עוד פעם אתה?

בארס

New member
עוד פעם אתה?

המשך הפעילות לעקירה מן השורש של המחדלים הבודהיסטים הבאים עלינו למכביר ג'אנגו(עבדכם) ודייזי ביוקנן(אליסה) מרביצים תורה בטוקבק :)
 

קמהדנו

New member
Pחחחחח

אין לכם מה לעשות בחיים?
כל הטוקבקיסטים האלה, גם כן... אפשר לעשות פינה חדשה "ברק מארח בניו אייג" ?
 

lost insight

New member
אפשר :)

אני אבחר את הכתבה הכי פחות גרועה בNRG ניו אייג' (אם תהיה כזאת באותו שבוע), ואז הפורום יטיל את אימתו על הכותב והטוקבקיסטים האחרים עם תובנות אמיתיות (עד שנשתלט על המדור!).
 

annandi

New member
הבנת רעיון הלא-אני

מכיוון שהוסבר כאן כבר בעבר מהי הכוונה ברעיון הבודהיסטי "לא-אני" וזה לא ממש הצליח, אז אולי המאמר הזה יצליח להבהיר, שהבודהה לא לימד שאנחנו לא קיימים, או שאין זהות עצמית. לא כדאי לצאת כנגד משהו אם לא ממש יודעים למה הוא מתכוון...
 

alissa

New member
ברור, אחות שלו ../images/Emo20.gif

בארס בתגובתו יצא נגד המיסאינטרפרטציה הרווחת "לאין אני" ולא נגד משנתו של הבודהה עצמו. על כל פנים, מאמר מלבב חן חן.
 
העובדה שמישהו יוצא כנגד משהו

אינה מוכיחה בהכרח כי עמדתו שלו היא הנכונה.
 

בארס

New member
אליסה כמובן צודקת ../images/Emo140.gif

ובכל אופן ניגשתי לקרא את המאמר המקושר....ופשוט חשכו עיניי. אני כבר לא יודע אם זה יובל אידו טל, או קן וילבר, או דברי הבודהה בכבודו ובעצמו אבל כבר מזמן לא קראתי כזה מאמר דמגוגי, מגמתי וחסר ערך (לפחות לתקופתנו...שכן אני לא יכול לשלול בודאות שדברים ממין אלו עזרו לאי אלו אנשים לפני שהמציאו את העששית). וכדי לא סתם כך להשאיר הודעה ביקורתית לא מבוססת, להלן חלק מההערות הענייניות שיש לי לגבי הנאמר במאמר: המאמר מציג את תפיסת ה'אין-אני' כתפיסה שבאה לתקוף שלושה אספקטים עיקריים שנמצאו כבלתי מספקים, ובלתי מועילים ואפילו מטעים בתפיסה הרווחת שקדמה לבודהיזם והם: 1. רעיון הנצחיות. הנצחיות של האלוהי, של הפרטי (נשמה) ושל כל דבר אחר, שכן הבודהה רצה להדגיש שהכל ארעי וחולף. 2. רעיון חוסר ההשתנות. (שזה הולך ביחד עם הנצחיות, קרי - 'נצחי ובלתי משתנה'), שכן הבודהה טען שהכל משתנה כל הזמן. 2. רעיון הנפרדות. הנפרדות של האלוהי, של הפרטי ושל פרטי הפרטי, שכן הבודהה טען שהכל תלוי הדדית ובלתי נפרד מהמכלול ואין גבולות מוגדרים מלבד במיינד. אז ראשית כל, אולי פעם היה לזה טעם, אבל אני לא חושב שבימנו אפילו אנשים שרק התחילו להתקרב ל"עולם הרוחני" סובלים קשות מליקויים תפיסתיים באשר לנצחיותו של האל או איזה אספקט באדם, ובהתעקשות על קיבעון בלתי משתנה זה או אחר או באמונה בלתי מעורערת באשר לנפרדותם המוחלטת והבלתי תלויה של אלמנטים כלליים או פרטניים בבריאה כולה או באדם עצמו. אז אחרי שפסלנו את שלושת הטיעונים המרכזיים באג'נדה הזאת בשל חוסר רלוונטיות אקוטי, נותר לנו רק לבדוק מה "מוכרים" למאמינים הצמאים בשם אותם טיעונים מיותרים לזמננו והאם לסחורה החדשה יש את הכוח ואת האיכויות שבאמת יכולים לעמוד ולהשיג את המטרה הנעלה, אם כי יומרנית...שחרורם של כלל היצורים החיים ממעגל הלידה והמוות ומן הסבל הקיומי, או לאו. על כך בהמשך.
 

