הניבלונגים
New member
../images/Emo41.gif אלבומי החובה: Singer-Songwriter
שבוע הרוק הכבד הסתיים לו והיה רועש וסוער כיאה לג'אנר, השבוע נחבר את עשרת אלבומי החובה בג'אנר שקט הרבה יותר אך מעורר סערות לא פחות. בהתקדר עלינו סערות המלחמה אנחנו נעסוק דווקא במשוררים (דילן היה אוהב את זה) והשבוע נבחר את עשרת אלבומי החובה בג'אנר Singer-Songwriters, את השרשור ילווה יקי המכונה גם לפעמים giloni, לפני שאשאיר אותכם עם מאמר הפתיחה היפה שלו, אני רוצה להזכיר את כללי ההצבעה, תבלו: 1. כל האלבומים הנבחרים חיבים להיות לג'אנר ה Singer-Songwriter (הסמכות הסופית לקביעת שייכות לג'אנר הזה, לצורך הפרוייקט, הוא יקי) 2. הבחירה תעשה אך ורק בתגובה להודעה זו, בחירה שלא תשורשר להודעה זו לא תספר. 3. בחירת המשך, יש להוסיף כתוגבה ישירה להצבעה המקורית (ולא להודעה זו) 4. יש לבחור בין 8 ל 15 אלבומים בלבד. 5. יש להסביר כל בחירה בכמה מילים. ועכשיו למאמרו של יקי: Singer-Songwriters דומה כי המהפכים שעברה המוסיקה הפופולארית בשנות השישים, לא עברו על עולם המוסיקה לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלו. המהפכות החברתיות שהטיפו להן דמויות כמו אלן גינזברג, ג´ק קרוואק, אנדי וורהול ואחרים, ושבירת המסגרות השמרניות הנוקשות של החברה האמריקאית, הולידו שינוי דרמטי בתרבות הצריכה בעולם המערבי בכלל ובארה"ב בפרט. שינויים אלה, שלוו גם בהתעוררות הפוליטית והמעמדית באירופה ובארה"ב, יצרו סוג חדש של יצירה מוסיקאלית. לא עוד זמרים המבצעים במקצועיות שירים שנכתבו בהזמנה על-ידי מלחינים ופזמונאים מקצועיים ללא כל אמירה אישית (אלא אם נחה הרוח על אחד היוצרים, במקרה) ומתוך מטרה לשעשע ולבדר את ההמונים בתקופה שבה עסקו הגדולים במלחמות קרות. גרעינו של השינוי מצוי בקרב קבוצה של אמנים יוצרים, שצמחה בצפון מזרח ארה"ב ובאזור החוף המערבי, שהפכה את מוסיקת הקאנטרי הלבנה והשמרנית של הדרום, לאמירה חברתית מהפכנית, תוך שהיא מאמצת לעצמה תבניות מוסיקאליות חדשות, גם מעולם הבלוז השחור, ממש כפי שעשו יוצרי הרוק´נרול, באמצע שנות החמישים. אלא שבמקרה זה, ועל רקע התהליכים החברתיים והפוליטיים שעברו על ארה"ב בתקופה זו, היו אלה יוצרים שניסו לייצר משהו אישי, ביקורתי, אוונגרדי ומהפכני מהשילוב הזה. יוצרים כוודי גאת´רי, פיט סיגר ותלמידו בוב דילן, היו המבשרים הראשונים. תוך שהם מתעלמים ממהפכת הרוקנ´רול של באדי הולי, אלביס פרסלי וצ´אק ברי, הם ליוו את שירתם בגיטרה, לעיתים גם במפוחית פה, נדדו בדרכים והופיעו במקומות שבהם בדרך כלל לא הופיעו אמני רוקנ´רול. הם שרו על עוני, על גזענות, על מלחמות מיותרות תוך שהם נוטלים על עצמם סיכון לא קטן: להיות לא פופולאריים. אין ספק שההתעוררות של המאבק בגזענות, רצח קנדי, ראשית ההתנגדות לנוכחות האמריקאית בויאטנאם אחרי הטראומה של קמבודיה – כל אלה תרמו ללגיטימיות שלהם בקרב הצעירים האמריקאים. השפעתם הצליחה לחצות גם את האוקיאנוס, ופול מקארטני אמר כי Dyllan Showed the way . ואכן, גם באנגליה החלו לצוץ באמצע שנות השישים, זמרים שנטלו גיטרה