קצת עזרה....!!!

[מרטין סילונס]

קצת עזרה....!!!

שלום לכל האולדי'ז שבפורום ולצעירים(אם יש כאלה....) אני מאוד נהנה להכנס לפורום הזה לראות באמת השקעה של כותבים מוכשרים כל אחד ולהקתו הוא(לד זפלין כמובן....). ועכשיו לשאלה: אני נמנה עם המעריצים המעטים של "גנז נ' רוזס" יש לי את כל הדיסקים שלהם(אחד המשפטים היותר קבועים של מעריצים באשר הם") אז.... כשאני מדבר עם חבריי על הלקה ומנסה לשכנע אותם להאזין להם. חבריי שואלים אותי(המביני מוזיקה שבינהם)אז אני אומר להם בהדרת כבוד "גלאם" ............ מישהו יכול להסביר לי מה זה לעזזל אומר???????? כי אני תמיד שומע שאומרים משפט כמו- "אז זאת הייתה תקופת הגלאם רוק שלהם" ואני יודע שאצלכם שנות השמונים פשוט לא קיימות אבל אולי בכול זאת!!! נ.ב איפה "הולדן קופפליד בשדות"?????

 

[bujored]

גלהם רוק זה ..

תקופה שבהחלט התחילה בסוף שנות ה-70 והייתה מאוד פופלרית בתקופת שנות ה-80 כשגל להקות המטאל פרץ לו למיין סטרים, הכוונה: סגנון הלבוש של חברי הלהקה היה מאוד נוצץ, מכנסים בד"כ בצבעים זוהרים, הרבה פאייטים על, גזרה מתרחבת מאו למטה, וצמודה מאוד למעלה, חולצות צמודות וחולצות בטן למינהן (רעה ערך מיק ג'אגר בתקופת הגלאם) שיער בד"כ ארוך, מחושמל ומתולתל ככל האפשר, ואלו שממש השקיעו היו אף מתאפרים (פרדי מרקיורי, דייויד בואי, אליס קופר, לו ריד ועוד). הגלאם הגיע דווקא ממוזיקת הפאנק והדיסקו, שסגנון לבושה היה גם מאוד נוצץ ותיאטרלי.. כמובן כמו ברוק הכבד, זה לא אומר שההגדרה הנ"ל תואמת את כל הלהקות מתקופת הגלאם בדיוק, חלקן היו יותר גלאם וחלקן פחות. העיקר הכוונה! דוגמאות ללהקות בתקופת הגלאם: בון ג'ובי בשנות ה80 המוקדמות, דף לפארד, וגם טי-רקס משנות ה70 המאוחרות. זהו לבינתיים, יאללה ביי!

 

[ציףציף1000]

