היה ממש מגעיל היום.
בעמותה הזו. שאני הולכת אליה. הפסיכולוג מקסים, באמת. אחד הבחורים [בחור צעיר! פסיכולוג! בכלל לא קשישה ממורמרת שמקפידה לדכא את רוח הצעירות (הדי דכאונית, מה אומר) המנשבת בי קלות , במזג אוויר מעונן חלקית, בימים הפחות חמים עד כאב ורוויי לחות בתלאביב (קרי- פעמיים שלוש בשנה. לא נורא, אני אופטימית!)] היותר חביבים שיצא לי להיתקל בהם בהקשר הנוכחי. וגם הדיאטנית סבבה, בעצם. אפילו המטפלת באומנות, שזה לגמרי קטע הזוי מבחינתי, שאני אפילו מסרבת לתת לו יד ומקפידה להביע מרמור בכל פגישה איתה ולסרב לקחת חלק בכל פעילות שכוללת אוריגמי או הכנת ויטראז'ים דקורטיביים במטרה לצלול אל תהומות נפשי- אפילו היא ממש בסדר. וזה חתיכת אפילו גדול. אבל בכל זאת אני סובלת שם. כי ככה זה. כי ככה אני, וככה הם, ודי. ואין לי כוח וחשק ורצון לנתח את מורכבות מחשבתי המוטלת בספק פעמיים בשבוע אצל 3 [לאחרונה 4] אנשים שונים. זה כ"כ לא עושה לי את זה. זה כ"כ לא עוזר. זה כ"כ מעיק. כ"כ די. ובאמת שנמאס לי מהם. באמת. והלוואי שכל הבולשיט הזה יגמר כבר ויתנו לי לחזור לחיי. דפוקים וחסרי משמעות ותכלית ככל שיהיו. [יאללה, ביום רביעי הבא פגישה עם פסיכיאטר. שבטח, כמו כולם, ימליץ על תרופות. ומה תרופות עכשיו? זה אומר שאסור לי בירה?... פחחח]