הגלאם קם על יוצרו
למראה שרשור כה מלבב מעשיר ומפורט בתובנות,לא יכולתי שלא להכניס את ראשי לעובי הקורה,ולנסות ולהבהיר קצת את העניינים,לכן רפררתי לי להנאתי לAMG וזו התזה שלהם,בתרגום חופשי ומאושר הרוק הנוצץ,הורכב כמעט כולו מלהקות בריטיות שנעשו פופולריות ברחבי העולם במחציתן הראשונה של שנות השבעים העליזות,הגלאם רוק היה פשוט למדי,רוק גיטרות שמתפצפץ בפה(פריך יענו)שהתעטף בתיאטרליות מוקצנת ומוגזמת(מי אמר נצנצים),רוב השירים היו קליטים להפליא במתכוון,וללא בושה,עם לחנים שהובאו מעולם "פופ המסטיק"(איזו הגדרה) של בני הנוער,ומקצבים מקפיצי-אגן מהרוק'נ'רול המוקדם, אך המקורות המוזיקליים התמימים האלו הלכו לאיבוד בהגשת השירים, שהייתה בעלת קונוטציות הומוסקסואליות,נוצצת(ולא מטפורית),תיאטרלית ומינית,למעשה אחת הסיבות העיקריות בעטיין לא נקלט הגלאם בארצות הברית הייתה המשחק סביב הגדרת הזהות המינית שאומני הגלאם נהנו לאמץ לחיקם,ע"י לבישת ביגוד משונה,חליפות אנדרוגיניות ואיפור. ניתן לומר שהגלאם נחלק לשתי אסכולות,הנפוצה יותר הייתה שיטת חלוץ הגלאם,מארק בולן(T.REX )מנהיג החוש האופנתי המפותח(?) של זרם הגלאם,שבכוונה תחילה נקט בקו לבוש טראשי וחד פעמי, ומוזיקה אומנותית שהייתה מינית, מטופשת וכיפית(אני היחיד שמזהה פה סתירה?),במילים אחרות ניתן לומר שהשטחיות הייתה המהות,אך פה מגיחה לה האסכולה השנייה.. יחסית לסגנון שנסמך בכבדות על התדמית,לגלאם היה צד אומנותי מפותח להפליא,צד שהובל בעיקר ע"י רוקסי מיוזיק(הולדן ,בשבילך) וגם דיוויד בואי,שהיו התגלמות הדרמטיות והשאפתנות,הן מבחינה קולית והן מבחינה תמלילית. עבור המוזיקאים האלו הגלאם היה הזדמנות פז לתת ביטוי לאישיות ולרצון הפרטי שלהם,ולהפוך את חוש האופנה שלהם לחלק מהאמירה הכוללת,כמו גם לחקור את האפלה האורבת תחת פני השטח הססגוניים והנוצצים של המוזיקה. כיום רוב האומנים המרכזיים שנותרו מהסצינה התרחקו מהסגנון,או יוצרים חומר שאינו שווה ערך למקור,אך בכל מקרה לגלאם הייתה השפעה מבורכת על הילדים שגדלו על ברכי תנועת הPאנק הבריטי,והשפעה אפילו יותר גדולה על הפוסט-Pאנק,וכמובן שהגלאם היה חשוב והכרחי לפופ של שנות השמונים(בלעעע)אבל על זה כבר ממש לא בא לי להרחיב. אבל רגע שמתי לב למשהו,תלבושות נוצצות מדגדג לי משהו בירכתיים,וואללה תנועת ה"מוד" הבריטית, -עכשיו סיבכת אותנו גם עם המוד? לא זה מאוד פשוט... טכנית המוד מתייחס לסגנון החיים ולאופנה יותר מאשר למוזיקה עצמה,במהלך שנות השישים המוקדמות,גדודי בני תשחורת באנגליה החלו להתלבש בסגנון מהודר,סטייל האופנה הניאו איטלקית,ולהאזין ל R&B אמריקאי,במיוחד מבית היוצר של מוטאון,במהרה קנו לעצמם הצעירים האלה את הכינוי "MODS " (חדשניים,מתקדמים) ,להקות המוד המקוריות היו להקות כיסוי(cover ) של להקות R&B ,אך במהרה הן החלו לכתוב חומר מקורי משלהן שבאופן כללי זרם עם המקורות מהם הושפע,אבל נוגן בעוצמתיות ומהירות יותר מהR&B המקורי,זה היה רוק קשוח יותר המונע ע"י סמים ממריצים,רוב להקות המוד היו מוכרות בקושי מחוץ לגבולות אנגליה,כיוון שסגנון החיים הנ"ל היה בראש ובראשונה בריטי,מי שכן הצליחו לפרוץ את גבולות האי הבריטי ולהגיע לשוק האמריקאי ,היו "the who” ו-“the small faces” הנהדרות,וגם זאת רק לאחר שהרחיבו ופיתחו את הצליל מבוסס ה R&B שלהן,אך עד שזה קרה(שלהי שנות השישים) כבר החלה לעלות קרנה של הפסיכדליה(תודה לאל,ולביטלס...)ותנועת המוד גוועה לאיטה באנגליה. יאללה אתה,ניאו-איטלקי עלק.