annandi

New member
תוספת..

אני מסכימה איתך ש"אפילו אנשים שרק התחילו להתקרב ל"עולם הרוחני" [אינם] סובלים קשות מליקויים תפיסתיים באשר לנצחיותו של האל או איזה אספקט באדם, ובהתעקשות על קיבעון בלתי משתנה זה או אחר או באמונה בלתי מעורערת באשר לנפרדותם המוחלטת והבלתי תלויה של אלמנטים כלליים או פרטניים בבריאה כולה או באדם עצמו. אבל כמעט כולנו סובלים מהאיחזות ברעיון של עצמיות נפרדת וקבועה. אין צורך לדבר על אלוהים ונשמה כדי להבחין כי מרביתנו רואים ב"אני", המורכב מאלמנטים שונים המשתנים תדיר ומתהווים הדדית, יחידה אוטונומית, נפרדת וקבועה. אז לחלוטין לא הפרכת את הרלוונטיות להיצמדות לעצמי . הנחיית הבודהה היא לבדיקה בלתי מתפשרת האם הגוף והאלמנטים המנטלים שלנו, כמו התפיסה, ההרגשות, ההתניות הרעיונות וההכרה שלנו הם משהו קבוע שלא משתנה. האם ניתן להתייחס אליהם ביחד או בנפרד כ"אני". בחינה כזו מובילה להבנה שאלמנטים אלו שאנו מגדירים כ"אני" ולכן נאחזים בהם, הם "לא-האני". היאחזות במה שמשתנה, רק מובילה לאי-נחת וסבל. ללא קשר לרעיון הנפוץ בתקופתו של הבודהה על אטמן וברהמן, הבודהה הפנה את הזרקור כנגד החיפוש הלא יעיל מבחינתו אחר אלמנט נצחי, אחר אותו "אני" או איזשהי "מהות קבועה". אי אפשר לומר שהחיפוש אחר ה"אמיתי" אינו קיים גם אצל מתרגלים היום במאה ה-21. יש משהו מנחם (גם אז וגם היום) בחיפוש אחר "האלוהי", אחר "המהות הפנימית האמיתית". אבל הבודהה ראה בחיפוש אחר משהו כזה, חיפוש והיצמדות ברעיון, חיפוש שמייצר עוד אי-נחת, חרדה וסבל. ה-teaching של ה"לא-אני" הוא לימוד הפוך מבחינה פרקטית להנחיות שמפנות לחיפוש אחר הקבוע. במקום לייצר רעיונות, הבודהה הפנייה את תלמידיו לפירוק אולטמטיבי- פירוק ההתניות, פירוק הרעיונות, פירוק כל דבר שמוביל לאיזשהי היצמדות.
 

בארס

New member
בואי...

