../images/Emo3.gif
גלאם היה אופנה - גם במוסיקה וגם בלבוש - פופולרית בבריטניה בתחילת שנות השבעים - לא שנות השמונים ולא שנות התשעים וגם לא סוף שנות השבעים. אך ורק תחילת שנות השבעים. הוא לא הגיע מפאנק ודיסקו בכלל (שהתפתחו בארה"ב, באופן בלתי תלוי), דייויד בואי וטי. רקס (מארק בולאן) היו הדמויות הבולטות בגל הזה, ששמן נשאר לאורך זמן. האופנה הזו חלפה מהעולם עד שנת 1976 לערך, אך היתה לה השפעה ארוכת-טווח על הרוק הבריטי - והתרבות הבריטית בכלל - ומכאן חשיבותה. מבחינה מוסיקלית, הגלאם הקיף הן להקות פופ-רוק קלילות (סוויט, נניח) וגם להקות בעלות יומרות אמנותיות גדולות יותר (סטיב הארלי וקוקני רבל, למשל). הסגנון אופיין אכן בלבוש נוצץ (ומכאן שמו), איפור כבד, ומסר המטשטש במכוון את הזהות המינית של האמנים. בבריטניה השמרנית של אותם ימים, הגלאם נתפס כבעל מסר חתרני, מהפכני ומשחרר. עד היום, אמנים בריטיים מושפעים מהגלאם - לאו דווקא מבחינה מוסיקלית, יותר רעיונית. ראו, למשל, את Suede. מארק בולאן מוזכר, עד היום, כאחד מאמני הפופ הבריטיים החשובים ביותר. אישית, אני לא רואה על מה הרעש לגביו, אבל ללא ספק השפעתו על התפתחות הפופ הבריטי היא מכרעת. הגלאם מעולם לא הגיע לארה"ב, בגלל הבדלים תרבותיים בין בריטניה לארה"ב. הנסיון היחיד "לייבא" גלאם לארה"ב נעשה בתחילת שנות השבעים, ע"י אליס קופר. קופר אימץ את המניירות של הגלאם: גברים בלבוש נשי (הוא גם לקח שם במה של אשה), איפור וכד' וגם את הסגנון המוסיקלי, אך הוא גילה מהר מאוד שהקהל שלו לא תופס את העניין, וירד מזה (היינו, הוא שינה תדמית, והפך לאליס קופר המוכר לנו כיום). לו ריד ואיגי פופ הושפעו גם הם, בעקיפין, מהגלאם, דרך חברותם עם דייויד בואי, אך הם עשו קואופטציה לגלאם, תוך פרשנות אמריקאית (ואישית) לחלוטין - ובצורה די מוצלחת, יש לומר. (כנ"ל Mott the Hoople, שעבדו עם בואי, וה-New York Dolls, שהושפעו ישירות הן מריד והן מאיגי פופ). אין שום קשר בין הגלאם הנ"ל לבין בון ג'ובי, דף לפארד או גל המטאל של שנות השמונים, בכלל, גם אם מצמידים לז'אנר האמריקאיתואר של "glam". (אגב, לא ידעתי שהתואר הזה הוצמד למטאל אמריקאי. בזמנו - בשנות השמונים - התואר מעולם לא הועלה בדיונים על הז'אנר הזה. נהגו לקרוא לזה poodle rock או "hair bands" או סתם, "מטאל"). המטאל האמריקאי בשנות השמונים היה ז'אנר אמריקאי לחלוטין, שלא "התכתב" בכלל עם הרוק או הפופ הבריטי של תחילת שנות השבעים (אלא דרך הרוק הכבד של אותן שנים - Deep Purple וכד' - שלא היה קשור לגלאם בכלל, נהפוך הוא). אף שהמטאל האמריקאי של שנות השמונים אימץ בגדים נוצצים וכו', השורשים שלו - מוסיקלית ואידאולוגית - אינם בגלאם הבריטי, והמסר התרבותי של המטאל האמריקאי רחוק מהמסר של הגלאם, כמרחק ארה"ב מבריטניה... אגב, טי. רקס התפרקה באמצע שנות השבעים. מארק בולאן, הסולן (הלהקה היתה בעצם הוא) נהרג בתאונת דרכים בשנת 1977. ישנה סיפרות בריטית רבה על הגלאם (ועל תחילת שנות השבעים בכלל). ג'ון סאבאג' הוא המבקר שלזכרוני כתב על הנושא בצורה יותר משכנעת מאחרים - אבל הוא כתב על הגלאם לאחר מעשה (ראו, לדוגמא, את ספרו England's Dreaming (שהוא בעצם על הפאנק, אבל בעקיפין גם על הגלאם) וכן את ה-Faber Book of Pop, אותו כתב יחד עם חניף קוריישי). כמו כן, באתר של amazon.co.uk ניתן לקבל רשימה ארוכה-ארוכה של ספרים על אמני גלאם, והסגנון בכלל. אני לא נותנת לינק מחשש שהדבר ייראה כפרסומת לאתר. להלן כמה לינקים לאתרים הדנים בגלאם. אלו רק דוגמאות. יש עוד אתרים רבים.