פנטזיה רומנטית...

[רוח הרפאים הקסומה]

סיפור ממש יפה, אבא

 

[NAVVAN1]

בן 7 ?, קוסם קטן,

כתוב משהו שעולה לך בראש ככה, מהר, בלי לחשוש קסמים בסיפורים, אוכל של אלים תראה, יהיה שווה אם אבא כזה, זה בטח יצא פיצוץ של מחזה תהיה מספר סיפורים הכי צעיר הידוע באתר מספרי הסיפורים

 

[השד מבגדד]

לקורא בצללים - יופי של סיפור

 

[KOOKI10]

לקורא בצללים הסיפור שלך משעשע

ומאוד מהחיים כי כשלא מבינים שפה אפשר להסתבך, בעיקר אם הפרטנר לשפה הלא מובנת אינו אדם הגון!

 

[נמצק]

טוב. צ'מעו סיפור

תקופת התבגרות עברה עליי בצורה קשה . בגד שיום אחד סירבתי ללבוש , למחרת לא הייתי מוכן להוריד אפילו לצורך כביסה וניקיון . חברים עימם ביליתי שעות אין ספור , בהכנת שיעורים , באריגת חלומות , במשחקי הרפתקאות וליצנות ,לפתע לא עינינו אותי כלל , וביום שלאחר מכן , שוב ללא כל סיבה חזרתי לדבוק בהם .שמחה שאיש לא ידע מנין ולמה באה , התחלפה כהרף עין ברוגז מתפרץ . שוצף וקוצף כגלי ים סוער . וכמוהם , אף אני רציתי לשטוף לנפץ בזעם כל דבר העומד בדרכי. ובתוך כל ההמולה , הכעס , המהפכה והמרדנות , כמו אי קטן של יציבות היה דבר אחד אותו אהבתי , בכל זמן ובכל מזג אוויר . צלי של צלעות כבש . צלעות קטנות , דקות, קמורות כמו קשת קטנה . צבען לבנבן צהבהב , ולכל אחת צמודה פיסת בשר ורדרדה . חתיכה קטנה כגודל כף ידו של ילד . צלעות שהפכו אט אט , תחת ידיה של אימי למעדן מלכים , רך ונימוח בפה , לאחר שהומלחו והושרו ממושכות ביין , ניטלו בעדינות ונטבלו בבליל של ביצה וקמח, טוגנו קלות בשמן רותח , כשהן משמיעות צליל עדין ונעים , הונחו אחת ליד השניה בתוך סיר יחד עם בצל מוזהב , שום , עלי דפנה , קורט מלח פלפל , מיץ לימון ותבלינים , ונתנו על אש קטנה לשעה ארוכה , כשהן מעלות אגב כך ריחות מעוררי תיאבון . הייתי נוטל אותן ושם אל צלחתי . רק במחיצתן חרגתי ממנהגי לחסל את מנתי במהירות של סופה מתפרצת . חותך פרוסות קטנות , נוטלן במזלג ושם בפי .שוהה ומשתהה במחיצתן תוך עצימת עיניים והתמכרות לטעם העדין שליווה כל אחת ואחת מהן . שעה ארוכה לאחר הארוחה עדיין מוללתי בלשוני ותרתי בניכי חכי אחר הטעם ההולך ונמוג . אלא שבאותה עת היו צלעות כבש מצרך יקר. וטרחה רבה שבהכנתן הביאה לכך שלא טעמתי צלי של צלעות כבש אלא פעמיים שלש בשנה . לא פעם ביקשתי מאמי שתכין בעבורי מעדן זה . כמה הבטחות –אותן באמת התכוונתי לקיים – הבטחתי , ובלבד שאזכה שוב לטעום מאותו טעם גן עדן . יום אחד , כאשר חזרתי מבית הספר חשתי בריח מבטיח ומגרה נשא אלי ממרחק . בריצה קלה מיהרתי לביתי מקווה כי אכן הפעם נענו בקשותי . ואכן כל שהתקרבתי הלך הריח הנכסף והתחזק . נישא על גלי תאוותי פתחתי את הדלת , והנה לפני "העורב הלקחן" . קרוב רחוק היה לי , איזה בן דוד מדרגה שניה של אבי .