אתה טועה לחלוטין! עמדה 4 לא חלשה כללן
בס"ד העומק בעמדה 4 הכוללת את (לאו דווקא בסדר הזה) בארקלי, ביילור, דאנקן, גארנט, ק' מלון, אלווין הייס, פטיט, קאנינגהאם, מקהייל, ג'רי לוקאס, דה-בושר ובוב מקאדו, ועוד שחקנים מצוינים, לא פחות מאף עמדה אחרת. דאנקן וגארנט הם כוכבי על בכל קנה מידה בשילוב היכולת ההגנתיות וההתקפיות ואופיים, כל אחד בסגנונו ואופיו המיוחד. בארקלי (פאוור פורוורד של פחות מ-1.95 מ') ומלון היו מהכוכבי העל המובילים בתקופה של מג'יק, אייזיאה, סטוקטון, ג'ורדן, דרקסלר, בירד, ד"ר ג'יי, כארים (בלייקרס), חאכים, יואינג ועוד. ביילור (1.95 מ' עם ניתור אדיר) וקאנינגהאם היו מהכוכבים הגדולים ביותר בימי אוסקאר רוברטסון, ג'רי וסט, ג'ון הבליצ'ק , וילט, ראסל ובלאמי, ובשורה הראשונה של שחקני הליגה יחד אתם. הייס, לוקאס, דה-בושר ומקאדו היו מכוכבי העל של הליגה בתקופת ג'אבאר (במילווקי) והיסס במיוחד נחשב לשחקן ברמה דומה לג'אבאר, אך גם האחרים היו כוכבים גדולים הקרובים ברמתם לשניים האלו. ציטוטים על כמה שחקנים מעמדה 4 מהנ"ל שיבהירו עד כמה עמדה זו אינה חלשה מהאחרות: בארקלי - "ביל וולטון סיכם פעם בצורה יוצאת מין הכלל "מיהו בארקלי". הוא הסביר: "שמתם לב שמלבד ווילט צ´מברליין כל השחקנים הטובים בעולם הם ´שחקנים ללא תפקיד´? מג´יק. מייקל. לארי בירד. צ´ארלס בארקלי. הם היו הכל: פוינט גארדים ושוטינג גארדים. סמול פורוורדים ופאוור-פורוורדים. הם כולם היו ריבאונדרים נפלאים, מוסרים עליאיים, קלעי שלוש כשצריך. הכל. הם שיחקו מה שמשחק זה או אחר דרש מהם. הלייקרס צריכה סנטר? מג´יק משחק סנטר. הסלטיקס צריכה ריבאונד? בירד משחק הערב בעיקר בפאוור. פילדלפיה צריכה ´הכל´? בארקלי משחק ´הכל´. הבולס צריכה קלעי מה-3? ג´ורדן עושה זאת, כפי שעשה נגד יוטה ונגד פורטלנד. לכן הם השחקנים הטובים ביותר לשחק הופס מאז ומעולם". "הוא היה אחד הריבאונדרים הטובים בתולדות המשחק (הוביל את הליגה שלוש פעמים בריבאונדים-התקפיים). הוא היה מגן מעולה - תמיד שמר על המסוכן בשחקני היריב הגבוהים - מוסר מעולה, וקלעי מצויין מקרוב, חצי מרחק, ואפילו מה-3." ביילור - "אבי ההאנג-טיים היה אלג´ין ביילור. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות הששים הוא ביצע ריחופים ודאנקים שטרפו את הדמיון. הוא היה היחיד. הוא היה הממציא. הוא היה היוצר. לו יש את זכות הראשונים על תחרות הדאנק היום. ממנו למדו כולם." "הוא היה קלעי אופטימלי, אחד הריבאונדרים הטובים בליגה למרות קומתו הנמוכה, והיתה לו מסירה של פוינט-גארד מהטובים. צרתו היחידה