אבל מה באשר לאיזון בתוך החוקר היחיד?
כמה אנשי ימין שאתה מכיר עברו לשמאל ולהפך? מעט. אבל מדוע? אם זה למשל פרופסור וזה למשל דוקטור והם אינטלקטואלים, וכולם חושבים באופן אנליטי על אותה מציאות, איך זה שיש ביניהם חילקי דעות קיצוניים כל כך? ומדוע הם ממעטים כל כך להשתכנע? לדעתי זה עניין של איך גדלת והחשיבה שלך, מדעית ככל שתהיה, מקבלת את החותמת של כר הגידול שלך. גדלת עיוור לתחום אחד, גם כשתלמד אותו יותר מאוחר, לא תהיה לו אותה השפעה מאוזנת עליך כפי שתהיה אם תלמד אותו בראשית דרכך. כלומר, בסוף אתה תגיע לשם, אבל זה יהיה גילוי מאוחר ותרומתו תהיה קטנה יותר. זה לא משנה במיוחד לתחום כולו, ודאי לא בקנה מידה גלובלי או אפילו ארצי, אבל אם המטרה היא לגדל חוקרים משובחים בדרך הטובה ביותר, אז נראה לי שחשיפה מאוזנת, או לפחות מנומקת, בראשית הדרך היא הטובה ביותר. באשר לדוגמה, היות שהעלו פה כבר את המחלקה לבלשנות בתל אביב, היא דוגמה מצוינת לאיך תחומים מסורתיים, כמו בלשנות היסטורית, נמחקו או עומדים להימחק. אני יכול לומר לך שבלימודי הספרות, ענפי ביקורת שלמים, בעיקר מן המחצית הראשונה של המאה ה-20, פשוט כבר לא נמצאים במערכת, נמחקו לטובת אופנות חדשות יותר. הכי מצחיק - או עצוב - שבמחלקות לאנגלית בארה"ב התחום שהכי נמחק הוא ביקורת ספרות אמריקאית של ספרות אמריקאית. בארץ לכל הפחות, דבר כזה לא יכול לקרות. אחד היתרונות של ספרות מבודדת, אני מניח. אין מה שימחק אותה. אבל מדבריך משתמע שאולי מדובר בתחום. לפחות מהיכרותי עם מדעי הרוח, אין מדובר רק בלהכיר או לקרוא על תחום. אנחנו מדברים פה על התעצבות צורת החשיבה בכיוון מסוים, על פי אתגרים וטקסטים מעצבים מסוימים, ואת זה עושים לאורך שנים בתקופת "הילדות האקדמית.." מצד שני, אני רק 14 שנים באקדמיה. אולי אני עדיין בתקופת הילדות שלי. היו חוקרים שהשתנו, מקצה אל קצה.