ננסה לעשות קצת סדר...כי כמו שאני רואה את זה ההודעה הזאת שלך מציגה בדיוק את הבעייתיות והסתירה שאני מתקומם כאן (ובכלל מכל מיני אספקטים שאני נחשף אליהם בגישה הבודהיסטית) נגדם. ובשביל לעשות את הסדר הזה אני חושב שאנחנו צריכים למצא את הנקודה היסודית ששנינו (ואני מקווה שרוב העוסקים בתחום וכמובן שמבחינתי כולם מוזמנים להשתתף בנסיון הזה) מסכימים עליה ומכירים בה ואחר כך לנסות ולבדוק את המאפיינים שלה באופן כללי ובהקשר של המאמר והגישה הבודהיסטית בכלל. כמו שאני מבין מההודעה הזאת שלך את מגדירה את מהות הבעיה של האדם כ'הצמדות לעצמי'. אני לא יכול להסכים איתך על ההגדרה הזאת מהרבה סיבות שאני אפרט בהמשך והייתי רוצה להציע את ההגדרה או הנקודה היסודית הבאה כבסיס להסכמה ביניינו : אני טוען שמהות הבעיה של האדם היא 'תפיסתו השגויה את עצמו' האם את יכולה להסכים איתי בעניין הזה, כמובן, על פי כל הקריטריונים הבודהיסטיים, גם כפי שמוצגים במאמר ובכלל? אם את מסכימה להגדרה היסודית הזאת כמהות הבעיה של האדם...השלב הבא יהיה לשאול מהי בדיוק תפיסתו המוטעית ולעניות דעתי דרך המהלך הזה אפשר לפתור את הבעיתייות והסתירות.
 

annandi

New member
אז באתי..

ואני מסכימה שהבעייה של האדם "היא תפיסתו השגויה את עצמו", ואנסה לענות על שאלתך: "מהי בדיוק תפיסתו המוטעית?" כמו שכבר כתבתי, תפיסתו השגויה של האדם היא התפיסה שה"אני" הוא קבוע, בלתי משתנה, נפרד ואוטונומי. תפיסה זו מייצרת את אותה היצמדות ל"עצמי". מהו ה"עצמי" שאנחנו ניצמדים ונאחזים בו? הגוף שלנו (ראה כמה אנחנו עסוקים בחיצוני, כמה קשה לנו באמת לקבל את ההזדקנות), התחושות השונות (כמה התחושות הנעימות מעוררת את הרצון והתשוקה שהם ישארו וכמה תחושות לא נעימות מעוררת סלידה ודחייה, עד שאנחנו כל רגע מגיבים למערכת התחושות הזו. כשקר לנו אנחנו מיד מחפשים חימום, אנחנו שומעים משהו שלא נעים לנו לשמוע על עצמנו, ואנחנו מחפשים דרך להימנע מכך), התפיסות (כמה אנחנו קשורים לרעיונות ולתפיסות שלנו את המציאות), ההתניות והנטיות (כל מה שאנחנו קוראים לו ה"אופי" שלנו מפריד אותנו מאחרים, ויש לנו תחושה שהתכונות והנטיות הם "אנחנו": "אני עקשן"," אני ביישן" וכדומה) וההכרה שלנו (ההכרה שמתעוררת במפגש בין החושים השונים לאובייקטים נראית לנו כאילו היא מתארת את המציאות כמות שהיא, אנחנו לא ממש מערערים על כך). זהו, ניסיתי לענות, ובעצם חזרתי על אותם הדברים כמו מקודם. הלימוד על "לא-אני" בתורתו של הבודהה, בעצם מנסה לפרק את ההצמדות שנוצרת מתוך תפיסה שגויה הזו שהצגתי למעלה. הדגש|כל מטרתו של לימוד זה על ה"לא-אני", היא לפרק את ההיצמדות שיוצרת אי-נחת, סבל ומצוקה. זה כל הסיפור!
 

