פגוש בדב שכול
New member
על מזל של נחשים
הנה ידוע לכל כי תאי העצב בבעלי החיים מעבירים מסרים לשרירים באמצעות זרמים חשמליים. ואף פעולת תאי השרירים בהתכווצותם כרוכה במנגנונים מפלאים הקשורים במעבר זרמים. וזאת יש לדעת שאין הזרם החשמלי עובר בתאי העצב או השריר כבחוט נחושת או מוליך אחר. באופן כללי ושטחי המנגנון מבוסס על העיקרון הבא – פנים תא העצב הוא בדרך כלל בעל פוטנציאל חשמלי שלילי יותר מהפוטנציאל מחוץ לתא. וזאת משום שממברנות תאי העצב צוידו ע"י אי אלו צרופי מקרים במשך אי אלו מליוני שנים ב"משאבות" מיוחדות הדואגות להזרים יונים בניגוד למפל ריכוזיהם ובכך ליצור את הפרש המתחים. כאשר נוצר עירור חשמלי בקצה העצב, כתוצאה מהעירור נפתחות תעלות יונים מסוימות בממברנת התא ונסגרות אחרות כך שהפוצנציאל מתחלף ונעשה חיובי יותר בתוך התא במקום העירור. שינוי זה בפוטנציאל גורר אחריו שינויים נוספים בתעלות היונים במקום הסמוך למקום העירור ואז גם שם נעשה חילוף פוטניציאלים וחוזר חלילה וכך מתפשט הסיגנאל החשמלי. ובמקום החיבור בין תא העצב לשריר, דאגה האבולוציה הרחמנית למנגנון המופלא הבא – תוך תא השריר אף הוא בעל פוטנציאל השונה מסביבתו החיצונה. פוטנציאל זה נשמר כל עוד תעלות מסויימות בממברנת התא נשארות סגורות. כאשר הן נפתחות זורמים יונים מחוץ התא אל תוכו והפוטנציאל משתנה וכתוצאה מכך מתחילה פעולת השריר. תעלות מיקרו מיקרוסקופיות אלו מרכבות למעשה מחלבון מיוחד שהינו מולקולת ענק בעלת 5 שרשרות פוליפפטידיות המשובצות בתוך הממברנה ומהוות תעלה למעבר יונים. שתיים משרשרות אלו מצוידות בקצה הפונה אל מחוץ לתא בקולטנים מיוחדים למולקולה מופלאה בשם אצטילכולין. כאשר נקשר אצטילכולין לקולטנים אלו – התעלה פתוחה ואם לא – סגורה. והנה קצה תא העצב המגיע עד סמוך מאד לתא השריר (סדר גודל של מליונית מילימטר) מצויד במנגנונים מפלאים המיצרים – אצטילכולין. (כפיים לאבולוציה על התרגיל המוצלח – מוטציות מקריות המקודדות קולטני אצטילכולין ומוטציות מקריות המקודדות יצירת אצטילכולין. אלה בשריר ואלה בתא העצב. בינגו) כאשר מגיע הסיגנאל החשמלי לקצה תא העצב הוא גורם לפתיחת תעלות מיוחדות בתא העצב ולהפרשת אצטילכולין אשר נקשר לקולטנים שבחלבוני תעלות תא השריר וגורם לפתיחתן ובעקבות זאת לפעולת השריר. (כאן יש להעיר למי שעקב והסתפק לו כיצד מפסיק השריר לפעול, כי למרבה מזלינו דאגה האבולוציה גם לגנים המקודדים חלבון מיוחד המסתובב לו מחוץ לתא השריר וכהרף עין מפרק את מולקולות האצטילכולין וכך נסגרות תעלות תא השריר בחזרה). המנגנון המתאר לעיל משותף לענפים רבים של העץ האבולוציוני – לפחות לכל אלו הסובלים מהכשות נחשים. רצתה יד המקרה ובמשך אי אלו מליוני שנים כתוצאה של מוטציות מקריות לחלוטין פתחו להם הנחשים ממשפחת הפתנים מין ארס כזה אשר דומה במבנהו למולקולות האצטילכולין בכך שהינו מסוגל להתקשר לקולטני האצטילכולין בחלבוני תעלות השריר ובכך לחסום את האצטילכולין וממילא גם את פעולת השריר ובכך