשר לקריירות הסולו של חברי הלהקה: אם מדובר ב Robert Plant אז, שני האלבומי הסולו הראשונים שלו- Pictures At Eleven ו The Principle Of Movement הם ברמה מאד מאד גבוהה (אולי אני אכתוב ביקורת סוף סוף על אחד מהם). ב"תמונות" פלאנט מגיע לשיאים מדהימים לא פחות מאלו של זפלין בדברים כמו "Slow Dancer" המשתק (!!) Moonlight In Samosa , Like I've Never Been Gone ועוד ועוד (בין השאר מגובה במתופפים ענקיים כמו קוזי פוואל ופיל קולינס. ב"עקרונות התנועה" פלאנט שוחק למקומות אף גבוהים יותר עם "Big Log" שעד היום מושמע בקביעות ברדיו ושירים מופלאים אחרים שלא קיבלו את אותה חשיפה כמו Other Arms , Wreckless Love . אלבום מופלא. על האלבום האחרון, שהיה מועמד ל2 פרסי גראמי, אין מה להרחיב. חייבים אבל גם להזכיר את "Fate Of NAtions" בעיניי רבים אלבומו הטוב ביותר של פלאט (למרות שלפי דעתי קשה להתעלות על דברים כמו Pictures ו Principle ) גם בקריירת הסולו של Page יש כמה הברקות מדהימות, בין השאר הפרוייקט של Coverdale-Page, שהוציא אלבום מאד טוב. 2) ה"שגיאה" המרכזית השניה, הייתה לתת ציון שהוא פחות ממולשם לאלבום כמו "פיזיקל גרפיטי" ?!?!?!?!? כאילו, מה רצית לאמר בזה אם לא לפיזיקל גרפיטי, אז מה כן? יש מצב בכלל שלאבום שמכיל כל כך הרבה רגעי התעלות נשגבים יהייה לא מושלם. אני אתן לשמות לדבר במקומי: Custard Pie, In My Time Of Dying, Wanton SOng, Ten Years Gone, Black Country Woman, Night Flight, Kashmir, Trampled Underfoot, In The Light,Sick Again, The Rover...מה עוד נשאר...כל הפאקינג אלבום הזה שייך לגן עדן מבחינת העוצמה הטמונה בו!!! מי שלא יכול להבין את זה, צריך להסתגר איתו בלופים חוזרים ונשנים בחדר חשוך למשך שבוע!! לא ייתכן פשע כזה. עכשיו לגבי אלבומים כמו In Through The Out Door שנשחטו גם כן, אין לי מה להוסיף ממש, רק שכמו כל המבקרים שלא קיבלו באהדה אף שינוי סגנון שזפלין עשתה (והיא עשתה את זה בכל אלבום ואלבום-ואכן אין אלבום אחד שהם הוציאו ש"התקבל באהדה") ועל כן, גם האלבום הזה שחשף גם צדדים קאנריים, מורכבים ומעניינים מאד של הלהקה, כמו גם כתיבה מדהימה של ג'ון פול ג'ונס בשיאים כמו Carouselambra...ובבלדות שמוחצות את כל הרגש של פלאנט כמו : All My Love ו I'm Gonna Crawl ...קשה לי לתאר את האלבום כ-פחות או ירוד מהשאר. ולו רק בזכות היותו כל כך טוב מוסיקלית. בקשר לSong Remains The Same, אותו כנ"ל, ברגע שזפלין נהיים מורכבים כמו ב Dazed and Confused הארוך, יש רבים שלא מבינים או אוהבים את זה. טבעי לגמרי.. אבל ברגע שראיתי את ההופעה הזאת בוידאו פעם ראשונה נהייתי מעריץ מטורף של הלהקה ועל כן אין לי ולו קמצוץ של מילה פחות מטובה לאמר על האלבום\סרט הזה. בשבילי זפלין-לייב זה ה-דבר. אבל אם להזכיר ספציפית, אולי כדאי לשמוע את Whole Lota Love עם מחרוזת הבלוז בסופה כדי להבין על מה אני מדבר או את DAzed עם הדיאלוג של הקול של פלאנט והגיטרה של פייג'. It doesn't get better than that!