ויצאו לפארקים ולפאבים. שם ינקו את הנושאים לשירתם מהמסורת העממית הבריטית, אבל לא הסירו ידיהם גם מנושאים חמים וביקורתיים. כשRalf McTell שר את שירו Streets of London החברה הבריטית הזדעזעה לא פחות מכפי שהיא הזדעזעה מהמסרים החתרניים כביכול של ג´ון לנון. המאפיין הבולט של האמנים האלה היה השירה וההלחנה האישית שלהם. הם רצו לשלוט ביצירה שלהם, לשים את הדגש על האמירה האינטימית שלהם מבלי שאף משווק יאמר להם מה לעשות. האווירה של שלהי שנות השישים, גם אפשרה להם להצליח כלכלית עם האמירה הזו. בוב דילן, ג´ון בעאז, פול סיימון, פיט סיגר, ג´ניס ג´ופלין, ג´יימס טיילור, ון מוריסון, דון מקלין, ליאונארד כהן, ג´ניס איאן, קארלי סיימון ורבים אחרים שיוזכרו כאן על-ידי המשתתפים, תפסו להם מקום של כבוד בהיכל התהילה של המוסיקה הפופולארית האמריקאית והניחו את הייסודות ליוצרים רבים אחרים בשנות השבעים. אמת, ככל שחלף הזמן ותרבות הצריכה האמריקאית השתנתה, נדרשו היוצרים למתן מעט את צניעותם, להוסיף תזמור עשיר יותר לשיריהם, לחשמל מעט את ההקלטות שלהם ולהופיע באיצטדיוני ענק ובאולמות גדולים, כמו להקות הרוק. עם זאת, לא היה בכך כדי לפגוע באופן משמעותי באיכויות של ייצירתם, ורבים מהם עומדים עד היום על הבימות ומספרים את סיפורם בשירה. גם באנגליה, הSinger Songwriters זכו להצלחה מרובה. אמנם, המסרים הפוליטיים והחברתיים שלהם היו עדינים יותר, ויחד עם זאת ציניים ומתוחכמים. ייתכן כי הסיבה לכך הייתה הישענותם הרבה על המסורת של השירה העממית הבריטית, וייתכן גם כי חינוכם והאווירה השמרנית והמוקפדת בה גדלו, התקשתה לקבל את סוג האמירות הבוטות שאפיין את הזמרים-משוררים האמריקאים. כך או כך, תרומתם של Donovan, Cat Stevens, Al Stewart, Roy Harper, ואחרים שגם הם יוזכרו מן הסתם על ידי החברים בסקר. בבריטניה, להבדיל מארה"ב, הושפעו היוצרים האישיים יותר מהרוק, מאשר מאווירת הפסיכדליה, שימי חייה הבריטיים היו קצרים מאלה באמריקה. הדבר ניכר באופי יצירותיהם של זמרים-משוררים כמו Elton John, Leo Sayer, וגם סטיבנס וסטיוארט, שהשתמשו ביותר ויותר כלים, שכרו מעבדים ותזמורות ו"עיבו" את הצליל שלהם. יוצרים אישיים אחרים, כדוגמת Peter Hammill, Peter Gabriel, Sting, פרשו מלהקות רוק אותם הקימו, והחלו ליצור מוסיקה עם אמירה אישית נוקבת, רוח הרוק´נרול השפיעה אמנם גם על יוצרים אמריקאיים אינטימיים כמו Neil Young, Lou Reed אך גם הם שמרו בדרך כלל על צליל "רזה" ללא תזמור סימפוני מורכב, כפי שעשו חבריהם הבריטים. הז´אנר המופלא הזה החל בדעיכה איטית לקראת שלהי שנות השבעים. במידה רבה של צער, אפשר לומר כי שנות השמונים החזירו את המוסיקה הפופולארית כמה עשרות שנים לאחור. שוב ושוב אנו פוגשים זמרים וזמרות שמבצעים בפלסטיות דוחה וצעקנית, שירים שכתבו עבורם לפי משקל, יוצרים טכניים המשווקים באמצעותם את שיריהם לקהל הצעיר הצמא לריגושים מידיים. קולם של הזמרים האישיים, הולך ונמוג. נכון, מדי פעם מבליחות דמויות כמו אלו של טרייסי צ´פמן או שינייד אוקונור, אבל התחושה הכללית היא של רגרסיה לעידן שבו נחשבה המוסיקה הפופולארית לתרבות נחותה