היתה שהוא עשה את נפלאותיו בתקופה שלפני הטלוויזיה והאינטרנט, וכך מלבד כמה סרטוני שחור-לבן עליו, איש לא ראה את ריחופיו..." ג´רי ווסט על ביילור: "עד היום לא ראיתי יותר מ-2-3 פורוורדים שיכולים להשתוות אליו". ביל שרמן: "הוא היה איש הפינה (למרות ש"שחקן פינה" הוא השם העברי ל'סמול-פורוורד' הכוונה כאן לפורוורד שיכול להיות גם פאוור כפי שביילור היה - לי"ב) הטוב ביותר בתולדות ה-NBA. עד היום איני יכול לחשוב על איש פינה שהגיע לרמתו." רד אורבך: "איך אומרים על שוגר-ריי? ש´פאונד-פור-פאונד´ הוא היה המתאגרף הטוב מכולם? אז אותו דבר אני אומר על ביילור: ´פאונד-פור-פאונד´ הוא הטוב שהיה". קרל מלון - היה MVP של הליגה פעמיים (1997 ו-1999). 13 פעמים נבחר ושיחק באול-סטאר, מתוכן 11 פעם בחמישייה הראשונה. 3 פעמים בחמישיית ההגנה, פעמיים MVP של משחק האול-סטאר. היה בחמישיית ארה"ב פעמיים, עם "הדרים טים I" באולימפיאדת ברצלונה של 1992 (מדליית זהב) וה-"דרים טים II" שזכתה בזהב באולימפיאדת אטלנטה ב-1996. "´סלאם מגזין´ הציב אותו במספר 13 בין רשימת ה-75 הטובים ביותר בכל הזמנים שלו. לפניו? מייקל, וילט, מג´יק, אוסקאר, שאקיל, ביל ראסל, לארי, האכים, אייזיה וד"ר ג´יי. אחריו במקום 14 – אלג´ין ביילור." ג'רי לוקאס - "הוא היה השחקן היחיד שאני מכיר שהשתמש בכוחו השכלי וזכרונו כדי להפכו לאחד הטובים אי-פעם. שנים אחרי הוא גילה שהוא זכר כל תנועה של כל שחקן, בכל מצב, ובכל משחק ששיחק נגדו. כל האינפורמציה נשמרה בתאי מוחו הגאוני, ואינפורמציה זאת עזרה לו גם בהגנה, גם בריבאונד, וגם בקליעה. הוא הפך לאחד הריבאונדרים הטובים בתולדות הנבא למרות קומתו הנמוכה יחסית (2.03 מ´) ולמרות ניתור בינוני. כיצד עשה זאת? הוא זכר כל זווית זריקה של כל שחקן מכל מרחק, זכר את גובה קשת זריקתו, וזכר לאן רוב כדוריו החוזרים נופלים. זה גרם לו להתמקם טוב מכל שחקן אחר, כולל לארי בירד. אחרת כיצד תסבירו את ה-40 ריבאונדים שלקח במשחק נבא, שיא שלעולם לא יישבר לפאוור-פורוורד? הוא גם הכניס למחשב שבמוחו כל הטעייה וכל כניסה של כל שחקן. הוא ידע לפי מבע הפנים ולפי שפת הגוף מאיזה צד מתכונן המתקיף להיכנס לסל. הוא ניבא ברוב המקרים את הצד ממנו ייכנס התוקף. הוא גם זכר מבעי פנים לפני מבצעים מסויימים. הוא זכר שדייב קאונס מקריב את שפתיו לאפו לפני שהוא זורק הוק. קאונס לא עשה זאת בזריקות אחרונות. הוא זכר שבוב לנייר קוטף ריבאונד ומיד מעביר את הכדור למטה לאזור מתניו, כך שיכול היה לגנוב לו כדורים. זה לא נעשה במין 'רגע, תן לי להיזכר...' אלא פקודה אוטומטית