 

[The Hairy Chicken]

ה"שגיאות" ../images/Emo8.gif

1) קריירת הסולו של רוברט פלאנט היא פשוט מביכה. שירי פופ-רוק מעצבנים ומיותרים. אני יודע שזה נארה כאילו לא שמעתי אותו, אבל יש לי את כל התקליטים שלו ונורא זה נורא. principle of moments הוא בערך הטעות הגדולה ביותר שנוצרה בעולם המוסיקה. הקריירה של פייג' באמת טובה יותר, אבל גם לא מדהימה. איכשהו, אחרי זפלין הקסם אבד... חבל. 2) shgia my ass! פיזיקל גרפיטי זו המוסכמה הכי מעצבנת בלד זפלין. אומרים לך שזה האלבום הכי טוב שלהם, שאתה חייב אותו. באמת קניתי אותו, ומה זה התרגשתי. בהתחלה לא אהבתי, נתתי לא עוד האזנות, שמעתי אותו כבר יותר מ-50 פעם ועדיין לא מצאתי את הסיבה שכולם מכתירים אותו. ואגב - דיעה זו דיעה, לא? על ההופעה אין לי כח לדבר, אבל אני ממש לא חולה עליה.

 

[SickAgain]

באמת נראה כאילו לא שמעת..

ואם שמעת אז לא הבנת. את הביטוי "הטעות הכי גדולה שנוצרה בעולם המוסיקה" אני מעדיף לשמור לדברים הרבה יותר מביכים לגבי פיזיקל גרפיטי. אין סיכוי שבעולם ששמעת אותו יותר מ50 פעם. גם אם דיברת בלשון גוזמה, אין סיכוי ששמעת אותו ברצינות אפילו פעם אחת. החלטת שאתה לא אוהב אותו וזהו. הוא יכול לא להיות האהוב עליך אבל אין ספק הוא ענק. זה בערך כמו לאהוב את DP ולתכחש ל Machine Head או להעריץ את הביטלס ולהדחיק את Abbey Road. אין עוף כזה! או שאתה רוצה להיות "מיוחד" או שאני לא יודע מה!?

 

[The Hairy Chicken]

ברור שלא שמעתי אותו יותר 50 פעם../images/Emo13.gif

אבל בכל זאת, שמעתי אותו המון. לא סתם פסלתי אותו. בהתחלה העמדתי פנים שאני אוהב אותו, כי לא נעים. תאמין לי - זה לא בשביל להיות מיוחד. אם הייתי רוצה להיות מיוחד הייתי מלכלך על אלבומים אחרים שלהם. תזכור - זו הדיעה שלך שהוא כל כך גדול. ואם אתה ממש מתעקש, אז תדע שאני כרגע נותן לו השמעה נוספת, כי אני לא שונא אותו - אני פשוט לא מת עליו. בקשר לפלאנט אין לי כוח להתווכח.

 

[מאדמאן]

הקריירה של פייג'

ךדעתי לאחר הפירוד של הזפ - הדבר הטוב ביותר שהוציאו מחוץ להרכב מי מחברי הלהקה הרי זה האלבום של קוברדייל פייג' - האלבום הזה הוא תמצית החומר של פייג' בחייו כמוזיקאי, הוא יצא כ"כ טוב שפייג' פלט כמה פליטות פה שהעלו את חמתו של פלאנט עד שהם הסתכסכו וכדי לחזור ולהיות חברים, פייג' ביטל את המשך מסע ההופעות שלו עם קוברדייל ואת הכוונה להדפיס חומר נוסף שהם הקליטו. פייג' אמר בין היתר: קוברדייל הוא הזמר הטוב ביותר שעבדתי איתו בחיי, יש לו טווח של קול שאין לאף אחד בביזנס שלנו, אם תשווה אותו לפלאנט הרי שבוב יוכל לשיר רק שיר אחד מהאלבום הזה ולהגיע לטונים שרציתי לשמוע... - וזה חזר בראיון אחר ראיון עד שפלאנט יצא מדעתו. יש שם כמה שירים שווה לשמוע ושמור בארון זכוכית - ולדעתי זו גולת הכותרת של עבודות סולו של חברי הלהקה. צריך גם לשים לב למתופף של קוברדייל פייג' - דני קאראמאזי - מין שילוב מדהים של בונהם, פייס, ומון - מדהים.