בארס

New member
יופי

אז שנינו מסכימים על עצם הבעיה של האדם...האדם תופס את עצמו באופן שגוי. אבל כאן מסתיימת ההסכמה שלי איתך ומתחילות כל הבעיות. לגישתי...כל מה שתיארת כתפיסתו המוטעית של האדם הם לא אחרת מאשר אסופה של תפיסות מוטעות. וגם מטעות...ואולי על פני השטח הבעיה יכולה להראות כבעיה מילולית, או בעיה של התנסחות אבל אני לא חושב שהמילים האלו הם סתם מילים אלא שהם מעידים בדיוק על אמונות מושרשות ועמוקות. לצורך ההבהרה...כל הטרמינולוגיה שלך מבוססת על "הצמדות לעצמי"...ככה היא מנוסחת. אבל בעצם מקודם דיברנו על זה שהבעיה של האדם היא בעצם שהוא תופס את עצמו בצורה שגויה...אז אצלי הדברים מתנסחים כ"הצמדות לתפיסה ה מוטעית את עצמי" הגישה שלך בהגדרה שלה, וגם בתחושה שעולה מהתיאור שלך את ה"בעיה" של האדם מתכחשת לעצמיות...לא לתפיסה השגויה את עצמו. והטעות הגדולה לדעתי היא הנסיון להגדיר את תפיסתו המוטעית של האדם אין כאן שום מקום להכללות ואין ממש חוק וסדר בעניין הזה. אני יכול בקלות להפריך כל נסיון הגדרה שלך את התפיסה המוטעית של האדם בדיוק כמו שכבר עשיתי ושהסכמת איתי...יש אנשים שהתפיסה המוטעית שלהם היא בדבר היותם נצחיים ויש כאלו שהתפיסה המוטעית שלהם היא בדבר היותם בני חלוף (אלו שרוצים להספיק לחוות לפני שהם יזדקנו או ימותו...ולא חסרות דוגמאות למכביר) והשורש של ההצמדות והנפרדות האמיתיים בכלל נמצא הרבה יותר עמוק מה"סיפור הזה" שמתרחש ברובו במיינד. אז מה שעושה הדוקטרינה שאת נסמכת עליה הוא להחליף תפיסות שגויות (אם הם בכלל קיימות אצל אנשים...או לייצר אותן בצורה דמגוגית) בתפיסות שגויות אחרות, בעלות אותו ערך שלילי (ואולי אף חמור יותר) באשר לעצמיות ולמיטב הבנתי זה בדיוק מה שהבודהה התנגד לו וביקש להמנע ממנו. אז מה שניתן לומר בברור הוא שהאדם לא מכיר את עצמו, ובמקום הכרות אמיתית את עצמו ואת טבעו יש לו דימוי ותפיסה עצמית שגויים. למיטב הבנתי...עצם זה שהאדם לא מכיר את עצמו לא נובע מתפיסותיו השגויות בכלל, אלא, תפיסותיו השגויות הן תוצאה (!) של מציאות אחרת, עמוקה יותר...שהוא נתון לה ועד שזו תשתנה לא יכולה להיות לו תפיסה אמיתית את עצמו ולחילופין...כאשר המציאות הזו שהו נתון לה משתנה...הוא מיד מקבל תפיסה ישירה ואמיתית את עצמו ומעידה על כך המציאות. כל השאר הם פלפולי מיינד והחלפת הצמדות בתפיסות שגויות מסויימות בתפיסות שגויות אחרות. מה נשאר לנו אם כך? נשארת החקירה והחקירה הטובה ביותר שאני מכיר ביחס לעצמיות היא שאלת "מי אני?" (שנפוצה מאוד בזרמים בודהיסטיים, או זן בודהיסטיים אם איני טועה)...ולא "הגדרת אני" מוטעית או לא מוטעית ובטח לא התכחשות "לה".
 

annandi

New member
ועוד בנושא...

