קטן קטן אבל ארוך
היום היה אצלנו תרומת דם בבסיס. אף פעם לא יצא לי לתרום דם, וחבל כי זה משהו שאני ממש רוצה. כשזה הגיע אלינו לבצפר הייתי קטנה מידי (גם בי"א וגם בי"ב), בבארשבע אףפעם לא יצא לי, ועד שכבר החלטתי על תאריך שאני הולכת ומפנה זמן ותורמת כבר פאקינג דם אז עשיתי חורים באוזניים שבוע לפני זה.. (מאיפה אני יודעת שאסור? אף פעם לא תרמתי) עכשיו יש לי קצת פוביה ממחטים שזה די מובן כי יש לי פוביה מהכל בערך, ואין שום סיבה שאני לא אפחד מדברים חדים (ומתכתיים!) שגורמים לי לדמם. זה קצת משהו שהייתי צריכה להתמודד איתו, בהתחשב בעובדה שבכמה חודשים האחרונים עשיתי בדיקת דם לפעמים אפילו אחת לשבוע, אבל זה עדיין לא גרם לי להרגע לפני הבדיקות, וכל פעם שאני עושה אחת אני נלחצת עד מוות ומשביעה את האחות/חובש שדיר באלאק הוא מפספס לי את הוריד, כי זה אף פעם לא קרה ולא כדאי לו שהוא יהיה הראשון. אבל תרומת דם זה חשוב ומתגברים על דברים כאלו. ואז היום, כמו שאמרתי, הגיע ניידת דם לבסיס. וכמעט כולם תרמו, והיה ממש מרגש, ואני כמו כולם מילאתי שאלון, עמדתי בתור, הייתי לחוצה נורא, אבל התכוונתי לעשות את זה. קיצר קצת עקפתי שם אנשים כדי לראות איך זה נראה. בדיוק כרמל שכבה שם, ממש רגע לפני הבדיקה, עם הגומי הזה והורידים בולטים, ואני לא אוהבת שדברים קורים מבלי שאני יודעת בדיוק למה לצפות, אז באתי לראות. ואז הרופא מדבר איתה, היא עונה לו, ואז הוא מוציא את המחט הכי עבה שראיתי בחיים שלי. אלוהים, זה באמת לא היה מחט, זה היה בעובי של המקל של המקל אוזניים, באמת! (זה לא כזה קטן כמו שזה נשמע) והוא מכניס לה את זה ליד, היא לא משנה הבעה. "כואב?" "כן" ומסתבר שממש החוורתי כי מיד שאלו אותי "קסטן? את בסדר?" וכרמל צחקה עלי שאולי אני רוצה שהיא תחזיק לי את היד.. קיצר לא עשה לי טוב. פשוט בהיתי בה וממש רעדו לי הידיים (ושמעתי ברקע כזה "שימו לב אליה" ואני כולה מה?! הסתכלתי?), והייתי צריכה קצת אוויר אז יצאתי החוצה ונלחצתי למוות וכולם צחקו עלי ואמרו שיהיה בסדר ודירבאלאק שאני לא עושה וזה לא נורא.. לא משנה הייתי ממש לחוצה (ברמת הלבכות, באמת), וממש פחדתי והכל.. אבל החלטתי שאני כן עושה את זה. נראה לי. כאילו היתה איזו רבע שעה כזאת שבאמת הייתי צריכה להרגע רק כי ראיתי את כרמל תרמה דם, באמת. ואז הגעתי לתשאולון הזה רגע לפני ובגלל הדלקת בבלוטת התריס אז אסור לי לתרום דם. אז עם כל הלחץ והפחדים והמחטים העבות- זה מבאס הרבה יותר. כאילו ברגע הראשון באמת הרגשתי הקלה כי הייתי לחוצה תחת, אבל אחרי זה זה מבאס. זה באמת ממש חשוב העניין הזה, ויש ממש מחסור במחסני דם בארץ.. וזה באמת ממש מבאס אותי הקטע הזה, שלא תרמתי. למרות הכל. וזה היה הקיטור שלי.. והוא לא הרס לי את היום, אבל נו, אתן מבינות. (ואם היו בנות שהפחדתי אותן, אז אל, כי א- אני באמת היסטרית, ואל תקחו את איך שאני תופסת את העולם ברצינות. וב'- זה באמת ממש חשוב. ואני אגיד את מה שאמרו לי, יש בנאדם שנגיד ממש צריך את הדם הזה, ברמת הלהציל חיים וזה לא כזה נדיר. ואז באים ואומרים לו הרופאים- תקשיב, גבר וזה, אין לנו מספיק דם, כי יש מישהי בארץ שממש מפחדת ממחטים? וזה באמת נכון, אז אם אתן מעל 17 וכשירות רפואית- תתרמו) וזהו, ביי.