 

[SickAgain]

אני לעומת זאת שמעתי את קוברדייל...

מתראיין ואומר שפלאנט עבורו תמיד היה אליל נעוריו והדמות שהוא תמיד ניסה לחקות במהלך הקריירה.. זה לא סוד שלקוברדייל תמיד היה את אותו קול עמוק ויפה, עד היום למעשה...אבל פלאנט עשה עם הקול שלו (שהיה אגב בין שנים 67-73, יותר ממה שקוברדייל יכל לחלום עליו) דברים שגרמו לכל אותם ילדים (קוברדייל ביניהם) ללכת אחרי דרכו בעיניים עצומות. אני בהחלט יכול להבין את פייג' שבחר את וברדייל שהיה בהחלט מתאים לפרוייקט שלו יותר מכל אחד אחר, אפילו יותר מפלאנט בזמנו..

 

[מאדמאן]

בן השנים 67 73 קוברדל היה בן 13-16

אז הוא בטח לא יכל לעשות מה שפלאנט עשה - אבל קוברדייל ווקאלית לטעמי עולה על פלאנט - הוא פשוט לא כוכב כמוהו ולא הגיע לאותה הצלחה ועם הצלחה לא מתווכחים.

 

[SickAgain]

אחרי הכל, הכל עיניין של טעם, אבל..

יש אי אלו פרמטרים, או איך לאמר זאת-מדדים, לא קבועים ומופשטים לבחון או איכשהו להשוות, אם לא את את הטעם (שעליו הרי אין מה להתווכח) אז על דברים אחרים כמו: רמת השפעה, ראשוניות, מקוריות וכיוצא באלה.. לפי דעתי וזאת יותר עובדה קיימת ומדעה, פלאנט לא רק לוקח בכל מה שהזכרתי בגדול הוא פשוט מביס. פלאנט הוא אחד הזמרים הלבנים הראשונים ברוק, שלקח את הקול שלו ככלי נגינה לכל דבר, גם לפני גילאן אהובך. כבר מ68 ואף ולפני זה עם תחילת העבודה שלו בזפלין פלאנט לקח, כמו שהוא אמר בתוכנית של הבי בי סי "רוקדים ברחובות", את תפקיד הפרונטמן והפך את עורו. תיתן לי דוגמא של זמר אחד בלהקת רוק שהעיז לעשות משהו דומה לפני פלאנט . כך לדוגמא את העבודות המוקדמות ב DAzed, You Shooke ME, Babe I'm gonna Leave You וכדומה. מבחינות רבות הקול של קוברדייל הרבה יותר סימפטי ומתוק...מי לא נכבש כשישמע אותו שר בלדות כמו Soldier of Fortune? פלאנט, לעומת זאת( כמו שהזכיר פה אולי מישהו לא במתכוון לאחרונה) לא תמיד בא בקלות ובכלל לא תמיד נותן למאזינים איזי ליסנינג, במיוחד בהופעות משולחות הרסן. אבל מי שמטורף על זה כמוני, לא נשאר אדיש למשמע כל צווחה וצרחה קטנה. קוברדייל, זאת תחושתי, הוא מסוג המבצעים שלעיתים כל "Oh baby" שאמור להשמע ספונטאני בכאילו נשמע אצלם טיפה מאולץ (רק לפני יומיים שמעתי את הוויטסנייק האקוסטי וזאת התחושה שיצאתי איתה).. הסיבה לכך טמונה לפי עניות דעתי, בדיוק ממה שאמרת, שקוברדייל שאב את השראתו מפלאנט והעריץ אותו בכל מאודו ופלאנט שאב את ההשראה מהמקור (כל אמני וזמרי הבלוז הגדולים מרוברט ג'ונסון עד ג'ון לי הוקר והאולין וולף). פלאנט העתיק מהמקור וקובקדיל מזה שהעתיק מהמקור קוברדייל למעשה שופע חוסר מקוריות. וקול-נטו הוא ללא ספק ענק וגם מבחינת 'גובה הקול' הוא לוקח את פלאנט בהרבה תקופות רעות שלו, אבל מבחינת ה"זמר" והמבצע לפי דעתי זה כמו להשוות את בוא, נאמר את ריצ'י בלקמור או ג'ימי פייג' לאיזה ילד שיושב כל היום בבית ויש לו טכניקה מדהימה על גיטרה.. כי כולנו הרי יודעים שאותו ילד יכול לנגן את כל אותם שירים וסולואים וירטואוזיים לא פחות מדוייק ומהר, ואפילו יותר, אבל הביצוע וה"ניצוץ" הזה הוא שקובע. מדובר פה בשני ענקים, אין ספק, אבל ללא ספק שקוברדייל הוא בחזקת ילד שיש לו את הטכניקה הדרושה אבל ההשראה והביצוע המקורי..אין מה להשוות. לא שאין לו גם את זה אבל לעומת פלאנט, זה פשוט כל כך מתגמד.

