בינגו
(אה, משחק של זקנים שכזה- מומלץ) . נכון- היכולת לזהות סיבתיות בין אם היא קיימת או לא. כתבתי על זה משהו , רגע אחפש, אנבור שניה במסמכים שלי, הנה (למה אני מציינת זאת? לא בשביל היהירות. אלא השפה משתנה לשפה הרבה יותר רשמית ולכן מציינת בפנייך שהקטע המצורף הינו משהו שכתבתי לאקדמיה, שוב הוא נגנז מזמן אבל בכל זאת הוא היה מיועד לנושא סתמי, מאן דהוא פלצני): דיוויד יום במסכת טבע האדם מנסה לתת לנו הסבר על הסיבתיות שהאדם עושה על מושאים בעולם: "רק הסיבתיות היא היוצרת קשר ממין כזה שהוא מעורר בנו בטחון, על סמך מציאותו או הפעלתו של מושא אחד, שאחריה באה או קדמה לה איזו מציאות או פעולה אחרת; ושאר שני היחסים לעולם אין להם תפקיד בשכילה, זולת במידה שחלק להם בקביעת הסיבתיות או שהסיבתיות חלק לה בקביעתם. אין שום דבר במושאים כל-שהם שבכוחו לטעת בנו ודאות שהם תמיד מרוחקים או תמיד סמוכים; וכשהניסיון והתצפית מראים לנו שהיחס הקיים ביניהם מבחינה זו אינו משתנה כלל, מסיקים אנו מכאן תמיד שקיימת איזו סבה כמוסה המפרדת ביניהם או המאחדת אותם . הוא הדין לזהות" (ד.יום, מסכת טבע האדם, פרק א', תרגם יוסף אור, הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"ב). כלומר, במושאים עצמם אין קשר סיבתי, אין בהם לטעת בנו את הוודאות שהם אכן מגלמים איזושהי חוקיות מסודרת בעולם התופעות. תודעת האדם בשיפוטיה התמידיים מבצעת חוקיות בין המושאים ומזהה אותם ככאלה ונותנת לזיהוי הזה הכרח. כה חזק הוא תהליך הזיהוי שתודעתנו מסוגלת לזהות מושא אפילו אם הוחלף או השתנה . למעשה רק דרך השינוי אנו מסוגלים לזהות וליצור אינדיבידואליות. דרך השינוי תודעת האדם מסוגלת לזהות, דרך סיבה ותולדה של אירועים כי אילולא, לתודעת האדם לא היה לה בסיס להשוואה ולא הייתה מבחינה במושאי העולם. סביר להניח שקיימים מושאים בעולם שתודעתנו לא תמיד מבחינה בהם וכשכך אין היא מבצעת שיפוטים והערכה והתנהלותה תהא בהתאם- התעלמות מוחלטת מהם. מתי תודעתנו מבחינה במושאים? כשהם משתנים, זזים, שהם עוברים ממצב א' למצב ב'. אירוע השינוי לא חייב להיות אירוע כימי-ביולוגי-פיסיקלי מסובך . מספיק לראות תזוזה של זיקית כדי להבחין בה. כלומר, כדי שאבחין במשהו אני צריכה להבחין מהו לא. אין סיכוי שאראה את המחשב מולי אם הוא היה שווה ואחיד לחלוטין עם הרקע שלו , הוא שונה מהחלל שהוא ממלא, הוא שונה מהשולחן שעליו הוא עומד. השולחן שונה מהחלל שהוא ממלא ושונה מהקיר שאליו הוא נצמד וכך הלאה . תודעת האדם מבצעת את זיהוייה בעולם התופעות רק ע"י קשרים של סיבה ותולדה. ע"י הקניית הכרח לאירועים המהווים שינוי בעולם המושאים. חוויות אינסופיות בעולם התופעות הכרחיות לתודעת האדם . הן תוגדרנה ככאלה כל עוד תודעתנו תסיק שקיימים ביניהם יחסים עוקבים ורציפים של חלל וזמן . ברגע שזה יקרה תודעת האדם תגדירם כאירועי סיבה ותולדה ותקטלגם כהכרחיים . "אפקט הפרפר" נראה לנו כחסר הגיון – מה הקשר בין רפרוף כנפיים של פרפר בקהיר להוריקן בפרו? טיעון זה יתקבל כהגיוני רק לאחר הוכחות מתמטיות ליניאריות הקושרות לזמן ולחלל בצורה עקיבה, רציפה וחוקית. כאשר האדם מבצע שיפוטים על מושאי העולם הוא בהכרח מקשרם לזמן ולחלל על מנת לזהותם. הוא בהכרח מקשרם למצב מסוים שקדם לשיפוט ולהערכה שהוא ביצע עליהם. כלומר התודעה חייבת בהכרח להיות מודעת להיותה נתונה באירוע א' שאחריו יגיע אירוע ב' עפ"י האונטולוגיה התודעתית שלא מחויבת כאונטולוגיה בעולם התופעות. ולכן מושג החוויה הנו אפריורי וביטויו בעולם התופעות יהיה השיפוט והערכה. בעולם התופעות, עפ"י