לי גם אירגנו מפגש ע"ד הנ"ל
עם ר' יואל כהן. זה היה תקופה קצרה אחרי שהוא עבר ניתוח, ומכיון שהפגישה נערכה בביתו עקב חלישותו, השיחה היתה קצרה יחסית. משהו כמו שעה וחצי-שעתיים. לא זכור לי שהיה איזה פאנץ' שהפלתי אותו לרצפה (להיפך, אודה שהוא הצליח להביך אותי עם הניסים של הרבי), אבל מה שכן שמתי לב זה, שאין לו חשיבה חופשית בכלל בכלל. ייתכן והוא אינטלקטואל גדול, ובעל כישורים של זכרון, וניתוח, והסברה וכו' וכו'. בשורה התחתונה, כאשר הוא בא לתת את דעתו על נושא מסוים, הוא מחליט מראש מהי המסקנה אליה הוא רוצה להגיע ואז הוא ממציא את הטענה שתוביל אותו למסקנה בקלות מירבית. פועל יוצא: ייתכן והוא משתמש בטענות הפוכות כאשר המדובר הוא בשתי מסקנות שונות. ייתכן ואם הרבי היה יוצא במסקנה אחרת, הוא היה מפריך מכל וכל את הטענה שהרגע הוא השתמש בה כדי להוכיח משהו. אין לי דוגמאות מדוייקות ואף לא דוגמאות כלליות, אבל זו היתה הרוח הנושבת בין הדברים. בקשר למה שהזכרת עם הטעות של הרבי בדברי הרמב"ם. אציין שתי אפיזודות שערערו אצלי כליל את בטחוני/הערכתי כלפי הרבי. א) היה זה בתשרי תשס"ג. הייתי במהלך קריאה בספריו של ישעיהו לייבוביץ'. נורא תפסה אותי האמת שבו. אותה אמת שהיתה הבסיס לדוגרי הכל כך מעצבן שלו, אבל אמת היתה לו. לדעתי עכ"פ. באחד המאמרים שלו הוא מפרשן את התייחסותו של הרמב"ם לביאת המשיח. זו היתה התייחסות כל כך שונה מהתייחסותו של הרבי. בכלל, ישעיהו לייבוביץ' היה אדם שנורא לא האמין במיסטיקה וכו', וכך גם הוא התייחס לרמב"ם. לא בדקתי, אבל לטענתו בכל ספריו של הרמב"ם לא מוזכרת הנשמה אפילו פעם אחת(!). הוא גם לא קיבל את כל תיאורי הניסים של ביאת המשיח, ומדבריו כלל לא היה משמע התיאוריה הידועה של הרבי בדבר "ב' תקופות". החבדניקים יודעים על מה אני מדבר. שמתי נפשי בכפי ויצאתי לחקור את הנושא. פתחתי בעצמי את דברי הרמב"ם בעצמו כדי לקרוא את כל הקונטקסט ולא רק את הציטוטים שנבחרים בהשמט ראש וזנב. קראתי קודם כל את הרמב"ם, ורק לאחר מכן ניגשתי לקרוא את שיחותיו של הרבי. לאחר מעשה, הייתי בשוק מוחלט. כי הרבי ממש לא קרא ופירשן כפי שעשה [או התיימר לעשות] פרופ' לייבוביץ', אלא עשה בדברי הרמב"ם ככל העולה על רוחו. זכורני במיוחד ציטוט של הרמב"ם שממש לא נתן אפשרות לפרשנות של הרבי. אך ציטוט זה "זכה" להיות בתוך הערת שוליים בקטע כמו "ומה שכתב הרמב"ם . . הרי אפשר לומר וכו'". כתבתי על כך הערה שלימה בקובץ "הערות וביאורים" היו"ל בניו יורק. הכתיבה היא נורא עצבנית, והעורכים טרחו רבות לתקן את הלשון כדי שיהיה מכובד. ייתכן והם כלל לא רצו להכניס את הדברים, אך הייתי די "מקושר" שם, גם משפחתית וגם עבדתי במערכת, כך שלא יכלו הם לסרב לי מפאת אי נעימות. ב) הנ"ל היה ה"בום" הראשון שלי ביחסי אל הרבי. ה"בום" הנוסף היה בסביבות חודש שבט תשס"ג. "למדתי" אז במכון הסמיכה לרבנות בכפ"ח. זו היתה מעין תקופת מעבר, שבה חיפשתי לפרוש כנפיים, להתחיל לעבוד, ולהתחיל את החיים. באותה תקופה הייתי עושה שבתות בבית אבא בירושלים, כי לא היה לי בעצם מקום אחר לעשות בו את השבתות. באחר השבתות אני מעלעל בעיתון "כפר חב"ד" ובו אני רואה מכתב של הרבי לפלוני בו מעורר הרבי את הנמען בחשיבות לימוד החסידות. במהלך הדברים הרבי מציין "עובדה פשוטה". בתקופת הקומוניזם בבריה"מ לשעבר [אז זה עדיין לא היה לשעבר], הבתים שלא היו מושתתים על אדני החסידות, התפרקו לגמרי מבחינה רוחנית; ובאורח מדהים, דווקא הבתים שכן היו מושתתים על אדני החסידות, כל המשפחה "על בניהם ובנותיהם" [הציטוט במקור] נשארו נאמנים לה' ולתורתו ולמשה עבדו. תפסתי את הגליון ופשוט השלכתי אותו בעצבים מלפני. הרי זה שקר גס!!! הרי זה ניצול חוסר ידיעתו של הקורא בדברי ימי החסידות!!! הרי זה עוול!!! מי מאיתנו שקצת מעורה בהיסטוריה החסידית, אינו יודע שבנים ובנות מבתי אנ"ש החסידיים ביותר, פרקו עול תומ"צ? ואפילו בבית הרב! אחיו של הרבי ר' ישראל אריה לייב שהרבי היה מכנה אותו בתיאורים מפליגים, היה אדם מקורב לחוגים הקומוניסטיים, וגם אם לא, הרי שאדם דתי וודאי לא היה. ביתו של הרבי הקודם שיינא הורנשטיין שלענ"ד לא היתה אישה דתית או חסידית; יש לרבי בנדוד בשם שניאורסון שנשא גויה. ישנם עוד ועוד דוגמאות, ואפילו הפסוק בספר שמות על מכת בכורות "אין בית אשר אין שם מת" רווח היה על השפתותיים בחוגי אנ"ש. זה היה ה"בום" השני. אפשר לומר ששני המקרים הנ"ל היו הקשים ששברו את גב הגמל בכל מה שקשור לאמונתי הכה עיוורת, והערצתי הכה מושרשת שהיתה לי כלפי הרבי. הוא היה אדם גאון; היה אדם כרזימטי; היה אדם בעל יכולות בלתי רגילות; אך אדם של אמת לא היה.