על העבודה ../images/Emo141.gif
הייתי אתמול ב"מרי פופינס", ודמעות זלגו מעיניי. לא על הילדים המתוקים, חלילה. גם לא על מרי פופינס העוזבת, דקיקה ותכולת עיניים כמו שרק ג'ולי אנדרוז יכולה להיות. אפילו לא על מנקי הארובות, שרק לאולפני דיסני יש את ערלות הלב לצייר אותם כחבורה עליזה ורוננת, ולא כפועלים העניים ומזוהמי הריאות שהם היו במציאות. לא. אני בכיתי על האבא. האבא עובד בבנק. בנק. איזה שיעמום. כל היום עם הניירות, כל היום עם חישובי המספרים שמסובך מדי להסביר, וגם אם אפשר להסביר, איפה כאן הריגוש. ריחמתי על האבא, שהתפתה להביא את הילדים המתוקים לבנק, ושילם על כך בהשפלה רבתי וכמעט באבדן מקור פרנסתו. של מי היה הרעיון המטומטם הזה, להביא את הילדים לראות את מקום העבודה של אבא? מקום שאין בו איזו עבודה קטנה לתת להם לעשות, או לפחות איזה מכשיר שעושה הרבה רעש וצלצולים, משהו שילדים יכולים להתחבר אליו ושאין להם בבית. אני זוכר איך הייתי נסחב עם אבא שלי למשרד, והייתי מחכה שהמזכירה תפנה לי את מכונת הכתיבה שלה, שהיו לה פטישים קטנטנים כאלה ומנוף שצריך למשוך כשהמכונה עושה פינגגגג. ועדיין, קינאתי בחברים מהשכונה, שאבא שלהם עבד בבית אריזה, או שאמא שלהם הייתה גננת. ומה יש לי היום, כשאני אבא בעצמי? במשרד שלי, אפילו מכונת כתיבה אין. יש לי שולחן, כיסא, ומחשב. כמו בבית, בעצם. חומרי העבודה שלי וכלי העבודה שלי, אי אפשר למשש אותם בידיים, ואפילו להבין מה הם אי אפשר בלי יכולת הפשטה, שנרכשת רק בתחילת גיל ההתבגרות. כשאני מתבקש לספר מה קורה בעבודה, אני יכול לספר רק על האינטריגות, שזה מעניין אפילו ילדים, אבל זו לא העבודה שלי. לא על זה משלמים לי, לא על זה אני טופח לעצמי על השכם. עם העבודה הזו אני מביא הביתה לחם, אבל לא שעשועים. וילדים, ילדים הם לא כמו הבחורות בדייטים. מעניין את התחת שלהם כמה כסף אתה מביא הביתה וכמה כבוד עושים לך במשרד. בלי שעשועים-הם משתעממים. פעם, כשהנער עוד היה ילד, עשיתי פעם ניסוי כלים: הבאתי אותו למשרד ביום שלקחתי כיום חופשה, בתואנה ש"רק עברתי לקחת משהו ולבדוק דואר". כולם היו נורא נחמדים אליו, אבל אחרי עשר דקות הוא התחיל להשתעמם. זה היה כשעוד הייתי בצבא, אבל לא הייתה לי פקידה שיכולתי להשתמש בה כשמרטף. סגרתי את המחשב והלכנו משם. ולמען האמת, גם הילד הקטן שבתוכי משתעמם לפעמים במשרד. כשיש עבודה, יש מעט אנשים בארץ שיודעים לעשות אותה כמוני, ורובם יצטרכו הרבה יותר זמן ממני כדי לעשות אותה. אבל יש ימים שאין עבודה. פעם עבדתי בחברה קטנה, והבוס הישיר שלי, שהיה גם בעל החברה, אמר לי שבתקופות כאלה הוא ממציא לעובדים משימות סרק, רק שלא יתבטלו. מאז זקנתי והחכמתי: שוב אינני נותן לאיש פתח לחשוב שאני מתבטל, שאני משתעמם. אני ממציא לעצמי משימות סרק, אני מעמיד פנים שאני קורא ספרות מקצועית. קריאה אמיתית אין כאן, משום שספרות מקצועית עשויה להועיל רק כשאתה מיישם את מה שאתה קורא. אחרת אתה פשוט שוכח הכל, ומה הועילו חכמים. מאז שהתקינו לי אינטרנט במשרד, אני קופץ מדי פעם לסיבוב בפורומים. לפעמים יש שם מה לקרוא. ולפעמים, לעתים רחוקות, אני גם כותב.
