חנן שינפוקס
New member
עוד תקרית רחוב
זוהי איננה ההודעה הראשונה או האחרונה מסוגה בפורום זה, אבל רציתי לשתף ולשמוע תובנות בנוגע למקרה שקרה לפני כמה ימים, ותחילתו כך - בערב יום ראשון האחרון, אני והחברה הסתובבנו רגלית באזור יפו (הנסיבות לא באמת משנות), כשצעיר בעל חזות ערבית פנה אליי וביקש ממני שיחת טלפון בפינת רחוב חשוכה. כנראה שהדבר הנכון לעשות היה להתעלם ולהמשיך ללכת, אבל פולני שכמותי, שמחתי לעזור בעדו. הבחור לקח את הפלאפון, אבל המקום להתקשר התחיל לדבר דווקא איתי - לשאול אותי מאיפה אני בא, לאן אני הולך וכיוצא בכך. מהר מאוד הוא גלש לקללות, וכשביקשתי ממנו להחזיר לי את הפלאפון, הוא חבט בי פעמיים (יד פתוחה לצד הצוואר), ושלף סכין מתקפלת. בהיות איש א"ל בעל וותק מסוים ותבונה מינימלית, הבנתי שזה השלב הנכון לוותר על הפלאפון וללכת, וכך היה. לכאורה הסיפור נגמר, וכמובן שמה שמטריד אותי הוא התגובה שלי לכל הפרה, או ליתר דיוק העדר התגובה שלי. בניגוד לקונבנצייה, לא היה כאן fight or flight, לא היה כאן אפילו אנדרלין גועש, או פחד. לאורך כל האירוע, התגובה שלי היתה אדישה ופסיבית. הוא קילל אותי, ואני התעלמתי. הוא חבט בי (בכוח יש לציין), ואני ספגתי את המכות בשקט. הוא שלף סכין ואני התרחקתי. בלי פאניקה, בלי להתכדרר, והיי - בלי לחשוב יותר מדי על מה שאני עושה. כנראה שהייתי קצת עייף, כי בדיעבד אני התעלמתי מהמון רמזים מקדימים למתרחש, ומהמון הזדמנויות לקטוע את השוד בעיצומו. כאמור, התקרית נמשכה שתיים-שלוש דקות לפחות, אבל לאורכן אני לא שקלתי אפילו לרגע מהי התגובה הנכונה, למה שהיה לי די ברור שמתרחש. זה כאילו שהידע הטכני שלי בא"ל, היה קיים אבל פשוט לא חשבתי להשתמש במיומנות הזו (כלומר לחטוף את הפלאפון מידו ולברוח, או לתקוף אותו לפני שהוא שלף את הסכין), ואני מוצא את זה מאוד מטריד שההתייחסות שלי היתה כל כך רגועה (לא רגועה ושקולה, סתם אדישה). אשמח לשמוע תגובות כלליות למקרה, אבל יש לי גם שאלה ספציפית - בשנתיים האחרונות, האוניברסיטה הפכה אותי ממתאמן סדיר למתאמן מזדמן או פחות מזה. לעומת זאת, כאשר התאמנתי בצורה סדירה, אני זוכר שהתגובה הסמי-אינסטינקטיבית שלי היתה הרבה יותר בוטה (בכל סיטואצייה שהיתה מריחה ולו רק קצת מאלימות, הידים היו מתאגרפות מיד, והעמידה מעט יותר קרבית). לפעמים, מספיק היה שאעבור ברחוב מעט חשוך, וכבר היו רצים לי תרחישים מהירים בראש, ואפשרויות מניעה. יכול להיות שברגע שקצת הפסקתי להתעסק בא"ל ביומיום, הפסקתי לחשוב באפיקים האלו ? כלומר, אני יודע שאם אני קורא מספיק ספרים במתמטיקה, ראיית העולם שלי נהיית מעט יותר אנליטית והז'רגון המתמטי חודר למנעד הדיבור שלי. אם אני מפסיק, זה נרגע. יכול להיות שא"ל זה אותו דבר בדיוק ? שחלק מההגנה העצמית, זה פשוט ההתעסקות החוזרת ונשנית בנושא פעמיים שלוש בשבוע ? ע"מ לסיים את הסיפור, אני מחויב לשבח את משטרת ישראל ולציין שסופו של הסיפור בטוב - באמצעות הפלאפון של החברה שלי (שממנה הבריון התעלם לחלוטין, למרות שהיא עמדה לצידי), פניתי למוקד 100. בתוך שלוש דקות, הגיעו למקום שלוש ניידות ויצאו למרדף. כמסתבר הבחור הוא עבריין די מוכר, וע"ס התיאור הכללי ביותר, אחד השוטרים ידע לאתר אותו, ולעצור אותו מיידית. הפלאפון שלי הוחזר אלי, ומה שחשוב יותר, הבחור מועמד לדין בגין שוד מזוין, עבירה שהעונש המינמלי בעדה הוא 3 שנות מאסר (והמקסימלי עשרים). כל דקה שהטינופת האנושית הזו איננה נמצאת ברחוב, היא רווח לכולנו. ישר כוח למשטרת מרחב יפתח ! חנן ש.