הגישה שלך בהגדרה שלה, וגם בתחושה שעולה מהתיאור שלך את ה"בעיה" של האדם מתכחשת לעצמיות...לא לתפיסה השגויה את עצמו. אנא הסבר למה אתה מתכוון ב"עצם זה שהאדם לא מכיר את עצמו לא נובע מתפיסותיו השגויות בכלל, אלא, תפיסותיו השגויות הן תוצאה (!) של מציאות אחרת, עמוקה יותר...שהוא נתון לה ועד שזו תשתנה לא יכולה להיות לו תפיסה אמיתית את עצמו"? מהי אותה מציאות אחרת עמוקה יותר? האם היא לא איזשהי רעיון מסוים, בטח אצל מי שלא חווה "מציאות אחרת"? מה זה אומר שאנחנו נתונים לתפיסות השגויות? איך התפיסות הללו ישתנו? ומהי "התפיסה האמיתית" את עצמנו? בנוסף כתבת: "כל הטרמינולוגיה שלך מבוססת על "הצמדות לעצמי"...ככה היא מנוסחת. אבל בעצם מקודם דיברנו על זה שהבעיה של האדם היא בעצם שהוא תופס את עצמו בצורה שגויה...אז אצלי הדברים מתנסחים כ"הצמדות לתפיסה ה מוטעית את עצמי". היצמדות לעצמי היא בדיוק "היצמדות לתפיסה מוטעית את העצמי". כך שאני לא מבינה את הבעיה. נראה לי שמוקד הבעייה שלך אם "טרמינולוגיה" כזו, היא שלימוד כזה אינו מחייב את מה שאתה מנסה לחייב, קרי, עצמיות אמיתית. זו הסיבה, נראה לי, שאתה חוזר לאיזשהי הבנה לא נכונה את הלימוד של "לא-אני" בבודהיזם, שהיא מתכחשת לעצמיות. מה שניסיתי להעביר בהודעה הקודמת, זה שתורתו של הבודהה מכוונת בדיוק ההפך מחיפוש אחר "משהו", כלומר חיפוש המצביע ומחייב משהו (עצמיות אמיתי). הבודהה לא נותן הצהרה חיובית על ה"אני" או ה"עצמי" בדיוק משום שהוא חשב שהאצבע הזו שמצביעה על משהו מסוים שקיים (אטמן, ברהמן, מהות אמיתית, או תפיסה אמיתית את עצמנו), מעוררת עוד תפיסות שגויות, רעיונות והיצמדויות. וזה ללא שום קשר להנחה שאולי אמירות אלו על המציאות הן נכונות. זו הסיבה שהבודהיזם המוקדם אינו אונטולוגיה אלא אפיסטמולוגיה. לא עניין את הבודהה לתאר את "המציאות האחרת" (אם נירוונה זה סוג של היתנהלות אחרת בעולם, הוא כמעט אינו מתאר אותה). לכן הוא כמעט תמיד מדבר בלשון של שלילה, מתוך הכוונה לא לפתח, לייצר ולעורר עוד דעות, רעיונות ותפיסות, אלא ההפך, לפרק את אותם. "לא-אני" זו מתודה מדיטטיבית, לא הצהרה אונטולוגית.
 

