בשביל חשיבה צריך מודעות, וגם היא
מאוד לוקה בחסר. כלומר אם אני, בחורה לא סתומה במיוחד, הגעתי למודעות רק בגיל 22 ורק בעקבות קורס שפתח את עיני, אז אולי המודעות הזו היא לא טריויאלית לכולן. אולי כמו שניטסאן כתבה, חלק מהדברים כל כך מוטמעים, עד שהאבחנה שמשהו לא בסדר היא לא נחלתו של הכלל. כלומר לא רק שלא כל הזרמים הפמיניסטים מסכימים על המטרות ועל הדרכים, אלא שרוב הנשים אינן מגדירות עצמן כפמיניסטיות. יש נשים שחושבות שהפרסומת של פוקס חיננית. וסמוך עלי, הרבה תרוצנה להשתתף בתחרות של "מאמא עוף" בלי שבריר התרעמות על שם המותג. אני, בחורה חביבה שכמותי, שלא רק שלא פוגעת בזבוב, אלא גם לא אוכלת את מי שאוכל אותו, נקראת על ידי נשים אחרות "פמיניסטית קיצונית" או "תוקפנית" או "אגרסיבית" ואפילו "מתלהמת" רק משום שאני מביעה את דעתי בנוגע לזכות נשים לשוויון. כלומר אין אחידות דעים על המטרות, אין אחידות דעים על הדרך. אבל תן לי לישון על זה קצת, מאוד מדגדג לי בקצה האצבעות להגביר את האקטביזם.