טיעונו של דיוויד יום, אין סיבתיות ולכן לטעמי, בעולם המושאים אין חוויות , אין מאורעות ואירועים. קיימות תופעות המקושרות לזמן ולחלל בצורה דטרמיניסטית. הדטרמיניזם כה חזק עד שהאדם, כדי לשרוד ולהבין את עולם המושאים, נולד עם קטגוריות המותאמות לקישורי הזמן והחלל המסיקות חוקיות ומקשרות אותם כחוויות סיבתיות. ללא קטגוריות שכאלו היינו רואים את העולם כאוסף מוזר של תופעות ללא יכולת לקשר ביניהן וכל תופעה בטבע היינו זקוקים לזהותה מחדש ( ספק אם יכולנו לזהותה), היינו מתקשים להבין את העולם ולהתנהל בתוכו. כאשר אני מתבוננת בגשם, אני מודעת שהוא משקה את האדמה שמצמיחה יבולים שמאכילים את החי שמאכיל אותנו ולכן האדם רואה בגשם חשיבות עליונה ומנתב את חייו בהתאם לחשיבות שכזו (אגירת מי גשמים, חיסכון במים, ריסוס עננים ביוניד הגשם ועוד). אך אם לא היינו נולדים עם המושגים הקושרים חוויות סיבתיות לעולם התופעות, לא היינו מקשרים בין ירידת הגשם לצמיחה של פרחים ויבולים כי בעולם התופעות תכלית הגשם אינו להשקות את הצמחים אלא תכליתו לרדת. היינו למעשה רואים רק את תכליתיות הדברים כשלעצמם ולא את מטרתם וברגע שכך היינו רואים עולם פרגמטי לחלוטין עם שום יכולת להשתמש בו, עולם שכל תופעה היא תכלית בפני עצמה ללא קשרים יחסיים סיבתיים בינה לבין תופעות נוספות. בעולם שכזה (בעולם כשלעצמו – עירום לחלוטין מקישורים, רלוונטיות ומסקנות), גם לא היינו מבחינים ברציפות של הזמן. היינו מוצאים את עצמנו בעולם פרמנידי לחלוטין ללא יכולת להבחין בתופעות. כי אם תודעתי אינה מזהה ואינה מבחינה בתופעות היא גם אינה מודעת להן ובשל כך הן גם אינן קיימות עבורה. התודעה ללא סיבתיות, לא תעשה את הקישורים הסיבתיים, לא תבחין במאורעות, בשינויים, למעשה התודעה תתנוון ותעלם ביחד עם עולם התופעות שהפסיק להיות מעניין עבורה. אונטולוגית, בעולם המושאים, קיים רצף מינימאלי, דטרמיניסטי של אירועים. תודעתנו היא הנותנת לרצף הזה שם – רצף סיבתי. אך הדבר אינו משנה גם באם לא היה אונטולוגית רצף. האדם כדי להתנהל בעולם התופעות היה מפתח תודעתית רצף שכזה. כך שלדון בדבר קיומו הסיבתי של העולם מבחינתי זהו דיון עקר. התודעה נותנת לסיבתיות הכרח וודאי ובשל כך האונטולוגיה מובנת. המודעות בעולם התופעות, שמאורע א' תמיד יגרום למאורע ב' ושמאורע א' הכרחי למאורע ב', יוצר מצב של קביעות בתודעה ולמודעות להרגל. הורגלנו שלאחר הלילה מגיע היום על אף שכיום אנו גם יודעים שאין קשר סיבתי ביניהם ( כדור הארץ פשוט הסתובב... ) . הרגל שכזה לא רק נוסך בנו, באנושות את הביטחון שמחר תזרח השמש, אלא למעשה הוא הביטוי הדטרמיניסטי בעולם התופעות למושג הסיבתיות. כלומר בתודעת האדם קיים מושג צורני לחלוטין – הסיבתיות. וכדי שהמושג יצא מהכוח אל הפועל, הוא חייב את עולם התופעות, עולם הניסיון שיכיל תופעות החוזרות כל הזמן על עצמן בריטואל קבוע. ברגע שקיים ריטואל אנו מודעים למושג הסיבתיות ותודעתנו מבצעת את הערכותיה בהתאם. ריטואל קבוע בעולם התופעות גורם למודעות הסיבתיות וזו מקשרת ונותנת לעולם מובן. יוצא מכך, ככל שתודעתנו תתעמק במושאים ריטואליים, בעלי קביעות, תודעתנו תהיה מודעת יותר לסיבתיות ותבצע את הקישורים הרלוונטיים ותבין יותר, תתפתח יותר. כך שמושאים המשתנים במהירות, ללא ריטואל קבוע אבל גם ללא יכולת להשתנות, אינם מפתחים את התודעה האנושית, זניחים וחסרי מובן. החוויות הסובייקטיביות הנן חיוניות לאדם התבוני ולא משנה באם הן אונטולוגיות או לא, הן חיוניות להבנת העולם . [כאן תפוז קטע את הודעתי הארוכה אמשיך בהודעת המשך]