למען האמת האיש לא דמה כלל לעורב . קבוצות שיער בעלות צבע בלתי מוגדר צמחו – ללא כל משטר וסדר במקום ובאורך – על ראשו העגול והגדול ככדורסל. משני צדדיו של ראש זה בלטו שני מניפות אדומות , בשרניות וגדולות ששמשו כאוזניים . לאורך שוליהן התנוססה פלומת שיער שחורה ודקה . בתוכן , בפתחה של מנהרת האוזן , הייתה הפלומה סבוכה יותר ומתולתלת , כמו מלכודת חרקים בלבו של צמח טורף . עור פניו , המתוח כבלון , כוסה ברשת צפופה של נימים אדומות שירדה ממרומי אפו הבשרני, התפשטה על לחייו וגלשה לתוך בריכת עיניו הכחולות .עיניים אלה , מימיות קצרות רואי , פלבלו ללא הרף מאחורי משקפי ראיה בעלי עדשות עבות ונראו בולטות ומפחידות כעיניו של דג. מתחת לצוואר קצר התנשא גופו גדול המידות שנע מצד לצד ,נתקל ללא הרף בקירות , בשולחן ובכיסאות. אף כי היה אדם אמיד התלבש ברישול . בגדים ישנים , מקומטים ומלאי כתמים שתמיד נראו גדולים מכפי מידתו . נעליים בלויות שלא צוחצחו מעולם . הריח שעלה מגופו , ריח זיעה ובגדים ישנים שלא כובסו , נשרך אחריו לכל אשר פנה. כמו שובל בלתי נראה . האיש נהג לבקרנו אומנם לעיתים רחוקות , אך כל ביקור שלו דמה לביקור של נחיל ארבה . לא היה דבר מאכל שלא שם אל פיו , ולא פינה נחבאת מפניו . (אפילו את הסוכריות והשוקולד שההורים החביאו מפני , הוא היה מוצא). הוא שוטט ברחבי הבית , עיניו בולשות לכל פינה . ידיו , המתנפנפות הנה והנה כזוג מניפות ענק הסתיימו באצבעות קצרות , עבות , גמישות וכאילו בעלות יכולת תנועה משלהן עברו ובלשו מאחורי כל דלת , בתוך כל צנצנת וקופסה ומתחת לכל מפה כשהן אוספות , קומצות , אוחזות וגורפות כל תבשיל , מאפה , משקה , פירות ומיני מתיקה. מאכלים מתוקים , חריפים , חמוצים , קשים , רכים , פריכים , נוזלים , חמים או קרים לוהטים או קפואים , הכל נאסף אל ידיו ומצא דרכו לפיו , שהיה איבר מופלא ביותר . שפתי תינוק עגלגלות , ורדרדות ובשרניות כיסו שני טורים של שינים קטנות וסדורות כמו מחרוזת פנינים טבעיות . פה זה , רק חש בהימצאות דבר מאכל בקרבתו גדל ותפח באורח פלא לממדים עצומים כשאינו חדל מללעוס , לגרוס, למצוץ , לטחון , לקק , לבלוע לשתות ולפצח והכל תוך השמעת קולות בלתי פוסקים של מצמוץ, ליקוק , לעיסה , גריסה, שיהוק , גיהוק וזרם בלתי נהיר של קולות . נעמדתי בדלת. כעס בוער עולה ממעמקי גופי, מטלטל אותי הנה והנה. אני רוצה לצעוק אך שום קול אינו יוצא מגרוני. ידי נעות בחוסר אונים. עיני , הקרועות לרווחה , מתמלאות דמעות צער ותסכול. לפני ניצב " העורב הלקחן " , פרוסת הלחם שבידו מקנחת את תחתית הסיר והוא ממלמל בפא מלא " באמת , צלעות טעימות ............."

 

[NAVVAN1]

ברוכים הבאים, איזה עושר של מטעמים

שפה אני לא יכול להתאפק, מזמין למנה ראשונה תיאור טבע של יום סוער לעיקרית משהו צמחוני אגם ביער וסביבו כיד דמיונך הטובה ולקינוח תיאור זריחה כי זאת רק התחלת רומן פתיחה

 

[המספרת המספרית]

../images/Emo6.gifנמצק! הרגת אותי מצחוק!!!

אתה כותב מקסים!

 

[KOOKI10]

לנמצק אהבתי את התיאור המדוייק של

הדוד הגרוטסקי, וגם כמובן את הסיפור. אתה כשרון בכתיבה. מחכה לעוד סיפורים, מקווה שלא גרוטסקים.

