רק לציין שהתרחיש הזה- של אזרחות כפולה
כמו שאת קוראת לזה, היא תופעה יותר ויותר נפוצה, ויש לה אפילו שם "רישמי" וערך בויקיפדיה. אני לא זוכרת איך זה נקרא, והבעל עודנו ישן- אבל אם זה מעניין אותך, אני אשים קישור לערך אח"כ.
הבעל שלי כזה- הוא גדל בישראל ובארה"ב (הוא למעשה היגר פעמיים, פעם לארה"ב בכתה א', וחזרה לישראל בכתה ט'). המטען התרבותי שלו כולל את זהו זה וגבעת חלפון, וגם את תוכניות הקלאט האמריקאיות. הוא דובר עברית ואנגלית ברמת שפת אם, ומרגיש בבית גם פה וגם בארץ. אני מאמינה שגם הילדים שלי יהיו כאלה, למרות שהם לא גדלים בישראל. הם נולדו פה, וגדלו על כל ספרי הקלסיקה הישראלית, הם שרים את השירים בעברית, מכירים את הבדיחות את הנופים ואת האוירה. הם גם דוברי עברית, ואם תשאלי את הבת שלי, בת האוטוטו 6 מה היא, היא תענה לך שהיא גם אמריקאית וגם ישראלית. זה קיים, ולא מחייב משבר זהות (מה שכן- הילדים שלי לא חוו הגירה- הם נולדו פה, ונולדו לתוך הזהות הכפולה הזו).
אני היגרתי לארה"ב לפני 12 שנה בעקבות אהבה. החוויה הזו חיזקה אותי מהרבה בחינות, אבל גם הותירה בי צלקות. למדתי פה, עבדתי פה, למעשה- חייתי פה את כל החיים הבוגרים שלי, ועדיין, אני לא מרגישה שייכת. האובדן הכי גדול שלי, למעשה, הוא אבדן תחושת השייכות בכלל- לפני שלוש שנים בביקור בארץ הבנתי שאני גם לא שייכת שם, ובעצם, שאני לא שייכת בשום מקום. זה היה, ועודנו, משבר.
אני שייכת למשפחה המיידית שלי- בעלי והילדים, זה נהדר, אבל לפעמים אני מתגעגעת לתחושת השייכות הגדולה יותר- למקום, למדינה. להסתכל בשמיים ולהתרגש שאני פה, ולא בשום מקום אחר.
אני חיה בקרבת ישראלים, ורואה את כל סוגי המהגרים- אלו שחיים עם רגל אחת במזוודה, אלו שהשלימו עם החיים פה. הסוג הראשון הרבה יותר נפוץ. זה נורא בעיניי לחיות בתחושה ארעית, בספק מתמשך. אני רואה איך זה משפיע על הילדים- ששומעים את ההורים מדברים, ובמודע או שלא במודע מרגישים שהחיים שלהם על תנאי, ואיום העקירה מרחף על ראשם בכל רגע נתון.
לא יודעת מה רציתי לאמר. רק לשתף.. <שלח>