לדעתי ביה"ד לעבודה ממש לא לטובת העובד
5
פסיקות תקדימיות, שממבט ראשוני, 4 הראשונות הם לטובת העובד. במבט שני לדעתי הפסיקות האלה הם הוגנות לשני הצדדים.
הפסיקה החמישית היא לרעת העובד, ושוב בצדק.
https://www.idi.org.il/media/10622/...rk-hours-flexibility-yotam-margalit-et-al.pdf
ר
אה עמ' 8, לפסיקה שדווקא לטובת המעסיק.
עד כאן הבעיה היתה ברורה והשאלה היתה האם הפסיקה לטובת העובד.
אך כשהעובד תובע, המעסיק עושה הכל כדי שהבעיה תהיה מעורפלת, ומצליח בזאת.
הנוהלים בביה"ד לעבודה מוטים לטובת ההגנה, שלרוב היא המעסיק. קל מאוד לדחות דיונים, אוזן השופט כרויה להכפשות על העובד שצריך להוכיח שאין לו אחות.
ביה"ד לא מעניש כשהמעסיק לא מקיים חובת גילוי מסמכים, למשל תכתובות דוא'ל ודו"חות נוכחות. העובד לא יכול לבסס את תביעתו בהיעדר המסמכים.
עורכי הדין למעסיק עולים פחות מאשר לעובד והם גם טובים יותר.
ההגנה (המעסיק) נוהגת להכביר בפרטים לא נכונים שמעוותים לגמרי את התמונה, והשופט שנתון במצוקת זמן בלתי אפשרית לא תמיד יכול לדעת שאלה שקרים. אפילו הנתונים הם במחלוקת, למשל כמה שילם המעסיק לעובד ולקרנות. במפתיע, בערכאת הערעור, השופטים שואלים ישירות את הצדדים ומבינים טוב יותר את תמונת המצב.
כלכלית כדאי למעסיק להלין את שכר העובד. גם אם העובד יזכה בתביעתו, הוא לא יקבל פיצויי הלנה למעט חריגים מעטים. הוא יקבל רק הצמדה וריבית 1% שנתית מצחיקה. בינתיים המעסיק השתמש בכסף שלא שילם לעובד, ולא שילם לבנק את הריבית הבנקאית הגבוהה על סך זה.
רוב עצום של התביעות נגמר בפשרה בשלב קדם המשפט. ב"כ העובד משכנע אותו שאם ימשיך, ישלם עוד שכר טרחה גבוה, ולא בטוח שיזכה. ידוע שבפשרה מפסיד הצד החלש, שהוא העובד.