 

[השד מבגדד]

סיפור אמיתי ומיוחד

כשילדתי את בני הבכור, היה זה בצעירותי הרחוקה, לא נתנו תינוק להנקה רק אחרי 12 שעות, ואני מחכה, כשחילקו התינוקות במחלקה ביקשתי רק להציץ לדקה, ואכן אחות הרימה על יד אחת והראתה פאר היצירה, והקטן המשיך לישון עד ההאכלה הבאה, ואני מאד מחכה, עברתי במסדרון מערישה לערישה לחפש את שלי היצירה, אך אווי היא לא נמצאה, אני כמעט בהיסטריה שואלת: איפוא הוא התינוק שלי? ונעניתי חכה, עוד רגע קט אותו תקבלי, חזרתי למיטתי ואני מחכה, ואז שמו לי תינוק אחר, ואני בקול נורא אומרת: זה הילד לא שלי. מה זאת אומרת לא שלך, כתוב עליו שמך, לא הוא לא שלי, אני בשלי, שלי בלונד וקטנטן, וזה שחור תלתלים. ומאין יהיה לך בלונד? שואלת האחות בחומרה ועלי מביטה. כרבע השעה ואולי יותר אני אומרת : לא שלי, והיא בשלה : שלך הוא, מהחדר נשמעו קולות: ראינו את- שלה, אכן בלונד הוא, בקיצור , ויכוחים והיא לא מאמינה ולא בודקת את הסחורה. ואני חסרת אונים ועל סף היסטריה , בהבזק של הבנה, מחליטה להפשיט התינוק הקט , התערטלות טוטלית, ואז אני רואה, על גופו העירום מודבקת מדבקה עם שם אחר של אישה, אני רצה מחדר לחדר ומחפשת ואז אני רואה על מיטה אחרת שוכב הוא ובזרועות אימה אחרת, ועוד רגע היא שד חולצת ורוצה להניק את שלי הילד. עצרי, אמרתי , אל תניקי זה הילד לא שלך הוא. והיא לא מבינה, גם היא היתה צעירה ולידה לה ראשונה, אני לוקחת אותו בזרועותי ומביאה אותו למיטתי. עכשיו שוכבים שם שניים , אחד ערום ואחד לבוש בחיתו מרגל ועד ראש. ואז את השני אני מפשיטה ורואה את שמי מתנוסס על חזהו במדבקב. האחות זאת ראתה, עזבה את שניהם על המיטה ונעלמה. לאחר מספר דקות הגיעה אחות אחרת החזירה את האחר לאימו ואני אני לא יכותי להניק , נכנסתי מתחת לסמיכה ובכיתי מרה. לאחר שמונה ימים הייתי צריכה ללכת הביתה ואותו את אוצרי להשאיר שם שיגדל עוד מעט, לא הסכמתי כמובן, חתמתי על אחראותי והלכתי עימו הביתה. מה קרה אחרי ארבעים שנה במשרד הפנים אספר בפעם הבאה...הכל אמת לאמיתה.

 

[perhay]

רק עכשיו קראתי את הסיפור שלך

נדמה שדברים כאלו מתרחשים רק בסרטים. איזה סבל, ועוד כאמא בפעם הראשונה! הסיפור ממש נגע ללבי.

 

[השד מבגדד]

לפרי..

אכן נדמה שרק בס'טים , אבל אמת לאמיתה , וזה לא הכל. כעבור ארבעים שנה: הלכתי למשרד הפנים לרשום את כל ילדי בתעודת זהות שלי, גם הנשואים, הפקידה שואלת לשמות ואני עונה אחד לאח. ואז איא אומרת רגע, הראשון לא מופיע, אין לך אותו, יש לך ילדה בשם שמחה, ואני עונה לה גבירתי באמת שאין לי שמחה יש לי... והיא לא מאמינה , המחשב אמר. אני אומרת לה: תשמעי פעם אחת החליפו לי אותו את רוצה גם עכשיו להחליף אותו? והיא בשלה, לא מקשיבה. המחשב אמר. היא הולכת לקרוא לאחראית ואומרת לה: הגברת אומרת שאין בת בשם שמחה, יש לה בן בשם ... מה לעשות לה? לכי לארכיון ושם יש תיק , בדקי שם, הוכת מביאה תיק , בודקת וגם שם, שמחה, בת, את רואה היא אומרת גם פה מופיע בת שמחה, פה כבר פקעה סבלנותי ואני אומרת לה בכעס: תגידי לי המחשב ילד אותו או אני? בקיצור קוראת שוב למנהת יותר גבוהה, הם מתדינים ומחליטים לחפש את אותו ילד שלי בשיטה אחרת, הפעם הצלבה עם שם האב ות. זהות של האב. סוף סוף היא מתקנת ורושמת את הילד שלי בתעודת הזהות שלי כבני . זה מה שנאמר פעמיים כי טוב.