להביא למות המוכש מחנק באבדו את יכולת הנשימה. אלא, שנשאלת השאלה, ומה עם הנחשים עצמם? איך הם לא נחנקים מהארס של עצמם? התשובה היא – מזל ויד המקרה גרמו לכך שדווקא באותם נחשים אשר מנגנון הארס שלהם הוא כמתואר לעיל, דוקא בהם, בפוקס חלו מוטציות מאד מענינות אשר גרמו לשינוי במספר חומצות אמיניות בחלבוני תעלות השריר אשר כתוצאה משינוי מבנה זה – אין מולקולות הארס נקשרות לקולטני האצטילכולין וכך התמסורת מהעצב לשריר אינה מופרעת. ולמה אני מספר כל זאת? כי לדעתי נתגלה כאן מנגנון מופלא של האבולוציה אשר טרם עמדנו על קנקנו. ראו, יש עוד מס' בעלי חיים כגון הנמיות למשל אשר גם בהם יש אותו שינוי מבנה בחלבון תעלות השריר אשר הופכם לעמידות בפני ארס הנחש. אולם דבר זה ניתן להבנה ע"י מנגנון הברירה הטבעית. לאמר - לאחר שכבר היו נחשים עם ארס המתאר לעיל, התפתחו במקרה מוטציות בנמיות שהפכו אותן לחסינות מהארס ומכיוון שהן חסינות יותר מוטציות אלו שרדו. אלא שבנחשים עצמם הדבר אינו מובן. כי אם התפתחו אותן מוטציות בנחשים לפני היות להם ארס - הרי לא היה בהן שום תועלת ולמה שרדו? ואם מוטציות הארס קדמו בנחשים למוטציות המגינות מהארס - אז לא היו היום נחשים. טוב, נצטרך לחיות עם קושיה זו אבל אין בכך קושי כי בינינו קושיה זו אינה כלום לאומת מכשולים רבים אחרים שהתגברה עליהם האבולוציה ויש עלינו לזכור שעד כמה שלא נביא קושיות והפרכות על תאוריה זו אין לנו מוצא אחר מלקבלה באשר החיים על כל פלאיהם הם עובדה קיימת וכן הנחשים.
הנה ידוע לכל כי תאי העצב בבעלי החיים מעבירים מסרים לשרירים באמצעות זרמים חשמליים. ואף פעולת תאי השרירים בהתכווצותם כרוכה במנגנונים מפלאים הקשורים במעבר זרמים. וזאת יש לדעת שאין הזרם החשמלי עובר בתאי העצב או השריר כבחוט נחושת או מוליך אחר. באופן כללי ושטחי המנגנון מבוסס על העיקרון הבא – פנים תא העצב הוא בדרך כלל בעל פוטנציאל חשמלי שלילי יותר מהפוטנציאל מחוץ לתא. וזאת משום שממברנות תאי העצב צוידו ע"י אי אלו צרופי מקרים במשך אי אלו מליוני שנים ב"משאבות" מיוחדות הדואגות להזרים יונים בניגוד למפל ריכוזיהם ובכך ליצור את הפרש המתחים. כאשר נוצר עירור חשמלי בקצה העצב, כתוצאה מהעירור נפתחות תעלות יונים מסוימות בממברנת התא ונסגרות אחרות כך שהפוצנציאל מתחלף ונעשה חיובי יותר בתוך התא במקום העירור. שינוי זה בפוטנציאל גורר אחריו שינויים נוספים בתעלות היונים במקום הסמוך למקום העירור ואז גם שם נעשה חילוף פוטניציאלים וחוזר חלילה וכך מתפשט הסיגנאל החשמלי. ובמקום החיבור בין תא העצב לשריר, דאגה האבולוציה הרחמנית למנגנון המופלא הבא – תוך תא השריר אף הוא בעל פוטנציאל השונה מסביבתו החיצונה. פוטנציאל זה נשמר כל עוד תעלות מסויימות בממברנת התא נשארות סגורות. כאשר הן נפתחות זורמים יונים מחוץ התא אל תוכו והפוטנציאל משתנה וכתוצאה מכך מתחילה פעולת השריר. תעלות מיקרו מיקרוסקופיות אלו מרכבות למעשה מחלבון מיוחד שהינו מולקולת ענק בעלת 5 שרשרות פוליפפטידיות