ממוחו לאברי גופו." "על אף שהוא לא היה אתלט עליון, הוא היה שחקן קשה ביותר לשמירה. לקליעת ה-7-8 מטרים שלו קראו אז "THE LUCAS LAYUP". וכששומרו ניצמד אליו, היה לו צעד ארוך ראשון, ואיתו גבר על רוב השומרים בכניסה קלאסית לסל. לא היה שחקן אחר בנבא שהשתמש במוחו כג´רי לוקאס. הוא זכר כל תנועה, כל מבע פנים, כל זיק של סימן שזה או זה יקרה. אצל כל שחקן כמעט בכל מצב. הכל בא לו אוטומטית....הוא היה מוסר מצויין עם רגש מסירה של פוינט-גארד. הוא היה שחקן עם החבילה השלמה." דה-בושר - "גדולתו היתה הגנה. אבל היתה לו קליעה מצויינת מרחוק, בעיקר מהפינה הימנית, והרבה מתרגילי הניקס אז הסתיימו במסירה לדה-בושר בפינה. הוא קלע 16.2 נק´ בקריירה של 12 שנות משחק בתפקיד שקשה להגדירו. הוא תמיד אמר שהוא משחק 3.5 (חצי סמול-פורוורד, חצי פאואר פורוורד), ומספר הריבאונדים הממוצע לקריירה שלו, 12.2 הוא פנטסטי אם זוכרים שבחלקים גדולים של המשחק הוא היה ממוקם רחוק מהסל. אך גדולתו היתה שמירתו האישית: היתה לו מין אינטואיציה מיוחדת שעזרה לו "לדעת" מאיזה צד, ומתי, מנסה השחקן עליו הוא שומר להיכנס לסל. היה זה כמעט בלתי אפשרי לעבור אותו בכדרור. וכששמר על שחקן תחת הסל (פאור-פורוורד או סנטר), היה זה כמעט בלתי אפשרי לדחפו אחורנית כשהתוקף עם גבו לסל באזור הצבע." דברי ביל בראדלי, חברו לניקס בהלווייתו: "הוא היה הקטליסט הראשי של קבוצותנו אז. הוא היה הסמל של משחק קבוצתי בלי לשים לב בכלל לסטטיסטיקה אישית. הוא היה מנהיגנו..." פיל ג'קסון (שיחק בניקס אז כשחקן ספסל) באותו מעמד: "הוא היה ה-שחקן השלם: היו משחקים בהם קלע 4 נק´, 6 נק´, והוא עדיין היה גיבור המשחק, אבל רק אנחנו, השחקנים, ידענו זאת. הוא יכול היה לשלוט במשחק שלם עם 4 נק´ ו-4 ריבאונדים. איך? בחיסול כוכב הקבוצה היריבה, ומציאת ´האדם הפנוי´ פעם אחרי פעם." קאנינגהאם - "בילי קנינגהאם היה הפנתר הלבן של שנות ה-60, מין (כמעט) לארי בירד עם ניתור (כמעט) של ד"ר ג´יי." יש להוסיף שהוא היה מהיר מאוד ועם קליעה רכה.
ואני לא נכנס פה לדיונים מי מאמן טוב יותר, פופ או ג'קסון (אני לא כ"כ מחזיק משניהם כפי שאמרתי פעם)...רק אמרתי שכמו שיש לספרס שיטה מובנית, אז גם ללייקרס של שאק היתה. דאנקן בקבוצה אחרת יכל להיות הרבה יותר דומיננטי לדעתי. לשאק לא היה מה להוכיח בתחנות השונות בחייו, הוא שחקן של פעם ביובל וכל קבוצה שהוא שיחק בה היתה צריכה להתאים את עצמה אליו, אחרת ההפסד כולו שלה. גם לדאנקן אין מה להוכיח בקבוצות אחרות, רק שאצלו הדומיננטיות היא פחות גופנית ויותר...פונדמנטלית 