 

[מאדמאן]

ההתלהבות שלך מפלאנט -

לא דומה לשלי - בעוד שפלאנט היה היחיד שהקשבתי לו שנים - נכנסה לחיי דיפ פרפל באלבום מייד אין ג'אפאן. אז הכל השתנה. הבנתי שזה מה שאני אוהב ושמה שאהבתי קודם הוא טוב אבל לא מעבר לזה. הקול של פלאנט היה ונשאר טוב אצלי. הסימפטיה מוקהית לו וגם פה ושם הערצה. מאז הגילוי של היכולות של גילן ובעיקר- עם השנים הגילוי של חוש ההומור שלו, איך הוא לוקח את עצמו ואת המעריצים בצחוק, איך שהוא כותב סתם דוגמא wseet lusy was a dancer but no of us could chase her because she was a samoray ... והדבר הגדול ביותר העוצמה בקול. רק אחר כך בא קוברדייל ועם השנים הבנתי למה בלקמור לוד ופייס בחרו בו. תסלח לי אם אומר לך שאין אצלו ולוא שניה אחת נסיון להדמות לפלאנט. זה פשוט לא קיים. הסגנון שלו במיסטריטד למשל לא דומה לשום דבר שעשה פלאנט. אם תיקח את burn מהאלבום הראשון שלו - הוא לא דומה לכלום שעשה פלאנט ולדעתי גם פלאנט לא יכול לעשות. הטונים של קוברדייל נמוכים יותר. הוא לא מגיע לפלאנט ולא מנסה בכלל. בשיר sail away הומצא ז'אנר חדש. הגילוי שייך כולו לגלן יוז שהכניס פאנקי בלוז לתוך הרוק הכבד של בלקמור פייס ולורד. הם קלטו את זה ועם הקול של קוברדייל זה פשוט מושלם. גם יותר מאוחר אין שום דבר דומה. בסטורמברינגר הלהקה עובדת עוד יותר על הפאנקי וכשבלקמור עוזב ובא come and taste the band הסגולים פשוט שועטים לכיוון אחר לגמרי. גם בוייטסנייק אין שום דמיון והדמיון מתחיל כשיש קשר בין קוברדייל לפייג' אחרי שפייג' שמע את אין דה סטיל אוף דה נייט והזמין את קוברדייל לשיחה בתיווך של חברת התקליטים גפן. קוברדייל הוא לא האיש שלי - גם פלאנט לא - שניהם מעולים ואני לא מעריך את פלאנט כמו כל מי שנחשף למכונת החצנות של זפלין - אלא קצת יותר , לכן אני חושב שהוא טוב. לא טוב מאוד וגם קוברדייל טוב, לא פחות מפלאנט. הוא פחות כוכב ממנו - אבל עולה עליו טכנית ווקאלית בהרבה. הוא פחות חדשני ממנו, הוא פחות אקוזוטי ממנו - אבל הוא ווקאלית עולה עליו. בכל זאת. מי שמנצח ב"תחרות" הזו - זה הקהל. אנחנו.

