קטטה בתאילנד
שלום לכולם, אני רוצה לחלוק איתכם מעשה שקרה לי לפני כחודש וזיעזע את תפישת עולמי. מעט רקע: אני בן שלושים ושלוש ומתאמן באומנויות הלחימה און אנד אוף מגיל שתיים עשרה (יותר און מאוף....) התאמנתי חמש שנים בגוג'ו ריו קרטה, כשש שנים בקונג פו וטעמתי גם משיטות אחרות. בשנים האחרונות אני מתאמן עם חברים ולבד, אך בשנה האחרונה לא התאמנתי כלל. אני בכושר סביר. הדגש באימוני תמיד היה על הצד הלחימתי והגעתי להישגים טובים, בהשוואה לסביבות האימונים שלי. מעשה שהיה כך היה: לפני כחודש, בלילה האחרון שלי בתאילנד, ישבתי ושתיתי עם חברים על הרצפה ברחוב רמבוטרי שבקווסאן. הייתי מבושם קלות, והלכתי עם חבר אנגלי, כבן עשרים ושתיים, להשתין במורד הרחוב, בבאר שהיה עוד פתוח (השעה היתה שלוש לפנות בוקר). הרחוב היה חשוך וריק מאנשים. לפתע עצרו אותנו שלושה מקומיים, ואחד מהם ביקש מאיתנו חמש מאות בהט, כשהוא מציץ בעצבנות מעבר לכתפו, לכיוון תחנת המשטרה הנמצאת כמה מאות מטרים משם. אני זוכר שהתגובה שלי לדרישה המופרכת היתה של שעשוע, אך לא הספקתי להגיב, שכן שבריר שניה אחרי שנאמרו המילים חטפתי מאחור מכת מקל בראש (הוקפנו מבלי שהבחנו בכך, ומאחורינו נמצאו עוד לפחות שני מקומיים). עוצמת המכה פערה פצע שנזקק לחמישה תפרים, אך לא הפילה אותי ולא כאבה כלל. התגובה הרפלקסיבית שלי היתה לזנק על המקומי הקרוב אלי ביותר ולהחליף איתו מהלומות. אני מדגיש שהיה זה רפלקס. במהלך אימוני יצא לי לגעת מעט בלחימה מול מספר אנשים, וברור לי שזו לא הגישה הנכונה, אך זה מה שיצא ממני. עמדתי מול הבחור והשחלתי לו אפרקאטים (לפחות שלושה נכנסו), הוא מצידו לא היה פראייר והציע אפרקאטים משלו. אני זוכר תחושה של פליאה שהבחור לא נופל. הייתי גבוה ממנו בראש וכבד ממנו בהרבה ונכנסתי עם כל הלב. כמו שני סלאגרים טחנו אחד את השני, כשל הזמן (המדובר בכחמש שניות) ניטחות עלי מכות מסביב ומאחור (בעיקר בראש, אך משום מה בלי המקל). ראיתי שהבחור לא נופל והבנתי שכך זה לא יכול להמשך. דחפתי אותו ממני והתחלתי לרוץ במורד הרחוב. בשלב זה כבר הייתי קצת גרוגי ושותת דם מפצעים שנפערו בגבה (ארבעה תפרים), בראש (חמישה) בשפה התחתונה (חמישה) במצח (שמונה) ובאף (שישה). רצתי במורד הרחוב החשוך, ולתדהמתי, המקומיים הספורים שהיו בו ניסו, כל אחד בתורו, לחבוט בי בעודי רץ. לפתע ראיתי מולי מקומי עם אלה. הבחור חבט בי בעצם השוק (חמישה תפרים) והפיל אותי על הכביש. מצאתי את עצמי על הרצפה, כשראשי כנגד קיר, ואני חשוף משלושה כיוונים. מיד הגיעו שאר הבחורים בריצה והתחילו לתת עלי עבודה. הייתי סחי לגמרי, לא כאב לי בכלל אבל היתה לי תחושה משונה של דחיפות ראשונה במעלה. לא הייתי מטושטש במיוחד, אך