פנטזיה רומנטית...

[השד מבגדד]

ברוך הבא ובהצלחה בהגשמת חלומות

 

[guyscrown]

חלום הופך מציאות...

כפי שאמרתי בהתחלה אני חייל, וזמני בבית היום נגמר, אך הרי סיפור שלי שקרה, + סיפור שוודאי רובכם מכירים... פסטיבל עכו לאומנות במה אחרת שהיה השנה. אני וחבר שלי החלטנו ללכת כדי להנות קצת לקבל תרבות ולעשות צחוקים, הגענו מחופשים" אני למן נווד כזה לבוש ירוק עם כובע רחב שוליים שחור ונוצה, ביידי חלילית אירית ואני מפזז ומנגן, והוא היה קצת יותר צנוע בבגדי עור חומים וכובע גדול, כאשר סרט חוום אדום קושר את שערו הארוך (זו פשוט הייתה הפעם הראשונה שלו שם, והוא לא הבין שבתקופה הזוז כולם נראים ממש מוזר בעכו...). בסוף ההופעה האחרונה של האמנים, הקהל החל להתפזר לביתו. ישנו רק כביש ראשי אחד המחבר את העיר העתיקה עם שאר העולם, ושם נעמדנו הוא ואני, כובעו על הריצפה, חלילי בפי ושם שבגבנו אחת החומות העתיקות בארץ, באור מנורת רחוב, כשלפנינו חולפים כל אורחי הפסטיבל אנו עומדים וצועקים: "גיברותיי ורבותיי, בואו הנה, התקרבו לכאן, מופע אחרון בהחלט להערב!!!" "גבירותיי ורבותיי מופע אחרון להיום, הקדישו לנו 5 דקות מזמנכם ונספר לכם שיכול לשנות את חייכם!!!" "בואו לכאן בואו והקשיבו!!!" ואז רעי ניגש לאחד החולפים ואמר לו עמוד כאן שניה, רק לרגע... עוד מעט תילך, ואני ממשיך לצעוק "גבירותיי ורבותיי זהו המופע האחרון סיפור שלשנות את חייכם יכול!! עיצרו רק לדקה!!!" --יש שעבר והיתכלו עלינו כמו מטורפים, יש כאלו שפשוט כבר נמאס להם מהכל, יש כאלו שעצרו אבל עמדו רחוק שלא נחשוב שהם באמת מתעניינים בנו, אבל ליד האיש הזה שחברי עצר נעמדו עוד חמישה, שבעה, עשרה מאזינים שענייהם סורקות ופיתיהם קצת פתוחים ואז שנינו מתחילים, אני בנגינה והוא בסיפור (בתכלס, אני יותר טוב בשניהם, אבל הוא לא יודע לנגן... אז נאלצתי לוותר