 

[המספרת המספרית]

סיפור אישי של מקרה מלפני שנתיים

לפני כשנתיים הייתי בהריון מתקדם עם ילדתי הרביעית שתחיה, אך למי שלא הכיר אותי נראיתי כמו צעירונת בת 22 גג.

בעלי חזר אז מחודש מילואים, ואני, חצי מעולפת מהעומס שנפל על כתפי, הודעתי לו ולשאר הילדים שגם אני יוצאת ל'מילואים', והזמנתי לי צימר בקיבוץ גלאון בדרום. כל מה שהייתי זקוקה לו זה שקט - שקט - שקט וגם מעט צפצוף ציפורים. אז ארזתי את מיטלטלי ואת הבטן התופחת ויצאתי לחופשה המובטחת. בדרכי לקיבוץ שמתי עיני על שדה נחמד להתבודד בו עם הרהורי ואכן חזרתי אליו יום למחרת. נכנסתי עם האוטו לעומק השדה, חשבתי את מחשבותי, דיברתי עם עצמי והתפללתי תפילה אישית אל בוראי, עד שכבר ראיתי שהשמש נוטה לשקוע ונעשה מאוחר. נכנסתי לאוטו ופניתי להסתובב עם הגלגלים בתוך השדה היבש. זה קרה תוך שניה, שהגלגלים האחוריים התחפרו באדמה ורכבי העלה עשן מרוב מאמץ. "או-או, מספרת מספרית..." חשבתי לעצמי בקול, "מצאת לך מקום להיתקע בו דוקא עכשיו, הא?" ניסיתי בכל מיני תחבולות לפתות את הגלגלים הסוררים שיצאו מהתחפרותם, אך הם – בשלהם! ובינתיים, השמש נעלמת לה באופק, ואני שומעת צלילים רחוקים של עדת כלבים