בארס

New member
בואי נסכם

דבר ראשון, אני מוצא בעית יסוד בסיסית ורצינית בכל הקשור למקור ולהשתלשלות של מה שמכונה (במאמר ובכלל) "אין-אני" ואת מכנה "לא-אני"...שכן ע"פ המאמר לפחות הגישה המקורית מכונה "אנ-אטמן" ואני מרשה לעצמי להניח שמדובר בגישה שבאה להלחם או לבטל את רעיון האטמן שהוא רעיון מאוד ספציפי בתפיסה ההינדואיסטית וכל נסיון להוציא אותו מההקשר הזה הרי הוא מלאכותי, מיותר ומעורר מלא בעיות וסתירות כפי שאני אדגים להלן... 1. כבר על ההתחלה, במאמר מובא המשפט הבא: "ראשית, הביטוי "אין-אני" הוא פרובוקציה מכוונת שמבקשת להטיל ספק במה שנתפס אצל רבים מאיתנו כדבר מה שאין כל אפשרות להטיל בו ספק: קיומי שלי. ברור שאני קיים! את הבודהא אין זה מעניין כלל אם אני קיים או לא קיים. מבחינתו דיון זה הוא דיון עקר" על כך אני אשאל...אם את הבודהה לא מעניין כלל אם אני קיים או לא קיים...למה בכלל לצאת בהכרזה "אין אני", שמשמעותה שלילת קיומו?...זו הבעיה הראשונה שנובעת מהוצאת הביטוי מהקשרו ותרגומו. 2. בעיה מספר שתים, להלן ציטוט מההודעה האחרונה שלך: " היצמדות לעצמי היא בדיוק "היצמדות לתפיסה מוטעית את העצמי". כך שאני לא מבינה את הבעיה. נראה לי שמוקד הבעייה שלך אם "טרמינולוגיה" כזו, היא שלימוד כזה אינו מחייב את מה שאתה מנסה לחייב, קרי, עצמיות אמיתית" אני אתעלם לרגע מה"טעות הלשונית" שיש בביטוי 'הצמדות לעצמי' שדורש הבהרה מיוחדת (וכפי שרמזתי כבר בעבר לא נראה לי שמדובר רק בבעית ניסוח גרידא) ואומר ש.. אם ברור לנו שהאדם תופס את עצמו בצורה שגויה...בהחלט מתחייב מכך שיש תפיסה עצמית אותנטית ולא שגויה, הנסיון שלך לטעון שהלימוד הבודהיסטי אינו מחייב תפיסה עצמית או עצמיות אמיתית היא פשוט לא נכונה ובמקרה הטוב מדובר בנסיון התחמקות לא מוצלח, מאחר וכל מהותו של כל תרגול רוחני ובכלל זה התרגול הבודהיסטי מכוון ללמד או לפקוח את עיני האדם לתפיסה ישירה ואמיתית של המציאות כפי שהיא ובראש ובראשונה את מציאותו העצמית שלו עצמו. 3. בהודעות הקודמות שלי פסלתי את הטיעונים המוצגים במאמר ועל ידכם בדבר זה שהאדם תופס את עצמו (או מחפש להוכיח זאת לעצמו) כנצחי, בלתי משתנה ו/או נפרד ראשית כי התפיסה הזאת, שהיא בכלל אמונה שקשורה ללימוד הדתי ההינדואיסטי ולא קשורה לחברה המערבית בת זמננו, וגם אם נמצא רעיונות קרובים לאלו בקרב הדתות הנפוצות במערב הרי שבכל מקרה מדובר במערך אמונות שקשורה לרעיונות דתיים ולא בתפיסה עצמית שגויה באמת. שנית כאשר אדם מתבונן בעצמו לאורך זמן סביר, בנסיון להתחכות אחר אופן תפיסתו את עצמו מתבהרת לו תמונה די מעניינת מהזוית הזאת של תפיסתו את עצמו...מלבד אותם רגעים שקיימת בו תחושת האגו שלו (או הדימוי העצמי שלו) שאחד הביטויים הבולטים שלה הוא בכך שהוא מדבר על עצמו בלשון "אני" (בין אם זה דיבור פנימי שמתנהל בינו לבין עצמו במחשבתו או דיבור בפועל), מלבד אותם רגעים אין לו תפיסה עצמית כלל . תבדקו בעצמכם ותווכחו, "בין לבין", ברגעים של שקט פנימי יחסי, במהלך היום (אם הם קיימים, אני מקווה :) אין לאדם תפיסה מוגדרת את עצמו, והוא גם עשוי שלא להיות מוטרד מכך במיוחד. הוא נמצא, משהו בו ער, מתנהלים בו חיים והוא קולט גם רשמים מהסביבה אבל...אין לו ממש ידיעה או ראיה של עצמו בזמן הזה. ולזה...אני קורא מצבו האמיתי של האדם. זה מצב שאמנם אין בו סבל מוגדר או מודגש, אין בו מאבקים פנימיים מיוחדים והוא די נעים ואפילו חיוני לא במעט אבל למען האמת זהו המצב של העוורון הבסיסי של האדם, עוורון לגבי עצמו, וזה מצב של נפרדות! והוא לא נובע מתפיסה מוטעית את עצמו אלא הוא קודם לה...התבוננות ברגעים כאלו היא חשובה מאוד. ואני מציין את הנקודה הזאת במיוחד כי באדם שהתעורר (לפחות בשלב הראשון של ההארה) תמיד קיימת ידיעת עצמו וידיעת עצמו היא חלק בלתי נפרד ואולי אף הבסיס מ/ול-הכרתו ולתודעתו ומה שמחבר אותו להווית היקום האחדותית. כמובן שגם אני לא שם את עצמי כאן בכדי לתאר אותה. באשר לשאלות שלך לגבי אותה מציאות שקודמת לתפיסותיו המוטעות לא ארחיב כרגע (עשיתי זאת והתקרבתי לכך לא מעט בעבר) רק אומר שלעניות דעתי בהחלט לא מדובר כאן באיזו "מציאות תפיסתית" או באיזה רעיון.
 