../images/Emo3.gif

גלאם היה אופנה - גם במוסיקה וגם בלבוש - פופולרית בבריטניה בתחילת שנות השבעים - לא שנות השמונים ולא שנות התשעים וגם לא סוף שנות השבעים. אך ורק תחילת שנות השבעים. הוא לא הגיע מפאנק ודיסקו בכלל (שהתפתחו בארה"ב, באופן בלתי תלוי), דייויד בואי וטי. רקס (מארק בולאן) היו הדמויות הבולטות בגל הזה, ששמן נשאר לאורך זמן. האופנה הזו חלפה מהעולם עד שנת 1976 לערך, אך היתה לה השפעה ארוכת-טווח על הרוק הבריטי - והתרבות הבריטית בכלל - ומכאן חשיבותה. מבחינה מוסיקלית, הגלאם הקיף הן להקות פופ-רוק קלילות (סוויט, נניח) וגם להקות בעלות יומרות אמנותיות גדולות יותר (סטיב הארלי וקוקני רבל, למשל). הסגנון אופיין אכן בלבוש נוצץ (ומכאן שמו), איפור כבד, ומסר המטשטש במכוון את הזהות המינית של האמנים. בבריטניה השמרנית של אותם ימים, הגלאם נתפס כבעל מסר חתרני, מהפכני ומשחרר. עד היום, אמנים בריטיים מושפעים מהגלאם - לאו דווקא מבחינה מוסיקלית, יותר רעיונית. ראו, למשל, את Suede. מארק בולאן מוזכר, עד היום, כאחד מאמני הפופ הבריטיים החשובים ביותר. אישית, אני לא רואה על מה הרעש לגביו, אבל ללא ספק השפעתו על התפתחות הפופ הבריטי היא מכרעת. הגלאם מעולם לא הגיע לארה"ב, בגלל הבדלים תרבותיים בין בריטניה לארה"ב. הנסיון היחיד "לייבא" גלאם לארה"ב נעשה בתחילת שנות השבעים, ע"י אליס קופר. קופר אימץ את המניירות של הגלאם: גברים בלבוש נשי (הוא גם לקח שם במה של אשה), איפור וכד' וגם את הסגנון המוסיקלי, אך הוא גילה מהר מאוד שהקהל שלו לא תופס את העניין, וירד מזה (היינו, הוא שינה תדמית, והפך לאליס קופר המוכר לנו כיום). לו ריד ואיגי פופ הושפעו גם הם, בעקיפין, מהגלאם, דרך חברותם עם דייויד בואי, אך הם עשו קואופטציה לגלאם, תוך פרשנות אמריקאית (ואישית) לחלוטין - ובצורה די מוצלחת, יש לומר. (כנ"ל Mott the Hoople, שעבדו עם בואי, וה-New York Dolls, שהושפעו ישירות הן מריד והן מאיגי פופ). אין שום קשר בין הגלאם הנ"ל לבין בון ג'ובי, דף לפארד או גל המטאל של שנות השמונים, בכלל, גם אם מצמידים לז'אנר האמריקאיתואר של "glam". (אגב, לא ידעתי שהתואר הזה הוצמד למטאל אמריקאי. בזמנו - בשנות השמונים - התואר מעולם לא הועלה בדיונים על הז'אנר הזה. נהגו לקרוא לזה poodle rock או "hair bands" או סתם, "מטאל"). המטאל האמריקאי בשנות השמונים היה ז'אנר אמריקאי לחלוטין, שלא "התכתב" בכלל עם הרוק או הפופ הבריטי של תחילת שנות השבעים (אלא דרך הרוק הכבד של אותן שנים - Deep Purple וכד' - שלא היה קשור לגלאם בכלל, נהפוך הוא). אף שהמטאל האמריקאי של שנות השמונים אימץ בגדים נוצצים וכו', השורשים שלו - מוסיקלית ואידאולוגית - אינם בגלאם הבריטי, והמסר התרבותי של המטאל האמריקאי רחוק מהמסר של הגלאם, כמרחק ארה"ב מבריטניה... אגב, טי. רקס התפרקה באמצע שנות השבעים. מארק בולאן, הסולן (הלהקה היתה בעצם הוא) נהרג בתאונת דרכים בשנת 1977. ישנה סיפרות בריטית רבה על הגלאם (ועל תחילת שנות השבעים בכלל). ג'ון סאבאג' הוא המבקר שלזכרוני כתב על הנושא בצורה יותר משכנעת מאחרים - אבל הוא כתב על הגלאם לאחר מעשה (ראו, לדוגמא, את ספרו England's Dreaming (שהוא בעצם על הפאנק, אבל בעקיפין גם על הגלאם) וכן את ה-Faber Book of Pop, אותו כתב יחד עם חניף קוריישי). כמו כן, באתר של amazon.co.uk ניתן לקבל רשימה ארוכה-ארוכה של ספרים על אמני גלאם, והסגנון בכלל. אני לא נותנת לינק מחשש שהדבר ייראה כפרסומת לאתר. להלן כמה לינקים לאתרים הדנים בגלאם. אלו רק דוגמאות. יש עוד אתרים רבים.

