s h o o s h a
New member
סיפורה של פנינה
באחד השרשורים עלה נושא נשים מוכות. חשבתי שראוי שנושא זה יקבל כותרת ראשית משלו ואני מצרפת מכתב שכתבה אשה מוכה. שמי פנינה אני כותבת לך מכתב ומנסה לא להאריך יותר מדי ולהיות ברורה בדברי. רציתי לשתף אותך ועוד נשים בסיפורי, וזהו סיפור של שינויים שהם אפשריים מעבר למה שנראה לעין, מעבר למציאות הקשה. אני מאמינה שאצליח להביא כאן את תמצית סיפור חיי עד היום. כשאני מתבוננת אחורנית אל חיי עולים משם כאב וצער אבל יותר מזה כוח וחוזק לדרך שעשיתי עד כאן. האשה במעון לנשים מוכות שלימדה אותי להשתמש בידי כדי לעזור לאנשים ולהעביר להם אנרגיות ריפוי, אמרה לי כשנפגשנו בפעם הראשונה: את יודעת מה משמעות השם שלך, פנינה ? הפנינה נוצרת בתוך הצדפה, הצדפה רכה ועדינה והיא עטופה בקונכיה. כדי, לחיות, צריכה הצדפה לפתוח את הקונכיה ואז נכנסים מים וגם גרגרי חול. גרגר חול הוא גוף זר לצדפה וגורם לה אי נוחות וסבל אבל היא עוטפת אותו לאט לאט בשכבות דקיקות וכך נוצרת הפנינה. לא במקרה נתנו לך הוריך את השם פנינה שהביא אותך למקום הזה. עכשו את יכולה לקחת את כל הכאב והסבל שעברת ולהפוך את עצמך לפנינה. כך אמרה לי האשה שבאה ללמד. הייתי ילדה מוכה, גדלתי בבית שאבא היה מכה את אמא ואותי. לקחו אותי לפנימיה ואחרי כמה שנים כשחזרתי הביתה כנערה בוגרת התחלתי לעבוד במספרת נשים שם הייתי מנקה את המספרה וגם חופפת ראשים. כמעט גרתי במספרה כי לא רציתי להיות בבית, למזלנו, שלי ושל אמא, אבא כבר היה חולה וחלש והוא כבר לא היכה אותנו ואמא היתה כבר מבולבלת מכל המכות שקבלה בראש במשך השנים. הייתי בבקר מנקה את הבית, מבשלת להם והולכת למספרה. אהבתי לחפוף ראשים, את המים החמימים הזורמים, את ריח השמפו העדין, התנועה של ידי ואצבעותי המחליקות את שאריות הסבון מהשיער. לא הבנתי איך אנשים יכולים להשתמש בידיים שלהם בשביל להכות, בשביל להכאיב לאחרים, כך הייתי חושבת כשהייתי חופפת ראשים. בלילה במיטה הייתי כותבת לעצמי במחברת את כל המחשבות שלי והייתי מחביאה אותה טוב טוב שלא ימצאו אותה. אחרי שנתיים הכרתי בחור נחמד. רציתי שיהיה לי מקום משלי, לא לגור עם אמא ואבא, רציתי לשנות את החיים שלי והתחתנתי איתו. אחרי שנה הוא התחיל להכות אותי, אחרי שנתיים נולד לי תינוק אבל ענין המכות רק החמיר. הייתי סגורה בבית עם תינוק ועם בעל מכה הייתי אומללה וחשבתי שזה הגורל שלי. כשהשכנים שמעו עוד פעם ועוד פעם, שוב ושוב את הצעקות שלי והבכי של התינוק כשהיה מכה אותי הם הזמינו משטרה והתחיל תהליך שבסופו מסרתי את התינוק לאימוץ, לא יכולתי לטפל בו בעצמי ולבעלי לא היה אכפת, הוא לא רצה את הילד. הייתי שוכבת בלילות ובוכה ומתגעגעת לילד שלי. בעלי המשיך להכות אותי ואני חשבתי שזה הגורל, כך כולם אומרים, הגורל. חזרתי לעבוד במספרת הנשים שעבדתי בה כשהייתי נערה, שם היה לי טוב והמשכתי לחפוף ראשים, בזה הייתי טובה. בעלת המספרה שעבדתי אצלה היתה תמיד מדברת איתי, מסבירה לי שכדאי לי לעזוב אותו אבל אני פחדתי פחד מוות. ידעתי כבר שיש מעונות לנשים מוכות אבל לא הייתי מסוגלת לעשות שום צעד, הייתי שקועה כמו עד צוואר בביצה של צער ואומללות ורחמים עצמיים. פעם אחת הוא היכה אותי באגרופו מכה חזקה בראשי, נפלתי ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית חולים עם כאב ראש נוראי ותחבושת עוטפת את ראשי. בעלי בא לבקש סליחה, הוא ישב ליד המיטה הסתכל עלי, על פני הנפוחות, על התחבושת הלבנה, על צינור האינפוזיה שהיה מחובר אל זרועי והוא בכה והבטיח שהוא ישתנה ועכשו הכל יהיה אחרת, אחרי חודש הידיים שלו שוב התעופפו לעבר פניי.