../images/Emo37.gif

"על כך אני אשאל...אם את הבודהה לא מעניין כלל אם אני קיים או לא קיים... למה בכלל לצאת בהכרזה "אין אני", שמשמעותה שלילת קיומו?."- הפיסקה במאמר אליה התייחסת היא מעט בעייתית בניסוח שלה, ופה לדעתי יובל אידו-טל שוגה בדרך שבה הוא מתייחס לכל הנושא של האין-אני. הבודהא אינו "יוצא" בהכרזה שאין-אני והיא גם לא פרובוקציה שהוא עושה. בסוטרות שמדברות על תפיסות שגויות, בדר''כ האין-אני הוא רק תפיסה שגויה אחת מכל האחרות אותן הבודהא מונה. כמו כן הבודהא מתייחס לכל דיון שאינו מביא ישירות להתעוררות ושחרור כדיון עקר, ושוב, הדיון באין-אני הוא אך ורק סוג אחד של דיון כזה. מי שמכיר את תורתו של הבודהא היטב יודע שהליבה שלה היא התעוררות ושחרור, ולא התעסקות בשאלה האם יש או אין עצמיות אמיתית אותנטית; העובדה היא שישנן כל כך הרבה סוטרות שלכאורה סותרות זו את זו, ובמיוחד במסורות המהאיאנה, שם תוכל למצוא אמירות למכביר על כך שהבודהא דווקא מדבר בגלוי על מה שבקלות אפשר להתייחס אליו כאל עצמיות אותנטית. ולמה זה? יותר מפעם אחת הבודהא מצביע על כך שהתורה שלו היא בבחינת אמצעים-מיומנים שמיועדים להביא את האדם למטרתו. האמת היא שהבודהא מכוון לאותו "מקום" שהוא מעבר לכל תפיסה והגדרה, ובכללן גם את אלה של "עצמיות שקרית" ו"עצמיות אותנטית". הינדואיזם: א, אין באמת דבר כזה. מה שאנחנו קוראים לו "הינדואיזם" הוא למעשה אוסף מסורות עצום שמציגות תפיסות שונות- מהברהמן והאטמן שהוא חלק ממנו, האל כמקורו של היקום ויצוריו הנפרדים ממנו ועד לאתאיזם ומטאריליזם מוחלטים. בלי שום בעייה אפשר (למשל) לסווג את הדתות המונותאיסטיות כאלה מהסוג השני שמניתי (האל כמקור הכל והנוצרים על ידו נפרדים ממנו). הבודהא בפשטות, שלל כל נקודת מבט וכל רעיון שהוא כמייצג של איזושהי אמת מוחלטת. כשפעם אחת נשאל הבודהא אם ישנה נקודת מבט כלשהי או רעיון כלשהו שהוא אוחז בו הבודהא ענה בשלילה. כמובן שתוכל לומר שהדהארמה של הבודהא כולה היא אוסף של נקודות מבט ורעיונות, ואכן תהיה מידה מסויימת של צדק בדבריך. התורה של הבודהא היא אכן אוסף של נקודות מבט ורעיונות עד לאותה נקודה שהתנסנו וווידאנו אותם בעצמנו. מאותה נקודה ואילך הם כבר יהיו לעובדות. בכל מקרה, גם אם נמשיך להתייחס לתורתו של הבודהא כנקודות מבט ורעיונות, הם אך ורק כלי, או במילותיו של הבודהא עצמו- "רפסודה" שיש לנטשה כשהגענו אל הגדה השניה של הנהר, שם אף רעיון, נקודת מבט או איזשהי תפיסה מתפיסותנו הקודמות תתקיימנה, ובכללן עצמיות שקרית או שגויה vs עצמיות אמיתית אותנטית.
 
למעלה