הצעה לקריטריון
עניין תכנון תבוני הוא - סוף מעשה במחשבה תחילה. כלומר, היות ובכל התהליכים הנסיבתיים העבר קובע את ההווה ואין העתיד קובע את ההווה, והיות ומה שמאפיין מערכות ביולוגיות, בדומה לשעונים, מחשבים, או כל מרכב תבונה אחר, הוא היותם מורכבים מ X רכיבים, כל אחד בעל M תכונות, היכולות לקבל בתהליך אקראי N ערכים, כאשר בפועל כל X*M*N הערכים הם מתואמים, כלומר נמצאים בתחום הצר של ערכים המאפשר את התקבצות כל הרכיבים לכדי תכלית מוגדרת משותפת (הראות השעה, השמעת מוזיקה, ראייה, שמיעה, עיכול...), הרי שבכל המערכות מסוג זה התכלית, הפונקציונליות הכוללת, סוף המעשה, הם הקובעים את תכונות הרכיבים, כלומר סוף מעשה במחשבה תחילה, כלומר מחשבה תחילה, כלומר תכנון תבוני. וכבר עמד על כך דוקינס בספרו "השען העיוור", בפרק הראשון, בהדגישו את המכנה המשותף ל"בני אדם, חפרפרות, שלשולים, מוטוסים ושעונים" לעומת "עוגות גבינה, מון בלאן והירח". והמכנה המשותף ל"בני אדם, חפרפרות, שלשולים, מוטוסים ושעונים" הוא "איזו סגולה שאפשר להצביע עליה מראש, ואין כמעט כל סיכוי להשיגה בדרך אקראית גרידא" כלשונו. כללו של דבר - בין לדעת הבריאתנים ובין לדעת תאוריית האבולוציה, מערכות כדוגמת "בני אדם, חפרפרות, שלשולים, מוטוסים ושעונים", בניגוד ל "עוגות גבינה, מון בלאן והירח", אינן מושגות בדרך אקראית גרידא. חייב להיות איזשהו כח "מכוון", המכוון ומצביע על הסגולה הסופית *מראש*. לדעת הבריאתנים כח זה חייב להיות כח תבוני, כלומר בעל יכולת מחשבה, כלומר יכולת ראיית הנולד, המעצב את הרכיבים מתחילתם, באופן ובתכונה שתיוולד מהם סגולה או תכלית משותפת. ולדעת האבולוציה מהווה הברירה הטבעית כח שכזה, ואולם זהו כשל לוגי שכן לחץ הברירה הטבעית הינו כח כללי המכוון לשרידות, ועל כן אינו יכול לכוון את פרטי הרכיבים למטרה פרטית מוגדרת (ראייה, שמיעה, פירוק סוכר, פוטוסינטזה, וכו'), אשר כולם תלויים בדייקנות בתכלית הפרטית הסופית. וזהו גם הכשל של רוב "ראיות" האבולוציה לכאורה, מעובדות נצפות של ברירה טבעית. כאשר קיימת כבר מערכת מורכבת מתואמת כנ"ל, ניתן להאמין שע"י מוטציה מקרית יחול שיפור מסויים במערכת. לא נוסף כאן אלא תוספת שרידות, ולזה "מכוונת" הברירה הטבעית. היתה כאן עין רואה, על כל אלפי רכיביה המתואמים, וחלה בה מוטציה ועתה היא רואה טוב יותר. אבל לשם קיבוץ החלקים המהווים עין רואה, אין די בכוונה כללית של שרידות, אלא במחשבה תחילה, כלומר בגורם תבוני. כלומר, למעשה, בגורם שהוא הרבה יותר מתבוני. שמכיוון שעם כל תבונתנו לא הגענו עד כה אפילו לחקר *בדיעבד* של קצה החכמה הגלומה בעין, באופן פעולת קניה ומדוכיה, ערעור הרודופסין וריסוטו, שילובו בממברנות המדוכים וקנים, שלבי ריאקצית יצירת הסיגנאל, ריבודו ופילטורו בשכבות המחויטות בעין, הולכתו למרכז הראיה ומה שנעשה בו שם, וכו', וכן לכל איבר ואיבר, על תאיו המיוחדים, רצפטוריהם, ממשקיהם, תגובותיהם היחודיות, ותכנית התהוותם בדיפרנציציה, וכו', וכן לכל מסלול מטבולי, וכו' וכו' וכו', הרי שכל עוד שלא הגענו לקצה הכלת החכמה הגנוזה בהנ"ל, נוכל לקרוא לזה תבונה רק בלשון השאלה, כלומר שמה שנתפס אצלנו בתור תבונה הוא רק מעין, כאילו, רמז בעלמא, צל חיוור לעומת אותה תבונה אלוקית.