 

[SickAgain]

ויכוח חסר פשר והיגיון

על זה נאמר על טעם ועל ריח... הדיון\ויכוח בין מעריצי זפ ופרפל הוא ישן וידוע. על גילאן, דעתי אמרתי כבר הרבה פעמים באזני כולם ( עד מאשין הד היה לו קול, אחריו גם הקול נעלם וכמבצע תמיד דיי שנאתי אותו ומזל שדיו בא בסוף והראה לכולם איך הגיטרה של ריצ'י נשמעת לרקע זמר אמיתי) קח את דבריי באופן מוגבל, שכן הדגשתי שזאת רק דעתי. פרפל עבורי תמיד היה רק רוקנרול פשוט וטוב (חוץ מ"אפריל" כמובן שזו התעלות של ממש) וכך התייחסתי ללהקה. זפלין בשבילי היא עולם מוסיקלי שלם ולא "מוסיקת מסיבות" כמו שאני תמיד מתייחס לפרפל, שהייתה להקה ממש טובה לשמוע עד גיל מסויים

 

[HelterSkelter1]

לא מכיר טוב מספיק את 2 הלהקות,

אבל עד כמה שאני יודע, דיפרפל הגיעו בתחילת דרכם לרמת מורכבות גבוהה (עד כמה שניתן למדוד את זה) יותר מזו של זפלין. תקנו אותי אם אני טועה.

 

[SickAgain]

אתה טועה.

 

[HelterSkelter1]

תן הסבר פליז.אני פשוט לא מספיק מכיר

 

[מאדמאן]

אתכה לא טועה והויכוח הוא אכן

חסר פשר - זפלין הם מכונת יחצנות בעוד דיפ פרפל הם מוזיקאים. לזפלין מספר קטעים בעוצמה נדירה אצל פרפל כל קטע הוא עוצמה דומה - אבל שוב, נניח לזה - זה באמת חסר פשר - יש הבדל בין הערצה עיוורת לבין ניתוח - ולכן הויכוח לא בונה כלום. אם הייתי אומר לך שגילאן ופלאנט זה פשוט לא ניתן להשוואה - אז מה - אני שומע היום את פלאנט ונשמע לי שהוא כל רגע עומד להחנק - לעומת זאת, בצעירותו הוא היה שר לא רע ועם קול שניתן ליחס לו ורק לו. גילאן שר היום כמו גדול מבלי שהקול שלו נפגע בכלום, וזה מלמד שהוא ידע - טכנית,לשיר יותר טוב מפאנט - גם אם זה לא אותו סוג של קול. בקשר לטונים אז כל ילד שימע את השניים יאמר שגילאן פשוט חזק יותר גבוה יותר מהר יותר, רק שפלאנט בימים הטובים היה צרוד יותר. בהחלט.

 

[noosh]

אני לא בטוחה שלד זפ זה מכונת יחצנות

לד זפלין לא הוציאו אף פעם סינגל אחד לרדיו או בתקליטונים או בכלל הם גם בקושי נתנו ראיונות, לא לעיתונות ולא לרדיו ולא לטלויזיה ולא בכלל.. היה מסביבם הרבה מסתורין, ואם המעריצים שלהם רצו לראות אותם הם היו צריכים ללכת להופעות (אני אל חושבת שהם הצטערו על כך) לד זפלין הם לא מכונת יחצנות מהסיבה הפשוטה שהם אף פעם לא עשו יחסי ציבור, והם גם לא היו זקוקים לכך.. עובדה שלא פלאנט אולי לא למד שירה באופן מקצועי, ואולי הקול שלו לא צלול, אבל כל הקסם של פלאנט - שהוא צורח וצווח וצועק וכל צעקה שלו, גם אם היא צרודה, באה מנשמה ופורטת על כל המיתרים הנכונים. ללד זפ אין מספר קטעים בבעוצמה נדירה, יש להם המון כאלה. יכול להיות שגילאן שר יותר יפה, אני אל מתווכחת עם זה, כבודו במקומו מונח ואני בהחלט אוהבת את גילאן, אבל אני יותר אוהבת את פלאנט, ופה, ורק פה, נכנס הפן האישי - לכל אחד העדפותיו, ואין כאן שום עניין של הערצה עיוורת