באחד השרשורים עלה נושא נשים מוכות. חשבתי שראוי שנושא זה יקבל כותרת ראשית משלו ואני מצרפת מכתב שכתבה אשה מוכה. שמי פנינה אני כותבת לך מכתב ומנסה לא להאריך יותר מדי ולהיות ברורה בדברי. רציתי לשתף אותך ועוד נשים בסיפורי, וזהו סיפור של שינויים שהם אפשריים מעבר למה שנראה לעין, מעבר למציאות הקשה. אני מאמינה שאצליח להביא כאן את תמצית סיפור חיי עד היום. כשאני מתבוננת אחורנית אל חיי עולים משם כאב וצער אבל יותר מזה כוח וחוזק לדרך שעשיתי עד כאן. האשה במעון לנשים מוכות שלימדה אותי להשתמש בידי כדי לעזור לאנשים ולהעביר להם אנרגיות ריפוי, אמרה לי כשנפגשנו בפעם הראשונה: את יודעת מה משמעות השם שלך, פנינה ? הפנינה נוצרת בתוך הצדפה, הצדפה רכה ועדינה והיא עטופה בקונכיה. כדי, לחיות, צריכה הצדפה לפתוח את הקונכיה ואז נכנסים מים וגם גרגרי חול. גרגר חול הוא גוף זר לצדפה וגורם לה אי נוחות וסבל אבל היא עוטפת אותו לאט לאט בשכבות דקיקות וכך נוצרת הפנינה. לא במקרה נתנו לך הוריך את השם פנינה שהביא אותך למקום הזה. עכשו את יכולה לקחת את כל הכאב והסבל שעברת ולהפוך את עצמך לפנינה. כך אמרה לי האשה שבאה ללמד. הייתי ילדה מוכה, גדלתי בבית שאבא היה מכה את אמא ואותי. לקחו אותי לפנימיה ואחרי כמה שנים כשחזרתי הביתה כנערה בוגרת התחלתי לעבוד במספרת נשים שם הייתי מנקה את המספרה וגם חופפת ראשים. כמעט גרתי במספרה כי לא רציתי להיות בבית, למזלנו, שלי ושל אמא, אבא כבר היה חולה וחלש והוא כבר לא היכה אותנו ואמא היתה כבר מבולבלת מכל המכות שקבלה בראש במשך השנים. הייתי בבקר מנקה את הבית, מבשלת להם והולכת למספרה. אהבתי לחפוף ראשים, את המים החמימים הזורמים, את ריח השמפו העדין, התנועה של ידי ואצבעותי המחליקות את שאריות הסבון מהשיער. לא הבנתי איך אנשים יכולים להשתמש בידיים שלהם בשביל להכות, בשביל להכאיב לאחרים, כך הייתי חושבת כשהייתי חופפת ראשים. בלילה במיטה הייתי כותבת לעצמי במחברת את כל המחשבות שלי והייתי מחביאה אותה טוב טוב שלא ימצאו אותה. אחרי שנתיים הכרתי בחור נחמד. רציתי שיהיה לי מקום משלי, לא לגור עם אמא ואבא, רציתי לשנות את החיים שלי והתחתנתי איתו. אחרי שנה הוא התחיל להכות אותי, אחרי שנתיים נולד לי תינוק אבל ענין המכות רק החמיר. הייתי סגורה בבית עם תינוק ועם בעל מכה הייתי אומללה וחשבתי שזה הגורל שלי. כשהשכנים שמעו עוד פעם ועוד פעם, שוב ושוב את הצעקות שלי והבכי של התינוק כשהיה מכה אותי הם הזמינו משטרה והתחיל תהליך שבסופו מסרתי את התינוק לאימוץ, לא יכולתי לטפל בו בעצמי ולבעלי לא היה אכפת, הוא לא רצה את הילד. הייתי שוכבת בלילות ובוכה ומתגעגעת לילד שלי. בעלי המשיך להכות אותי ואני חשבתי שזה הגורל, כך כולם אומרים, הגורל. חזרתי לעבוד במספרת הנשים שעבדתי בה כשהייתי נערה, שם היה לי טוב והמשכתי לחפוף ראשים, בזה הייתי טובה. בעלת המספרה שעבדתי אצלה היתה תמיד מדברת איתי, מסבירה לי שכדאי לי לעזוב אותו אבל אני פחדתי פחד מוות. ידעתי כבר שיש מעונות לנשים מוכות אבל לא הייתי מסוגלת לעשות שום צעד, הייתי שקועה כמו עד צוואר בביצה של צער ואומללות ורחמים עצמיים. פעם אחת הוא היכה אותי באגרופו מכה חזקה בראשי, נפלתי ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית חולים עם כאב ראש נוראי ותחבושת עוטפת את ראשי. בעלי בא לבקש סליחה, הוא ישב ליד המיטה הסתכל עלי, על פני הנפוחות, על התחבושת הלבנה, על צינור האינפוזיה שהיה מחובר אל זרועי והוא בכה והבטיח שהוא ישתנה ועכשו הכל יהיה אחרת, אחרי חודש הידיים שלו שוב התעופפו לעבר פניי.