(אגב סיפורי כלבים...) ושל בדואים. –בדואים??? לשמע הקולות, זינקתי ממקומי והתחלתי לצעוד לכיוון הכביש הראשי, כביש שעוברת בו מכונית בערך אחת לשעה. ניסיתי לשמור על אופטימיות. כשהגעתי לכביש, עשיתי לי סימנים שאזכור בדיוק דרך איזו פניה נכנסתי (כיון שלאורך הכביש ישנם קילומטרים רבים של שדות ופניות) ופסעתי עם הכרס הבועטת במרץ לצד הכביש המחשיך. עברה חצי שעה, וחוץ ממשאית או שתיים איש לא חלף על פני. להערכתי ציפו לי לפחות עוד 10 קילומטרים עד הקיבוץ והעייפות החלה לתת בי אותותיה. המשכתי את תפילותי לבורא, שיביא לי מישהו או מישהי שיעזרו לי בשעה קשה זו, גם לי וגם לאוטו התקוע. מאחורי התקרב טנדר והתלבטתי מיליון פעם אם לסמן לו לעצור. מה אם זה בדואי מיוחם? או סתם ערס מנוול? לקחתי נשימה עמוקה וניפנפתי קלות בידי. הטנדר המשיך עוד כמה מטרים ונעצר בצד הדרך. ניגשתי אליו בלב הולם, חוששת ממי שאמצא שם בפנים. כשהגעתי, הביטו בי בתמיהה 2 אנשים תימנים, אחד צעיר ואחד מבוגר עם כיפה. שאלתי אותם אם הם עוברים ליד הקיבוץ והם השיבו בחיוב. קפצתי בזריזות עם הבטן הי-הופ אל הטנדר מאחור, והתיישבתי באנחת רווחה בין חוטי חשמל וכלי-עבודה. הצעיר הציץ בי דרך המראה הקדמית בחשדנות ושאל אותי אם אני מהקיבוץ. השבתי לו בשלילה. כאשר שאל אותי בסקרנות מאיפה צצתי פתאום, נפרצו כל הסכרים והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. סיפרתי ל-2 החבר'ה ההמומים איך נתקעתי עם האוטו שלי ואת כל סיפור המעשה. מיד הצעיר שנהג עצר את רכבו בחריקת בלמים ועשה אחורה-פנה. הוא בירר היכן בדיוק נתקעתי ומיד נסע לשם. במשך שעה ארוכה ניסו גם הוא וגם המבוגר עם הכיפה לדחוף ולשחרר את מכוניתי התקועה, לשווא. ניסיתי לשכנע אותם שבבוקר כבר אזעיק שירותי חילוץ ושחבל על זמנם, אך שניהם התעקשו להמשיך לעזור לי ונסעו לחבר שלהם ביישוב מרוחק אחר, שיש לו רכב שטח. השעה כבר היתה שעת לילה מאוחרת והחבר עם רכב השטח נרתם אף הוא למשימה. כך יצא שבמשך שעתיים נוספות שלושה אנשים טובים,שמעולם לא פגשתי לפני-כן, עשו מאמצי-על לעזור לבחורה אלמונית עם בטן לשחרר את מכוניתה מלב השדה החשוך. לבסוף, ברוך ה', הרכב חולץ וכל המלאכים נפרדו ממני לשלום, לא לפני שהזהירו אותי בחיוך, שיותר לא אתבודד במקומות שכוחי-אל כאלה. רציתי לשלם להם על השעות הארוכות שהשקיעו, ועל העבודה המסובכת. אך הם סירבו בתוקף ואף לא גילו לי את שמותיהם המלאים, שלא אשלח להם תשורות בדואר. רק זכור לי שמו של הצעיר, איציק כהן מאיזור נתיבות, שאיתו היתה לי שיחה ארוכה ומעניינת במהלך החילוץ. מה יש עוד לומר... חזרתי באותו לילה גדושה ומלאה רגשות, ובעיקר מלאת הודיה, שזכיתי לפגוש אנשים טובים באמצע הדרך...

ולבעלי, לקח זמן עד שהעזתי לספר לו על הפאדיחה, רק זה חסר לי שיותר לא אקבל אישור לצאת ל'מילואים'!

 

[נמצק]