המשובצות בתוך הממברנה ומהוות תעלה למעבר יונים. שתיים משרשרות אלו מצוידות בקצה הפונה אל מחוץ לתא בקולטנים מיוחדים למולקולה מופלאה בשם אצטילכולין. כאשר נקשר אצטילכולין לקולטנים אלו – התעלה פתוחה ואם לא – סגורה. והנה קצה תא העצב המגיע עד סמוך מאד לתא השריר (סדר גודל של מליונית מילימטר) מצויד במנגנונים מפלאים המיצרים – אצטילכולין. (כפיים לאבולוציה על התרגיל המוצלח – מוטציות מקריות המקודדות קולטני אצטילכולין ומוטציות מקריות המקודדות יצירת אצטילכולין. אלה בשריר ואלה בתא העצב. בינגו) כאשר מגיע הסיגנאל החשמלי לקצה תא העצב הוא גורם לפתיחת תעלות מיוחדות בתא העצב ולהפרשת אצטילכולין אשר נקשר לקולטנים שבחלבוני תעלות תא השריר וגורם לפתיחתן ובעקבות זאת לפעולת השריר. (כאן יש להעיר למי שעקב והסתפק לו כיצד מפסיק השריר לפעול, כי למרבה מזלינו דאגה האבולוציה גם לגנים המקודדים חלבון מיוחד המסתובב לו מחוץ לתא השריר וכהרף עין מפרק את מולקולות האצטילכולין וכך נסגרות תעלות תא השריר בחזרה). המנגנון המתאר לעיל משותף לענפים רבים של העץ האבולוציוני – לפחות לכל אלו הסובלים מהכשות נחשים. רצתה יד המקרה ובמשך אי אלו מליוני שנים כתוצאה של מוטציות מקריות לחלוטין פתחו להם הנחשים ממשפחת הפתנים מין ארס כזה אשר דומה במבנהו למולקולות האצטילכולין בכך שהינו מסוגל להתקשר לקולטני האצטילכולין בחלבוני תעלות השריר ובכך לחסום את האצטילכולין וממילא גם את פעולת השריר ובכך להביא למות המוכש מחנק באבדו את יכולת הנשימה. אלא, שנשאלת השאלה, ומה עם הנחשים עצמם? איך הם לא נחנקים מהארס של עצמם? התשובה היא – מזל ויד המקרה גרמו לכך שדווקא באותם נחשים אשר מנגנון הארס שלהם הוא כמתואר לעיל, דוקא בהם, בפוקס חלו מוטציות מאד מענינות אשר גרמו לשינוי במספר חומצות אמיניות בחלבוני תעלות השריר אשר כתוצאה משינוי מבנה זה – אין מולקולות הארס נקשרות לקולטני האצטילכולין וכך התמסורת מהעצב לשריר אינה מופרעת. ולמה אני מספר כל זאת? כי לדעתי נתגלה כאן מנגנון מופלא של האבולוציה אשר טרם עמדנו על קנקנו. ראו, יש עוד מס' בעלי חיים כגון הנמיות למשל אשר גם בהם יש אותו שינוי מבנה בחלבון תעלות השריר אשר הופכם לעמידות בפני ארס הנחש. אולם דבר זה ניתן להבנה ע"י מנגנון הברירה הטבעית. לאמר - לאחר שכבר היו נחשים עם ארס המתאר לעיל, התפתחו במקרה מוטציות בנמיות שהפכו אותן לחסינות מהארס ומכיוון שהן חסינות יותר מוטציות אלו שרדו. אלא שבנחשים עצמם הדבר אינו מובן. כי אם התפתחו אותן מוטציות בנחשים לפני היות להם ארס - הרי לא היה בהן שום תועלת ולמה שרדו? ואם מוטציות הארס קדמו בנחשים למוטציות המגינות מהארס - אז לא היו היום נחשים. טוב, נצטרך לחיות עם קושיה זו אבל אין בכך קושי כי בינינו קושיה זו אינה כלום לאומת מכשולים רבים אחרים שהתגברה עליהם האבולוציה ויש עלינו לזכור שעד כמה שלא נביא קושיות והפרכות על תאוריה זו אין לנו מוצא אחר מלקבלה באשר החיים על כל פלאיהם הם עובדה קיימת וכן הנחשים.
