אני די שונאת את עצמי
שהמצב עם מור הגיע למצב של היום. היא לא רוצה לקרא לי חברה שלה, והיא רוצה להשאיר את החברות שלנו לא מעבר לביתספר. זה מעליב ופוגע, אבל אני יודעת שאשמה גדולה מוטלת עלי כאן. יש לי כ"כ הרבה להגיד לה והלוואי ויכולתי לשנות. אבל כל מה שאני אגיד או אנסה לשנות, כבר לא חשוב. אני חושבת שהיא עשתה את ההחלטות שלה. ורע לי בגלל זה, ממש. אני לא נשארת לבד, ויש לי עוד הרבה חברות טובות אחרות, ואת האמת? הרבה יותר טובות ממנה. כאלה שלא עושות פרצופים על כל דבר, וכאלה שמפרגנות ושהרצון לחברות בינינו הוא באופן הדדי. אבל מור... לא יודעת, זה לא שאני לא אחיה בלעדיה, אבל קשה לי מאד. במיוחד שזה בנסיבות שאני לא מוכנה להשלים איתן. כנראה שכן יהיה לי מחר על מה לדבר עם הפסיכולוגית, ובכלל אני מתכוונת לקטר הרבה. מזל ששבועיים אח"כ אני לא רואה אותה. [ומה עם זה לעזאזל?!] החלטתי שאני לא הולכת מחר לביתספר, אין לי כח לשבת עם המורה לפסיכולוגיה על העבודת גמר. מיותר מיותר מיותר. אני ישנה אצל גיל, ולא קמה עד הצהריים. זין שיש לי ללמוד.