מספרת מספרית, לכבודך החלק הראשון

(גם אחרים יכולים להנות) צעקתי לנהג שאני רוצה לרדת. אפילו פתחתי את הדלת. הוא כנראה נבהל ועצר. לקחתי את התיק וקפצתי מהר מהמכונית. לא טרחתי לסגור את הדלת. בעת שטרק אותה הפטיר קללה גסה ולחץ על דוושת הבנזין בעת ובעונה אחת. משאיר אותי לבד לשאוף בהקלה את ענן האבק שהקים. כשעה לפני כן עצר לי בטרמפיאדה. שאלתי לאן הוא מגיע . התברר כי היעדים שלנו זהים. עליתי בשמחה. פטפטנו כל הזמן כשלפתע הודיע שבכוונתו לרדת רגע אחד לפרדס ששיך לו על מנת לראות אם הפועלים הגיעו לעבודה. לא רציתי לסטות איתו מהכביש הראשי ובקשתי לרדת. ניסה ללא הצלחה להרגיע אותי. אז צעקתי. נותרתי לבד. לא ידעתי היכן אני. לא ראיתי שום בית בסביבה. שדות מעובדים השתרעו לכל מלוא העין. לא ראיתי בית, מפעל, צריף – כלום. עמדתי וחיכיתי. כמה מכוניות עברו. אף אחת לא עצרה. השמים התחילו להתכסות בעננים. הרוח גברה. היה לי קר. בבקר זרחה השמש לכן לא לקחתי מעיל. עכשיו התחרטתי. התחלתי ללכת . רציתי קצת להתחמם . כעבור שעתיים ירד הערב. עדיין הלכתי. הרגלים כאבו . גשם קל החל לרדת. ועדיין אין כל סימן לישוב כלשהו. בהמשך הכביש ראיתי שדרת עצים. התקדמתי לעברה מצפה למצוא בה מחסה . הרוח והגשם התגברו.ערפל סמיך זחל לאט על פני השדות. נהגי מכוניות שעברו לא שמו לב לאישה צעירה לבושה רק בחולצה ומכנסים, ללא מעיל עומדת ביד מושטת , בוכה ורועדת מקור. הלכתי עד קצה השדרה. בעיניים דומעות הסתכלתי סביב .נדמה היה לי שראיתי בתוך הערפל המתעבה בית נמוך ניצב במרחק מהכביש. החלטתי להגיע אליו . אולי משם אוכל לטלפן, להודיע היכן אני . החשיכה שהקיפה אותי הסתירה הכל פרט לכתם אור בחלון הבית. כאילו הושיט יד , עזר לי לקום כשהחלקתי פעמיים ונפלתי לתוך השביל הבוצי, והוביל אותי דרך הגשם והרוח עד לדלת העץ החומה . נקשתי פעם ופעמים. רק בפעם השלישית שמעתי קול רגלים נגררות וקול קורא : "כן, מייד". הדלת נפתחה ועל רקע האור בתוך הבית ראיתי דמות גבר אומרת: " אוו איזה ציפור רטובה . בואי , בואי , היכנסי, אל תעמדי שם סתם, בגשם." תוך שהיא מושיטה יד ומושכת אותי פנימה. דרך מסדרון קצר הוכנסתי לחדר אורחים גדול. שתי נברשות גדולות , כמו באולם נשפים , תלויות גבוה מהתקרה, האירו את החדר באור בהיר. אח בוער הפיץ חום נעים. צובע בארגמן כורסת עור גדולה ורחבה והדום רגלים שעיתון פתוח באמצעו מושלך עליו. ברקע התנגנה מוסיקה קלאסית . מדפי ספרים כיסו את הקירות מסביב . כמה כורסאות קטנות יותר היו פזורות בחדר. שני ענפי קטורת בערו לאיטם כל כרכוב האח מפיצים ריח נעים. בעל הבית ניצב לפני. על אף שלא היה גבוה או רחב היה בו משהו דובי . חמים, ועוטף ברכות..מסגרת שיער שצבעי חום ולבן שזורים בה הסתיימה באחורי ראשו בצמה קטנה והקיפה קרחת עגולה , מבריקה. את פניו עיטר זקן מטופח וגזום בקפידה. שפם רחב ופרוע הווה בסיס לאף גדול ונשרי. שמתי לב לשערה אחת שבחוצפה התפרצה מתוך גבות עבותות ואיימה לפגוע באחת מעיניו החומות – ירוקות. באוזן שמאל נצנץ עגיל קטן . שפתים חושניות פרשו חיוך רחב שהסתיים בתוך ים קמטי הצחוק שסבבו וצרו על עיניו. כל גופו נטה קצת קדימה כאילו רוצה להיטיב לראות את אשר לפניו. כפות ידים גדולות , אצבעותיהן רחבות , פרושות , נתלו ברפיון לאורך גופו. לבוש באימונית כחולה ונעול בנעלי בית ישנות, עמד והתבונן בי לרגע אחד שבעיני דמה לנצח. "מה אנחנו עומדים כאן כמו שני גלמים" התנגן קולו הרך והחמים " איזו הכנסת אורחים היא זו. בושה . בושה. . בואי היכנסי. איזה שלוליות את מביאה אתך. נו, את הלא רטובה לגמרי. תראי את עצמך. כחולה ממש. מה שאת צריכה עכשיו זה אמבטיה טובה. הנה, מכאן" כף ידו הגדולה אוחזת בכתפי בעדינות מוצקה מובילה אותי אל חדר רחצה גדול. תנור חימום עמד בצדה של אמבטיה ענקית . ערמה צבעונית של מגבות גדולות ורכות הייתה מונחת על מדף. מתוך ארון במסדרון שלף חלוק בית צמרירי בצבע כתום , הטילו על ערמת המגבות. " הנה. אל תחששי , את יכולה לבזבז את כל המים החמים. תיהני לך" רק אז העזתי לפתוח את פי לראשונה ולגמגם" אני... באמת........ אני....." " נדבר אחר כך. קודם אמבטיה טובה. בלי ויכוחים." יצא וסגר הדלת מאחריו. פתחתי את ברזי האמבטיה. פשטתי את בגדי הרטובים ופרשתי אותם על תנור החימום. לאט לאט הנחתי לגופי לצלול לתוך המים החמים.