זוהי איננה ההודעה הראשונה או האחרונה מסוגה בפורום זה, אבל רציתי לשתף ולשמוע תובנות בנוגע למקרה שקרה לפני כמה ימים, ותחילתו כך - בערב יום ראשון האחרון, אני והחברה הסתובבנו רגלית באזור יפו (הנסיבות לא באמת משנות), כשצעיר בעל חזות ערבית פנה אליי וביקש ממני שיחת טלפון בפינת רחוב חשוכה. כנראה שהדבר הנכון לעשות היה להתעלם ולהמשיך ללכת, אבל פולני שכמותי, שמחתי לעזור בעדו. הבחור לקח את הפלאפון, אבל המקום להתקשר התחיל לדבר דווקא איתי - לשאול אותי מאיפה אני בא, לאן אני הולך וכיוצא בכך. מהר מאוד הוא גלש לקללות, וכשביקשתי ממנו להחזיר לי את הפלאפון, הוא חבט בי פעמיים (יד פתוחה לצד הצוואר), ושלף סכין מתקפלת. בהיות איש א"ל בעל וותק מסוים ותבונה מינימלית, הבנתי שזה השלב הנכון לוותר על הפלאפון וללכת, וכך היה. לכאורה הסיפור נגמר, וכמובן שמה שמטריד אותי הוא התגובה שלי לכל הפרה, או ליתר דיוק העדר התגובה שלי. בניגוד לקונבנצייה, לא היה כאן fight or flight, לא היה כאן אפילו אנדרלין גועש, או פחד. לאורך כל האירוע, התגובה שלי היתה אדישה ופסיבית. הוא קילל אותי, ואני התעלמתי. הוא חבט בי (בכוח יש לציין), ואני ספגתי את המכות בשקט. הוא שלף סכין ואני התרחקתי. בלי פאניקה, בלי להתכדרר, והיי - בלי לחשוב יותר מדי על מה שאני עושה. כנראה שהייתי קצת עייף, כי בדיעבד אני התעלמתי מהמון רמזים מקדימים למתרחש, ומהמון הזדמנויות לקטוע את השוד בעיצומו. כאמור, התקרית נמשכה שתיים-שלוש דקות לפחות, אבל לאורכן אני לא שקלתי אפילו לרגע מהי התגובה הנכונה, למה שהיה לי די ברור שמתרחש. זה כאילו שהידע הטכני שלי בא"ל, היה קיים אבל פשוט לא חשבתי להשתמש במיומנות הזו (כלומר לחטוף את הפלאפון מידו ולברוח, או לתקוף אותו לפני שהוא שלף את הסכין), ואני מוצא את זה מאוד מטריד שההתייחסות שלי היתה כל כך רגועה (לא רגועה ושקולה, סתם אדישה). אשמח לשמוע תגובות כלליות למקרה, אבל יש לי גם שאלה ספציפית - בשנתיים האחרונות, האוניברסיטה הפכה אותי ממתאמן סדיר למתאמן מזדמן או פחות מזה. לעומת זאת, כאשר התאמנתי בצורה סדירה, אני זוכר שהתגובה הסמי-אינסטינקטיבית שלי היתה הרבה יותר בוטה (בכל סיטואצייה שהיתה מריחה ולו רק קצת מאלימות, הידים היו מתאגרפות מיד, והעמידה מעט יותר קרבית). לפעמים, מספיק היה שאעבור ברחוב מעט חשוך, וכבר היו רצים לי תרחישים מהירים בראש, ואפשרויות מניעה. יכול להיות שברגע שקצת הפסקתי להתעסק בא"ל ביומיום, הפסקתי לחשוב באפיקים האלו ? כלומר, אני יודע שאם אני קורא מספיק ספרים במתמטיקה, ראיית העולם שלי נהיית מעט יותר אנליטית והז'רגון המתמטי חודר למנעד הדיבור שלי. אם אני מפסיק, זה נרגע. יכול להיות שא"ל זה אותו דבר בדיוק ? שחלק מההגנה העצמית, זה פשוט ההתעסקות החוזרת ונשנית בנושא פעמיים שלוש בשבוע ? ע"מ לסיים את הסיפור, אני מחויב לשבח את משטרת ישראל ולציין שסופו של הסיפור בטוב - באמצעות הפלאפון של החברה שלי (שממנה הבריון התעלם לחלוטין, למרות שהיא עמדה לצידי), פניתי למוקד 100. בתוך שלוש דקות, הגיעו למקום שלוש ניידות ויצאו למרדף. כמסתבר הבחור הוא עבריין די מוכר, וע"ס התיאור הכללי ביותר, אחד השוטרים ידע לאתר אותו, ולעצור אותו מיידית. הפלאפון שלי הוחזר אלי, ומה שחשוב יותר, הבחור מועמד לדין בגין שוד מזוין, עבירה שהעונש המינמלי בעדה הוא 3 שנות מאסר (והמקסימלי עשרים). כל דקה שהטינופת האנושית הזו איננה נמצאת ברחוב, היא רווח לכולנו. ישר כוח למשטרת מרחב יפתח ! חנן ש.