שבוע הרוק הכבד הסתיים לו והיה רועש וסוער כיאה לג'אנר, השבוע נחבר את עשרת אלבומי החובה בג'אנר שקט הרבה יותר אך מעורר סערות לא פחות. בהתקדר עלינו סערות המלחמה אנחנו נעסוק דווקא במשוררים (דילן היה אוהב את זה) והשבוע נבחר את עשרת אלבומי החובה בג'אנר Singer-Songwriters, את השרשור ילווה יקי המכונה גם לפעמים giloni, לפני שאשאיר אותכם עם מאמר הפתיחה היפה שלו, אני רוצה להזכיר את כללי ההצבעה, תבלו: 1. כל האלבומים הנבחרים חיבים להיות לג'אנר ה Singer-Songwriter (הסמכות הסופית לקביעת שייכות לג'אנר הזה, לצורך הפרוייקט, הוא יקי) 2. הבחירה תעשה אך ורק בתגובה להודעה זו, בחירה שלא תשורשר להודעה זו לא תספר. 3. בחירת המשך, יש להוסיף כתוגבה ישירה להצבעה המקורית (ולא להודעה זו) 4. יש לבחור בין 8 ל 15 אלבומים בלבד. 5. יש להסביר כל בחירה בכמה מילים. ועכשיו למאמרו של יקי: Singer-Songwriters דומה כי המהפכים שעברה המוסיקה הפופולארית בשנות השישים, לא עברו על עולם המוסיקה לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלו. המהפכות החברתיות שהטיפו להן דמויות כמו אלן גינזברג, ג´ק קרוואק, אנדי וורהול ואחרים, ושבירת המסגרות השמרניות הנוקשות של החברה האמריקאית, הולידו שינוי דרמטי בתרבות הצריכה בעולם המערבי בכלל ובארה"ב בפרט. שינויים אלה, שלוו גם בהתעוררות הפוליטית והמעמדית באירופה ובארה"ב, יצרו סוג חדש של יצירה מוסיקאלית. לא עוד זמרים המבצעים במקצועיות שירים שנכתבו בהזמנה על-ידי מלחינים ופזמונאים מקצועיים ללא כל אמירה אישית (אלא אם נחה הרוח על אחד היוצרים, במקרה) ומתוך מטרה לשעשע ולבדר את ההמונים בתקופה שבה עסקו הגדולים במלחמות קרות. גרעינו של השינוי מצוי בקרב קבוצה של אמנים יוצרים, שצמחה בצפון מזרח ארה"ב ובאזור החוף המערבי, שהפכה את מוסיקת הקאנטרי הלבנה והשמרנית של הדרום, לאמירה חברתית מהפכנית, תוך שהיא מאמצת לעצמה תבניות מוסיקאליות חדשות, גם מעולם הבלוז השחור, ממש כפי שעשו יוצרי הרוק´נרול, באמצע שנות החמישים. אלא שבמקרה זה, ועל רקע התהליכים החברתיים והפוליטיים שעברו על ארה"ב בתקופה זו, היו אלה יוצרים שניסו לייצר משהו אישי, ביקורתי, אוונגרדי ומהפכני מהשילוב הזה. יוצרים כוודי גאת´רי, פיט סיגר ותלמידו בוב דילן, היו המבשרים הראשונים. תוך שהם מתעלמים ממהפכת הרוקנ´רול של באדי הולי, אלביס פרסלי וצ´אק ברי, הם ליוו את שירתם בגיטרה, לעיתים גם במפוחית פה, נדדו בדרכים והופיעו במקומות שבהם בדרך כלל לא הופיעו אמני רוקנ´רול. הם שרו על עוני, על גזענות, על מלחמות מיותרות תוך שהם נוטלים על עצמם סיכון לא קטן: להיות לא פופולאריים. אין ספק שההתעוררות של המאבק בגזענות, רצח קנדי, ראשית ההתנגדות לנוכחות האמריקאית בויאטנאם אחרי הטראומה של קמבודיה – כל אלה תרמו ללגיטימיות שלהם בקרב הצעירים האמריקאים. השפעתם הצליחה לחצות גם את האוקיאנוס, ופול מקארטני אמר כי Dyllan Showed the way . ואכן, גם באנגליה החלו לצוץ באמצע שנות השישים, זמרים שנטלו גיטרה ויצאו לפארקים ולפאבים. שם ינקו את