 

[moshel]

סיקרה יפה

סקירה יפה ומתומצתת של התופעה הייתי מוסיף גם את להקת SLADE מאנגליה שהיתה מאוד פופולרית באותה תקופה ואת WIZARD ,SUZI QUATRO ,ROXY MUSIC אני באופן אישי מאוד אוהב את סיגנון המוסיקה הזאת אולי בגלל שהייתי נער באותה תקופה וזאת המוסיקה ששמעתי ורקדתי במסיבות שלנו אני הייתי הD.J אז שמתי מה שאני רציתי חה חה חה חה. אבל בעיקרון מחמאות על הסקירה moshel

 

[ציףציף1000]

שכחתי לאזכר את הגלאם הציוני

הראשון מזה 2000 שנה, הלוא הוא צביקה פיק. פיק, כפי שוודאי אתה זוכר, החל את קריירת הסולו שלו (אחרי "שיער") כזמר גלאם לכל דבר. הוא בנה את התדמית שלו - הן מבחינת המראה החיצוני והן מבחינה מוסיקלית - על מארק בולאן, אחת לאחת: ליפסטיק, נעלי פלטפורמה ונוצצים בכל מקום. גם התסרוקת. רק על התעוזה מגיע לו פרס ישראל (אני עוד זוכרת את אמא שלי אומרת, בהבעת גועל, שהוא "הומו" בגלל שהוא שם ליפסטיק!). חבל רק שהמוסיקה שלו לא היתה ברמה של הפופ הבריטי דאז, על אף היומרות.

 

[moshel]

השיר הראשון של מלך comeback

היה שני תפוחים והיה אחלה שיר ששילב בפעם הראשונה בארץ מלוטרון ואת שירן הרקדן האוטומטי יחד עם רותי נבון האלוהית אני לא מפספס בשום תיקלוט שלי ודרך אגב בהופעתו הראשונות הוא אפילו עשה גירסת כיסוי לאודיסאה בחלל של בואי שהיתה אחלה גירסה והוא בעצמו הודה באותה תקופה שבואי הוא אחד היוצרים שמשפיעים עלו moshel

 

[Tomer 123]

אחלה סקירה, אבל...

שכחת את קווין, אחת מלהקות הגלאם רוק הידועות ביותר. אבל בכל אופן נהניתי לקרוא

 

[moshel]

Queen

עם כל הכבוד לא היתה שיכת לזרם הזה אולי היה בה סממן של גלאם בתקופתה הראשונה והמוקדמת אך היא מעולם לא היתה ממש שיכת לסיגנון הזה moshel

 

[הולדן קולפילד בשדה]

עד כאן!

לא שאני מחבב את קווין או משהו כזה (ההיפך המוחלט הוא הנכון) - אבל מה שנקנה ביושר שייך להם. קווין היו להקת גלאם רוק, ואפילו אחת החשובות שבז'אנר הנלעג והפאטתי כל כך. אני מצרף קישור מ-AMG, שמחזק את העניין: http://www.allmusic.com/cg/amg.dll אל תקחו מהם את זכויותיהם כמובילי הז'אנר הארור (כי אז מה ישאר להם מלבד פרדי הזועק ללא פשר?). ואגב, חסרות לי כמה מילים על האנשים המוכשרים ביותר בז'אנר הגלאם, הלא הם חברי רוקסי מיוזיק - בריאן פרי ושותפו אינו. היחידים שיצרו מוזיקה של ממש מאחורי כל המסקרה. בברכת - בשביל גלאם רוק חזרתי לכתוב? הולדן.

 

[הולדן קולפילד בשדה]

והפעם יעבוד הקישור???

 

[HelterSkelter1]

LOL לא פעמיים

דבר ראשון, קווין יכולים להיות מוגדרים כגלאם רוק, אבל הם הרבה יותר מכך. הם עירבוב של רוק מתקדם, הבי מטאל, רוק כבד, פופ ועוד כל מיני. הם בטח שלא הלהקה שהייתי נותן כדוגמא לגלאם רוק. נכון שהם תאטרליים, הומוריסטים וגראנדיוזים, אבל הם לא ממש גלאם רוק. מושל צודק. והנה הקישור

 

[הולדן קולפילד בשדה]

ניחא...