) וכך סיפרנו הוא את הבתים כשאני מלווה ברקע ואני עוצר מפעם לפעם לומר פזמון מאולתר. בסוף הסיפור ובזמן מחיאות הכפיים היה לי עוד פזמון קטן אחד "רבותיי, עם חיוך העלנו על בדל שפתיכם וגרמנו לכם קצת אושר אנא השליכו מספר מטבעות שכר שהרווחנו ביושר" "מי ייתן וכל חלומותיכם ייתגשמו מלבד חלום אחד!" וכך סיפרנו את הסיפור פעמים, בקרן רחוב, ליד החומה, שכרנו היה מספק (וגם הכמות הגדולה של הארטיקים שקנינו...) ולגבי הסיפור כעט הוא לפניכם בקצרה פשוט מאוחר עכשיו ומחר צבא (בעצם זה כבר היום...) היה היה פעם אדם מאד לא מאושר, שכל עולמו היה רק כאב וסבל, יום אחד קם האדם והחליט שהוא הולך לאלוהים לדרוש אושר. יצא לדרכו והנה הוא נכנס ליער עבות ובעודו הולך ביער לפתע נתקל בזאב, אין זה מפחיד כמו שזה נשמע, זה היה אומנם זאב, אבל זאב זקן ואומלל ונראה שכבר אינו יכול לאכול או לצוד דבר. שאל הזאב את האיש לאן הוא הולך וזה ענה לו שהוא הולך לדרוש מהאלוהים אושר לחייו, אז אמר לו הזאב: אם אתה כבר אצל בורא עולם אולי תשאל אותו מה אוכל לאכול כדי לפחות למות על בטן מלאה? "בשימחה אמר האיש" והמשיך בדרכו, והנה בפאתי היער הוא רואה ארמון יפהפה עשוי שנהב וזהב וכסף, וליד שער הארמון יושבת נסיכה יפהפיה ובוכה, "מדוע תבכי נסיכתי" "ממפפפ אנני יודעת ממפממפפפ אני פשוט יושבת כאן ובוכה כל הזמן ללא כל סיבה" " אל תדאגי נסיכתי כשאגיע אל האלוהים אשאל אותו לבעייתך" "מממפפפ תודה, תודה רבה לך" אמרה הנסיכה אך האיש כבר המשיך בדרכו, חלף גבעות ומישורים והנה הגיע לנהר רחד ידים אשר ליידו עומד עץ ענק, אך למרות היותו קרוב למימי הנחל נראה שעץ קמל ומת. "מדוע אינך שותה מהמים עץ עתיק?" "אנני יכול, משהו מונע ממני ואיני יודע מהו..." "אם כך אל דאגה אי בדרכי לאלוהים ואשאל אותו לפתרון" "תודה רבה לך אישי הצעיר" וכך בדרכים לא דרכים הגיע האיש אל האלוהים וזה הסכים לתת לאומלל אושר, ללא וויכוח בכלל הוא רק אמר לו (בקול אלוהי) "לך, אני שלחתי לך אושר אתה רק צריך לתפוס אותו!" ולאחר מכן ענה לו על שאלות העץ, הנסיכה והזאב. כשהגיע האיש אל העץ הוא היה נחפז מאוד "ובכן מה אלוהים אמר לך?" "שיש אושר זהב בין השורשים שלך ולכן אינך יכול לשתות אבל אני חייב לרוץ אני צריך לתפוס את האושר שאלוהים שלח לי" "חכה רגע" אמר העץ "למה שלא תחפור את הזהב ותקח אותו ושנינו נהיה מאושרים?" "מצטער חייב לתפוס את האושר שה' שלח לי שלום" והאיש המשיך בדרכו והגיע אל הנסיכה "שומעת אלהוים אמר שתתחתני עםהבחור הבא שיעבור כאן ואז תהיי מאושרת ביי..." "מה?" אמרה הנסיכה "אז, רגע, למה שאנחנו לא נתחתן" "מצטער אני רץ לתפוס את האושר שלי הוא כבר בטח מחכה לי ביי" והוא נכנס אל היער שם פגש את הזאב וסיפר לו את כל מעלליו ואיך אלוהים נראה וכל השטויות האלו ואז שאל הזאב לגביו מה ה' אמר לו והאיש ענה "אל תדאג בקרוב יעבור כאן איש מטומטם, אבל מה מטומטם הכי מטומטם שיש, תטרוף אותו, הוא אפילו לא יתנגד ולא תהיה רעב יותר לעולם" הסתכל עליו הזאב במן חיוך חושף שיניים ואמר "וואלה, הכי מטומטם שיש מה?!" ואז הוא טרף אותו בכל דרך שהולכים חשוב תמיד להסתכל סביב להנות מהנוף ומדי פעם לעצור לנשום, האושר... כבר נמצא שם בברכות לילה טוב, ומי אתן ואחזור לכאן בקרוב... שלום

 

[פרי גן העדן]

חלום הופך למציאות-יפה.

היי חזור לצבא בחור.ומלא את חובתך. אתה ניסית בעכו וכל הכבוד לך!!! חוצפה? בכלל לא ! כך מתחילים מספרי סיפורים...יש לך את זה!!! פרי גן העדן

 

[קורא צללים]

עוד פחד כלבים

אני, אני לא פוחד מכלבים. כלבים ואני ככה, יחד, חברים. איך קרה זה? הייתי קטן פעם, ככה אומרים, והייתי כזה בערך כמו כולם: רואה כלב גדול, עובר לצד השני של הדרך. רואה כלב קטן, מסתכל עליו וחושב: אם ינשך אותי זה, למי יכאב יותר - לי או לו? אם חשבתי שלי, עברתי לצד האחר. אם חשבתי שלו - עבר הוא. או לא. עד שהייתי פתאם בן 5 בערך, והלכתי עם אמא לקנות ירקות. לאמא מענין לקנות ירקות. זה מין דבר כזה של אמהות. לי לא. עמדתי בחוץ וחכיתי בסבלנות: נו, אמא, מתי הולכים? אמא? שמע אותי כלב גדול. מאד גדול. כזה על גבול הענקי. בא אלי לבדוק מי מנדנד לאמא שתבוא. נעמד מולי בשלוה תהומית, תוהה מאיזה צד להתחיל את הלעס. ככ נבהלתי ששכחתי לפחוד, פשוט לא עלה בדעתי באותו רגע. הושטתי לו יד מתוך בלבול, והוא, ללא כל תחושה של דחיפות, פער לוע של ענקים ופיהק אותי פנימה. כל היד היתה בתוכו, עד המרפק. זה לא סיפור שאני זוכר. זה מה שהיה עובר במשפחה עם השנים, על איך שהכלב עי הירקן בלע את הקטנצ'יק והתחרט. כמו סיפור יונה והדג. מאז נעשה לי הפוך על הפוך ואני מת על כלבים. עכשיו אני כבר לא עובר לצד האחר של הכביש. אם אין ביננו כימיה מיידית זה הכלב שעובר. אני נשאר שם עוד רגע, מביט אחריו ומכשכש בזנב.

 

[NAVVAN1]

להיות או לא להיות. תחזור בשלום

מהצבא וספר לנו סיפור שלך לא סוד צבאי משהו, סיפור אישי נראה לי, יש לך.

 

[NAVVAN1]

בטעות פה , תוכנן כתגובה לסיפור עכו