הנושאים לשירתם מהמסורת העממית הבריטית, אבל לא הסירו ידיהם גם מנושאים חמים וביקורתיים. כשRalf McTell שר את שירו Streets of London החברה הבריטית הזדעזעה לא פחות מכפי שהיא הזדעזעה מהמסרים החתרניים כביכול של ג´ון לנון. המאפיין הבולט של האמנים האלה היה השירה וההלחנה האישית שלהם. הם רצו לשלוט ביצירה שלהם, לשים את הדגש על האמירה האינטימית שלהם מבלי שאף משווק יאמר להם מה לעשות. האווירה של שלהי שנות השישים, גם אפשרה להם להצליח כלכלית עם האמירה הזו. בוב דילן, ג´ון בעאז, פול סיימון, פיט סיגר, ג´ניס ג´ופלין, ג´יימס טיילור, ון מוריסון, דון מקלין, ליאונארד כהן, ג´ניס איאן, קארלי סיימון ורבים אחרים שיוזכרו כאן על-ידי המשתתפים, תפסו להם מקום של כבוד בהיכל התהילה של המוסיקה הפופולארית האמריקאית והניחו את הייסודות ליוצרים רבים אחרים בשנות השבעים. אמת, ככל שחלף הזמן ותרבות הצריכה האמריקאית השתנתה, נדרשו היוצרים למתן מעט את צניעותם, להוסיף תזמור עשיר יותר לשיריהם, לחשמל מעט את ההקלטות שלהם ולהופיע באיצטדיוני ענק ובאולמות גדולים, כמו להקות הרוק. עם זאת, לא היה בכך כדי לפגוע באופן משמעותי באיכויות של ייצירתם, ורבים מהם עומדים עד היום על הבימות ומספרים את סיפורם בשירה. גם באנגליה, הSinger Songwriters זכו להצלחה מרובה. אמנם, המסרים הפוליטיים והחברתיים שלהם היו עדינים יותר, ויחד עם זאת ציניים ומתוחכמים. ייתכן כי הסיבה לכך הייתה הישענותם הרבה על המסורת של השירה העממית הבריטית, וייתכן גם כי חינוכם והאווירה השמרנית והמוקפדת בה גדלו, התקשתה לקבל את סוג האמירות הבוטות שאפיין את הזמרים-משוררים האמריקאים. כך או כך, תרומתם של Donovan, Cat Stevens, Al Stewart, Roy Harper, ואחרים שגם הם יוזכרו מן הסתם על ידי החברים בסקר. בבריטניה, להבדיל מארה"ב, הושפעו היוצרים האישיים יותר מהרוק, מאשר מאווירת הפסיכדליה, שימי חייה הבריטיים היו קצרים מאלה באמריקה. הדבר ניכר באופי יצירותיהם של זמרים-משוררים כמו Elton John, Leo Sayer, וגם סטיבנס וסטיוארט, שהשתמשו ביותר ויותר כלים, שכרו מעבדים ותזמורות ו"עיבו" את הצליל שלהם. יוצרים אישיים אחרים, כדוגמת Peter Hammill, Peter Gabriel, Sting, פרשו מלהקות רוק אותם הקימו, והחלו ליצור מוסיקה עם אמירה אישית נוקבת, רוח הרוק´נרול השפיעה אמנם גם על יוצרים אמריקאיים אינטימיים כמו Neil Young, Lou Reed אך גם הם שמרו בדרך כלל על צליל "רזה" ללא תזמור סימפוני מורכב, כפי שעשו חבריהם הבריטים. הז´אנר המופלא הזה החל בדעיכה איטית לקראת שלהי שנות השבעים. במידה רבה של צער, אפשר לומר כי שנות השמונים החזירו את המוסיקה הפופולארית כמה עשרות שנים לאחור. שוב ושוב אנו פוגשים זמרים וזמרות שמבצעים בפלסטיות דוחה וצעקנית, שירים שכתבו עבורם לפי משקל, יוצרים טכניים המשווקים באמצעותם את שיריהם לקהל הצעיר הצמא לריגושים מידיים. קולם של הזמרים האישיים, הולך ונמוג. נכון, מדי פעם מבליחות דמויות כמו אלו של טרייסי צ´פמן או שינייד אוקונור, אבל התחושה הכללית היא של רגרסיה לעידן שבו נחשבה המוסיקה הפופולארית לתרבות נחותה