הייתי אתמול ב"מרי פופינס", ודמעות זלגו מעיניי. לא על הילדים המתוקים, חלילה. גם לא על מרי פופינס העוזבת, דקיקה ותכולת עיניים כמו שרק ג'ולי אנדרוז יכולה להיות. אפילו לא על מנקי הארובות, שרק לאולפני דיסני יש את ערלות הלב לצייר אותם כחבורה עליזה ורוננת, ולא כפועלים העניים ומזוהמי הריאות שהם היו במציאות. לא. אני בכיתי על האבא. האבא עובד בבנק. בנק. איזה שיעמום. כל היום עם הניירות, כל היום עם חישובי המספרים שמסובך מדי להסביר, וגם אם אפשר להסביר, איפה כאן הריגוש. ריחמתי על האבא, שהתפתה להביא את הילדים המתוקים לבנק, ושילם על כך בהשפלה רבתי וכמעט באבדן מקור פרנסתו. של מי היה הרעיון המטומטם הזה, להביא את הילדים לראות את מקום העבודה של אבא? מקום שאין בו איזו עבודה קטנה לתת להם לעשות, או לפחות איזה מכשיר שעושה הרבה רעש וצלצולים, משהו שילדים יכולים להתחבר אליו ושאין להם בבית. אני זוכר איך הייתי נסחב עם אבא שלי למשרד, והייתי מחכה שהמזכירה תפנה לי את מכונת הכתיבה שלה, שהיו לה פטישים קטנטנים כאלה ומנוף שצריך למשוך כשהמכונה עושה פינגגגג. ועדיין, קינאתי בחברים מהשכונה, שאבא שלהם עבד בבית אריזה, או שאמא שלהם הייתה גננת. ומה יש לי היום, כשאני אבא בעצמי? במשרד שלי, אפילו מכונת כתיבה אין. יש לי שולחן, כיסא, ומחשב. כמו בבית, בעצם. חומרי העבודה שלי וכלי העבודה שלי, אי אפשר למשש אותם בידיים, ואפילו להבין מה הם אי אפשר בלי יכולת הפשטה, שנרכשת רק בתחילת גיל ההתבגרות. כשאני מתבקש לספר מה קורה בעבודה, אני יכול לספר רק על האינטריגות, שזה מעניין אפילו ילדים, אבל זו לא העבודה שלי. לא על זה משלמים לי, לא על זה אני טופח לעצמי על השכם. עם העבודה הזו אני מביא הביתה לחם, אבל לא שעשועים. וילדים, ילדים הם לא כמו הבחורות בדייטים. מעניין את התחת שלהם כמה כסף אתה מביא הביתה וכמה כבוד עושים לך במשרד. בלי שעשועים-הם משתעממים. פעם, כשהנער עוד היה ילד, עשיתי פעם ניסוי כלים: הבאתי אותו למשרד ביום שלקחתי כיום חופשה, בתואנה ש"רק עברתי לקחת משהו ולבדוק דואר". כולם היו נורא נחמדים אליו, אבל אחרי עשר דקות הוא התחיל להשתעמם. זה היה כשעוד הייתי בצבא, אבל לא הייתה לי פקידה שיכולתי להשתמש בה כשמרטף. סגרתי את המחשב והלכנו משם. ולמען האמת, גם הילד הקטן שבתוכי משתעמם לפעמים במשרד. כשיש עבודה, יש מעט אנשים בארץ שיודעים לעשות אותה כמוני, ורובם יצטרכו הרבה יותר זמן ממני כדי לעשות אותה. אבל יש ימים שאין עבודה. פעם עבדתי בחברה קטנה, והבוס הישיר שלי, שהיה גם בעל החברה, אמר לי שבתקופות כאלה הוא ממציא לעובדים משימות סרק, רק שלא יתבטלו. מאז זקנתי והחכמתי: שוב אינני נותן לאיש פתח לחשוב שאני מתבטל, שאני משתעמם. אני ממציא לעצמי משימות סרק, אני מעמיד פנים שאני קורא ספרות מקצועית. קריאה אמיתית אין כאן, משום שספרות מקצועית עשויה להועיל רק כשאתה מיישם את מה שאתה קורא. אחרת אתה פשוט שוכח הכל, ומה הועילו חכמים. מאז שהתקינו לי אינטרנט במשרד, אני קופץ מדי פעם לסיבוב בפורומים. לפעמים יש שם מה לקרוא. ולפעמים, לעתים רחוקות, אני גם כותב.