ידעתי שאין מצב לקום. שלושה מקומיים התייצבו מעלי. שניים בעטו בי מצד שמאל, והבחור עם המקל חבט בי מימין. ניסיתי להרחיק את בעל המקל ברגלי, ולעצור את המכות, ובידי הגנתי על ראשי. בעל המקל שבר לי את זרת ימין (הוא הרביץ מימיני כדי לא לפגוע בחבריו). באיזשהו שלב עברה בראשי המחשבה שהלך עלי ואין כבר מה לעשות, והתחלתי לצעוק. לפתע הפסיקו התוקפים להרביץ לי ונעלמו. אספתי את עצמי ונכנסתי לפאב הקרוב כדי לבדוק את הנזק. בשלב זה כבר היתה התקהלות ברחוב ומישהי התקשרה לאמבולנס, שהגיע במהירות מפתיעה ולקח אותי לבית החולים. הקטע הוא, שהבחור האנגלי איתו הלכתי, קיבל גם הוא אגרוף מפתיע בפנים, אך תגובתו היתה (כפי שאחר כך סיפר לי) להרים את ידיו ולסגת. בגלל שלא היווה התנגדות, עזבו אותו תוקפיו והתפנו לטפל בי. אני שב ומדגיש שלא בחרתי להכנס איתם לקטטה – אחרי שחטפתי את המקל בראש, פשוט זינקתי על הבחור הקרוב ביותר בלי לחשוב. בנעורי יצא לי ללכת מכות לא אחת. הדינמיקה המקובלת בארץ היא של הבנייה איטית של הקרב. היתה זו הפעם הראשונה בה נתקלתי באלימות קיצונית, פתאומית ובלי כל הבנייה. כנראה שבאמת, מי שמתחיל את הקרב גם גומר אותו. אני לא מרגיש שיכולתי לפעול אחרת, והבחירה היחידה שלי, בעצם, היתה לעזוב את החלפת המהלומות ולברוח - בחירה, שלדעתי היתה נכונה, ואני שלם איתה. מה אתם אומרים?
שלום לכולם, אני רוצה לחלוק איתכם מעשה שקרה לי לפני כחודש וזיעזע את תפישת עולמי. מעט רקע: אני בן שלושים ושלוש ומתאמן באומנויות הלחימה און אנד אוף מגיל שתיים עשרה (יותר און מאוף....) התאמנתי חמש שנים בגוג'ו ריו קרטה, כשש שנים בקונג פו וטעמתי גם משיטות אחרות. בשנים האחרונות אני מתאמן עם חברים ולבד, אך בשנה האחרונה לא התאמנתי כלל. אני בכושר סביר. הדגש באימוני תמיד היה על הצד הלחימתי והגעתי להישגים טובים, בהשוואה לסביבות האימונים שלי. מעשה שהיה כך היה: לפני כחודש, בלילה האחרון שלי בתאילנד, ישבתי ושתיתי עם חברים על הרצפה ברחוב רמבוטרי שבקווסאן. הייתי מבושם קלות, והלכתי עם חבר אנגלי, כבן עשרים ושתיים, להשתין במורד הרחוב, בבאר שהיה עוד פתוח (השעה היתה שלוש לפנות בוקר). הרחוב היה חשוך וריק מאנשים. לפתע עצרו אותנו שלושה מקומיים, ואחד מהם ביקש מאיתנו חמש מאות בהט, כשהוא מציץ בעצבנות מעבר לכתפו, לכיוון תחנת המשטרה הנמצאת כמה מאות מטרים משם. אני זוכר שהתגובה שלי לדרישה המופרכת היתה של שעשוע, אך לא הספקתי להגיב, שכן שבריר שניה אחרי שנאמרו המילים חטפתי מאחור מכת מקל בראש (הוקפנו מבלי שהבחנו בכך, ומאחורינו נמצאו עוד לפחות שני מקומיים). עוצמת המכה פערה פצע שנזקק לחמישה תפרים, אך לא הפילה אותי ולא כאבה כלל. התגובה הרפלקסיבית שלי היתה לזנק