 

[נמצק]

והנה בא החלק השני

המשיכו לקרוא ולהנות כעבור חצי שעה יצאתי, עורי סמוק ורך . נכנסתי לחדר המואר. הוא ישב בכורסא הגדולה, נשען אחורה, רגליו על ההדום , מתמכר כולו לצלילי המוסיקה. משהבחין בי , הפנה ראשו וכמו נעור משנה ממושכת הניע אותו הנה והנה. " בואי בואי, הנה, שבי כאן" אמר תוך שהוא קם ומוליך אותי לעבר ספה קטנה ונוחה שניצבה בסמוך לכורסה . על שולחן קטן לידה הייתה ערמה קטנה של פרוסות לחם קלוי, ריבה תוצרת בית , עשויה מקליפות לימון ואגוזים. קנקן קטן של תה קינמון. כוס זכוכית עדינה , וכלי אוכל עשויים כסף. " את בטח רעבה. שבי תאכלי. אחר כך נדבר, אחר כך" .ואני , כמו ילדה קטנה , צייתנית, התיישבתי וברעבתנות , מאז הבקר לא אכלתי דבר, חיסלתי את ערמת הקלי ומרבית קנקן התה. רק אז , שבעה ונינוחה הרשיתי לעצמי לפתוח את הפה. ודיברתי. התחלתי בסיפור הטרמפ והמשכתי לספר על עצמי . בחוץ השתוללה סופה רצינית. גשם חזק נקש על החלון. הרוח נשבה ויללה במרוצתה על פני השדות הפתוחים. ברק פתאומי הבליח באחת את חומת הערפל ורעם אדיר טלטל את הזגוגיות. אבל בחדר היה חם ונעים. בעל הבית ישב לצדי. נשען בכורסא. פעם אחת קם כדי להחליף דיסק ופעם שניה כדי להדליק מקלות קטורת חדשים. ככל שהמשכתי בסיפורי הרגשתי איך הוא עוטף אותי , כמו צמר גפן , מבלי לגעת בי. מבט עינו היה מבין. מזמין ומעודד.מידי פעם שאל שאלה , בקש הבהרה , בקול נמוך, שקט ,כהמיית גלים רחוקה . לפעמים הנהן בראשו לאות כי היא מבין , או מסכים איתי. חשתי כי הוא מקבל אותי , מקרב ומחבק באהבה. אינני יודעת כמה זמן דברתי. יושבת לפני איש זר שפתח לי את דלתו ופותחת לפניו את לבי. פורשת סודותי. לאחר חצות, כאשר לא נותר בי דבר לאמרו קם לפתע. נעמד מולי " צריך ללכת לישון ". הושיט לי את ידו. אחזתי בה וקמתי. דחף שלא ידעתי מה מקורו הביא אותי להניח ראשי על כתפו. התקרבתי אליו. בידו השניה החל ללטף את שערי. הרגשתי בטוחה ומוגנת. כאילו שמיכת מגן נפרשת מעלי ומונעת מכל דבר רע לפגוע ולגעת בי. ידו עברה לסנטרי. אט אט הרים ראשי . קרב שפתיו לשפתי ונשיקה ארוכה ורכה , כמוה לא חשתי מעודי , הטילה אותי למצולותיה של שלווה רוגעת. מבעד לעיני הנעצמות ראיתי איך מבטו מתעמעם תחת שמורות עיניו ההולכות ויורדות. רגע ארוך עמדנו ככה. כאשר כבה את האור בחדר הרגשתי איך תחת ידיו עולה וגואה בתוך גופי זוהר כמותו לא ידעתי מעולם. ידו עברה אל גבי, מלטפת בתנועות ארוכות. שולחת זרמים בכל גופי. יד אחרת פתחה את חגורת החלוק וחשפה את גופי. פתחתי את רוכסן חליפתו , והתרתי את שרוך מכנסיו. שער מסולסל, צפוף, רך כמו סוודר אנגורה, עטף אותו מכתפיו עד כפות רגליו. גל חום הציף אותי כשהחל לנוע בשפתיו הרכות על צווארי. יורד אל כתפי. .בעדינות העלה בתוכי תחושה שלא הכרתי עד כה, יחד עם הרגשת סיפוק הולכת ומתגברת.