שתי פרוטותי
קראו לי ישמעאל. לפני שנים – מספרן המדויק אינו חשוב – כלתה הפרוטה מארנקי, ולא נותר לי עוד עניין לענות בו על היבשה. משראיתי שכך, החלטתי להפליג מעט ולתור את נתיבות הים. זוהי דרכי מאז לסלק את המרה השחורה ולתקן את זרימת הדם. כאשר אני מגלה שפי מתעקל בארשת קודרת; כאשר בנשמתי שורר סגריר אפור ולח; כאשר אני מגלה שאני מתעכב בעל-כרחי מול פתחיהם של בוני ארונות מתים, ומשתרך בעקבותיה של כל לוויה עוברת; ובייחוד, כאשר מצב רוחי הרע קונה עלי שליטה כזו, שרק מוסר איתן מונע ממני לצאת לרחוב, ברוח נחושה, ולהעיף את כובעיהם של הבריות ביד אמונה מעל ראשיהם – או-אז אני יודע שראוי לי לרדת הימה בלי לעכב זמן. כך אני יכול לוותר על האקדח הטעון בכדור. קאטו, בפרץ של פילוסופיה, מפיל עצמו על חרבו; אני עולה לי בשקט לספינה. אין בכך כל תמיהה. לו רק ידעו זאת, היו כל האנשים, קטנים כגדולים, חולקים עמי במועד זה או אחר את רחשי ליבי כלפי הים הגדול. *** בחרתי משלב גבוה יחסית, אולי משום שהוא מדגיש את ההומור העצמי של הדובר; מסיבה זו בחרתי שלא להשתמש במלים לועזיות כ-"נובמבר" ו-"אוקיינוס". כמו כן, נסיתי לשמור על מקצבים ותקבולות.