על המקומי הקרוב אלי ביותר ולהחליף איתו מהלומות. אני מדגיש שהיה זה רפלקס. במהלך אימוני יצא לי לגעת מעט בלחימה מול מספר אנשים, וברור לי שזו לא הגישה הנכונה, אך זה מה שיצא ממני. עמדתי מול הבחור והשחלתי לו אפרקאטים (לפחות שלושה נכנסו), הוא מצידו לא היה פראייר והציע אפרקאטים משלו. אני זוכר תחושה של פליאה שהבחור לא נופל. הייתי גבוה ממנו בראש וכבד ממנו בהרבה ונכנסתי עם כל הלב. כמו שני סלאגרים טחנו אחד את השני, כשל הזמן (המדובר בכחמש שניות) ניטחות עלי מכות מסביב ומאחור (בעיקר בראש, אך משום מה בלי המקל). ראיתי שהבחור לא נופל והבנתי שכך זה לא יכול להמשך. דחפתי אותו ממני והתחלתי לרוץ במורד הרחוב. בשלב זה כבר הייתי קצת גרוגי ושותת דם מפצעים שנפערו בגבה (ארבעה תפרים), בראש (חמישה) בשפה התחתונה (חמישה) במצח (שמונה) ובאף (שישה). רצתי במורד הרחוב החשוך, ולתדהמתי, המקומיים הספורים שהיו בו ניסו, כל אחד בתורו, לחבוט בי בעודי רץ. לפתע ראיתי מולי מקומי עם אלה. הבחור חבט בי בעצם השוק (חמישה תפרים) והפיל אותי על הכביש. מצאתי את עצמי על הרצפה, כשראשי כנגד קיר, ואני חשוף משלושה כיוונים. מיד הגיעו שאר הבחורים בריצה והתחילו לתת עלי עבודה. הייתי סחי לגמרי, לא כאב לי בכלל אבל היתה לי תחושה משונה של דחיפות ראשונה במעלה. לא הייתי מטושטש במיוחד, אך ידעתי שאין מצב לקום. שלושה מקומיים התייצבו מעלי. שניים בעטו בי מצד שמאל, והבחור עם המקל חבט בי מימין. ניסיתי להרחיק את בעל המקל ברגלי, ולעצור את המכות, ובידי הגנתי על ראשי. בעל המקל שבר לי את זרת ימין (הוא הרביץ מימיני כדי לא לפגוע בחבריו). באיזשהו שלב עברה בראשי המחשבה שהלך עלי ואין כבר מה לעשות, והתחלתי לצעוק. לפתע הפסיקו התוקפים להרביץ לי ונעלמו. אספתי את עצמי ונכנסתי לפאב הקרוב כדי לבדוק את הנזק. בשלב זה כבר היתה התקהלות ברחוב ומישהי התקשרה לאמבולנס, שהגיע במהירות מפתיעה ולקח אותי לבית החולים. הקטע הוא, שהבחור האנגלי איתו הלכתי, קיבל גם הוא אגרוף מפתיע בפנים, אך תגובתו היתה (כפי שאחר כך סיפר לי) להרים את ידיו ולסגת. בגלל שלא היווה התנגדות, עזבו אותו תוקפיו והתפנו לטפל בי. אני שב ומדגיש שלא בחרתי להכנס איתם לקטטה – אחרי שחטפתי את המקל בראש, פשוט זינקתי על הבחור הקרוב ביותר בלי לחשוב. בנעורי יצא לי ללכת מכות לא אחת. הדינמיקה המקובלת בארץ היא של הבנייה איטית של הקרב. היתה זו הפעם הראשונה בה נתקלתי באלימות קיצונית, פתאומית ובלי כל הבנייה. כנראה שבאמת, מי שמתחיל את הקרב גם גומר אותו. אני לא מרגיש שיכולתי לפעול אחרת, והבחירה היחידה שלי, בעצם, היתה לעזוב את החלפת המהלומות ולברוח - בחירה, שלדעתי היתה נכונה, ואני שלם איתה. מה אתם אומרים?