לא לכך התכוון המשורר (משורר הדלות = אני). אם ברצונך לראות את שכיוונתי אליו - אנא היכנס לאתר AMG - הקלד GLAM ROCK ולחץ על STYLES. "קווין הם הרבה יותר מכך"??? כמו שנגיד מלפפון הוא הרבה יותר מירק??? קפיש?

 

[HelterSkelter1]

אז הנה

אני יודע שאתה לא אוהב את קווין, בלשון המעטה, וזאת זכותך. אני התכוונתי במשפט "קווין הם הרבה יותר מכך" לזה שקווין הם לא רק גלאם, אלא שילוב של המון ז'אנרים שהגלאם היה ביניהם, והוא היה די זמני בהשפעתו. ונהנה הלינק, שאני לא יודע מה הוא מוכיח בדיוק:

 

[HelterSkelter1]

גם אני פיספתי ../images/Emo13.gif

הנה

 

[הניבלונגים]

הולדן../images/Emo70.gif

ברוך השב. ובברכת, בשביל קווין חזרת לכתוב???? אני חושב שהמשפט הנכון הוא ש"קווין הם הרבה פחות מכך" (אגב אין לי מושג מה אתם מתכוונים ב"מכך")

 

[Tomer 123]

מסכים, אבל...

קווין היתה קצת יותר מגלאם שטחי וטיפשי (כמו שהשאר היו...) קווין 2 היא הדוגמה הטובה ביותר לעניין הזה. נכון שהוא תיאטרלי, אבל יש שם פרוג מובהק. גם בלילה באופרה יש קצת יותר מסתם גלאם, ויש השפעות פרוגיות ומטאליות אפילו. ואגב, ברוך שובך הולדן

 

[snow goose]

ארבעת האלבומים הראשונים

של קווין, גלאם או לא, אין זה משנה, שמדובר באלבומים מצוינים. עם השנים קווין הלכו אל הרוק המצועצע והמסחרי והעלו ניחוחות שלא היו כוס התה עם נענע שלי.

 

[Tomer 123]

מסכים לגמרי

גם לגבי הראשונים, וגם לגבי המאוחרים (כלומר, אלבומי שנות ה 80 שלהם...)

 

[giloni]

עוד גלאם בשבליך, הולדן

צמד האחים בראיין וראסל מייל, וההרכב הגלאמי שלהם Sparks הצליחו אמנם באנגליה, אבל באו מקאליפורניה וגם חזרו אליה כדי להתקדם לאן שרוב יוצרי הגלאם הגיעו אחרי שהסגנון גווע: הרבה נוצצים ופחות מוזיקה. ואולם, הצמד הזה הפיק כמה יצירות מופת שמן הראוי לנצרם. שנינות, הומור, שירה קברטית עם גיטארות בדיסטורשן - אחד ממחוזות הגעגועים שלי. This town aint big enough for the both of us Propaganda Indescreet יקי

 

[הולדן קולפילד בשדה]

יק, יקי, יקיר, יקירי

ברכותיי, מכל שצף ההודעות סרות הטעם (והרי כל הודעה שעוסקת בגלאם-רוק היא סרת טעם בהגדרה...) שבשרשור זה - הצלחת אתה להעלות חיוך על פניי, ולו בזכות העובדה שאני רוכש חיבה יתרה לאלבומם של הספרקס - KIMONO MY HOUSE. לכבודך אף טרחתי והעליתי את האלבום על המערכת. אך אל דאגה, כעבור חצי שעה הוא ירד משם ופינה מקומו לטובת אלבום הבכורה של מרשל טאקר באנד (פשוט גיליתי שעם זה האחרון הרבה יותר קל לכתוב על ברונכיוליטיס...). בברכת - לאן העולם מדרדר, ככה סתם בסוף היום אני שומע גלאם, ועוד נהנה מזה??? הולדן