להרף עין פתחתי את עיני וראיתי את מבטו . מבט אוהב, מרגיע קרן מעיניו . ידיו המשיכו לחקור את גופי ושפתיו להגביר את סערת רוחי תוך שהוא מוביל אותי לחדר סמוך, מרים ונושא אותי כתינוקת בשתי ידיו. מוריד אותי באיטיות אל מיטה רכה , ואני, עירומה , חשה את גופו החם, החשוף, לוהט מולי בתשוקה ,קורא לי..... מושך ומטביע אותי במצולות לרגע אחד על מנת להעלות אותי במשנהו אל מרומי רקיע........מטלטל אותי בסערה עזה , מרעיד כל תא בגופי ובאותה תנועה חזקה ונמרצת מערסל אותי בעדינות עוטפת .... ואני מרגישה אותו ....מעלי......... מתחתי......... בתוכי............עוד .... ועוד.... עד כלות כל........................ בוקר בהיר קדם את פני. שרועה לבד במיטה זרה רחבה ורכה לא הבנתי לשניה אחת היכן אני . ואז, באחת, עלה בי זיכרון הלילה הקודם.רגש חם ונעים הציף אותי. בגדי , שייבשו היו מונחים על הכסא שליד המיטה. חזייה ותחתונים מקופלים בקפידה על המושב, חולצתי המגוהצתה על מסעד הכסא ו מכנסים מתוחות על אחת ממשענות היד. הנעלים, נקיות מבוץ ומצוחצחות ניצבו ליד המיטה. קמתי והתלבשתי. הבית היה שקט. לא נשמע שום קול. במטבח מצאתי על צלחת כמה פרוסות לחם שחור, קלויות, גבינה, זיתים, חלב וטרמוס מלא קפה שחור חזק וחם. פתק אדום היה מונח ליד הצלחת. " יצאתי מוקדם. מקווה שישנת היטב. כשתצאי- משכי חזק את הדלת . היא תנעל לבד. להתראות." בלי חתימה. בלי שם. רק אז נזכרתי שאינני יודעת את שמו. בשקט, כמו בתוך חלום אכלתי כמה פרוסות שתיתי את הקפה. שטפתי את הכלים בכיור . יצאתי החוצה . השמש חממה והאירה סביב. משכתי את הדלת וודאתי שהיא נעולה. הלכתי מהר בשביל. לא היה סימן וזכר לסערה שהשתוללה אך אמש. הגעתי לכביש והרמתי יד למכונית חולפת. היא עצרה. עליתי . הנהג הוריד אותי בעיר שלי. כעבור יומיים לקחתי את מכוניתו של אחי. נסעתי אל מחוץ לעיר. חיפשתי את השדרה . תרתי בעיני מבקשת את הבית. מנסה לגלות את השביל היורד מהכביש. ניידת משטרה חלפה לידי. אותתי בידי . אחד השוטרים נגש אלי. שאלתי אותו היכן יש בסביבה שדרת עצים ממנה יורד שביל אל בית נמוך. השוטר הביט בי לרגע אחד במבט ארוך. מעולם לא ראה שדרת עצים בדרך בינעירונית. אין בסביבה אף בית נמוך בקרבת כביש. ללא מילה נוספת פנה וחזר לניידת שהתרחקה .

 

[המספרת המספרית]

נמצק, איזה סיפור!!../images/Emo140.gif

היה או לא היה?... ת'שמעי, איך זה שעוד לא הוצאת ספרים לאור? ואם כן, היכן ניתן להשיג??? יש לך כתיבה מדהימה! אמרו לך את זה כבר?

 

[KOOKI10]

לנמצק, אהבתי מאוד, תודה.

מחכה לעוד סיפורים רומנטים כאלה ואחרים.

 

[נמצק]

ושני החלקים - בשלב זה- רק להנאתכם

לא- חוזר, לא- לפרסום או לסיפור,

 

[perhay]

מספרת מספרית, תודה על הסיפור

יש בו כל התבלינים הדרושים, ובעיקר קורטוב מתח והרבה כפיות הומור. נכון שרק אחרי שנתיים אפשר להשתעשע עם משהו מפחיד כזה. המשיכי לכתוב ולספר יקירתי. יש לך את זה!

 

[KOOKI10]

למספרת, סיפור יפה ומרגש, בעיקר

העזרה של האנשים. לדעתי תפילתך עזרה לך. ואפילו זה נס שהתעקשו לעזור לך.

 

[המספרת המספרית]

../images/Emo140.gifוואו! פרי! איזה חויות!