סיזיפוס כמשל.

[בוהה ניכחו]

זה לא אבסורד

זה הישג! למי מאיתנו אין סיפוק על הישג? ולהצליח להיות סיזיפי זה לא הישג? אינו דומה החוזר ומגלגל מעלה אבן מאה פעמים לחוזר ומגלגל מעלה אבן מאה פעמים ואחת. זה גינס זה! אני מתגעגע למאבקים קשים שעמדתי בהם בעבר, ואני בטוח שאהיה מלא סיפוק אם אוכל להתמודד ולעמוד בהם שוב. כל התמודדות כזאת שעוברת בהצלחה מגבירה את אמוני בעצמי ועושה את עצמי לבעל משמעות וערך.

 

[מולוקו]

אדם הפועל בתוך עולם אבסורדי,

או במצב אבסורדי יכול למצוא סיפוק. סיזיפוס היה שמח שהעלה את האבן לראש ההר, אפילו היה בן חורין. השאלה היא - האם ההתמודדות שלך מהעבר הייתה בתוך אבסורד, או בתוך רצף עניינים מוקשה בלבד ?

 

[בוהה ניכחו]

מהו האבסורד?

אם אני צריך לעשות משהו, אני עושה. האמת היא שעד היום לא הבנתי (למרות שקראתי את קאמי) על איזה אבסורד הוא מדבר.

 

[מולוקו]

אבסורד, מלטינית "אבסורדוס"

משמעות המילה - ניגוד גמור בין הנחה נתונה ובין אמת מקובלת. שטות ,דבר שאינו מתקבל על הדעת. עשייה ללא תכלית. אני חושב שאתה מכוון לקושי ולא לאבסורד.

 

[Grimsom]

זהו אבסורד

אבסורד, עבור קאמי, הוא משהו חסר מובן והגיון שהיינו מצפים למצוא בו הגיון, משהו שאמורה להיות לו משמעות אך הוא חסר משמעות לחלוטין. כשהאדם נפגש בעולם (ובעצמו בתוכו) הוא מחפש להבין אותו, להעמיד אותו על הגיון כלשהו. תביעתו של האדם הוא שהעולם יהיה צודק וינהג על פי חוקי השכל. לרוב האדם סבור שישנו סדר כזה ותכלית. לרוב חיי היומיום, על המקצב הקבוע שלהם, גורמים לתחושה של סדר כזה ומשכיחים את התכלית. האדם האבסורדי מבין שסדר כזה לא קיים בעולם, ושהחוקיות והתכליתיות הם יצירי השכל שהולבשו על העולם והאדם. למעשה, הטענה של קאמי לא חדשה. אפלטון היה צריך את האידאות על מנת להעניק לעולם המוחש סדר. פלוטינוס נתלה באחד ובעולם המושכלים. הדתות המונותיאסטיות נשאו עיניים אל האלוהים. כולם קיבלו את זה שהעולם שמסביבנו, כמו שאנו רואים אותו, חסר משמעות וסדר כשלעצמו - ולכן נזקקו למשהו מעבר לעולם. קאמי מקבל את ההשקפה הזו, אך כופר בקיום הפתרון שמחוץ לעולם.

 

[בוהה ניכחו]

ואני אומר עכשיו משהו שאולי יעורר

התנגדות: לא פעם ולא פעמיים הבחנתי אצל ניצולי שואה את אובדן הטעם בחיים משום ששוב לא עומד מולם האתגר שהיו צריכים לעמוד בו "אז", "שם". אדם זקוק לכל המיטב שבו על מנת לעמוד באתגרים שמעמיד מצב קשה, ואם הוא עומד בו, ושוב אין לו אתגר דומה - חייו מאבדים את טעמם. העמידה באתגר ההוא הוציאה מהם למראה עיניהם שלהם את מה שהם שווים באמת. בעמידתם הם גייסו את עצמם, הגשימו את ערכם כבני אדם. נראה לי שכך צריך לקרוא את פרימו לוי וכך צריך להבין מדוע התאבד.

 

[מולוקו]

הישרדות מתוך הישרדות.

דוקא חוסר תקווה היא אות להישרדות. ואולי זה בא מתוך הימור, מעין ספורט ההישרדות. רק בשביל לשרוד. אנשים בשואה עברו את התופת , שרדו כמו גדולים. אבל אחרי התופת התאבדו. לא היה להם יותר את ההישרדות. מכאן יוצא ששרדו בגלל ההישרדות ולא בגלל שום דבר אחר.

 

[בוהה ניכחו]

הבנתי, תודה ../images/Emo13.gif

 

[על מה]

אני מסכימה איתך.

מופיע בבירור גם בספריו של קצטניק. אבל אני חושבת שלא מחוסר הסיזיפיות האבסורדית הם הרימו ידים. אלא מעודף החופש שלפתע קיבלו. חופש הוא מתת לא פשוט להתמודדות , בודאי לא למי שהורגל בחסרונו המוחלט. חשוב על הלכות עבד שלחא רוצה לצאת לחופשי. זו ההוכחה לעוצמת השיכרון שבעבדות המוחלטת.

 

[על מה]

צ'ל עבד שלא רוצה לצאת . התבלבל לי.

 

[מולוקו]

התרוקנות או אולי התפרקות.

אדם העומד בפני קושי גדול והמצוי במאבק איתנים מתרוקן מכוחותיו למרות שבפועל עמד בזה. למעשה נשאלת השאלה - כמה זה עלה לו ? התשובה - עלה לו בחייו.

 

[שרוולים ירוקים]

בוהה יקר, אכן התנגדותי לפניך:

אינני יכולה לראות את "האתגר שהיו צריכים לעמוד בו "אז", "שם". ""- בהקשר המסויים מאד של תופת השואה- כאתגר הנוצר בחיים מ"מצב קשה" שעומדים בו, ואשר בהיעלמו מאבדים את הטעם בחיים. ומדוע אינני מקבלת את הבחנתך זו לגבי ניצולי השואה? (או בכלל, ניצולים או שורדים מצבים של תופת)- תופת (או "הפלנטה האחרת" כפי שקרא לזה קצטניק) זה לדעתי לא "מצב קשה" איתו מתמודדים בחיים כ"אתגר" שבהיעלמו יוצר איזשהו ריק בו מתגעגעים לתחושת הגשמת הערך כפי שאתה מנמק(נימוק שאני מבינה) מצב כזה. כי זה לא מצב שאפשר לומר עליו "זה החיים". כי על בית חרושת למוות אי אפשר לומר "מקום חיים" ובכלל הדיבור על אתגרים שבא לחזור ולהרגיש אותם- בהקשר לחוויות מן הסוג הגיהנומי ההוא, זה מעבר לכל יכולתי לעכל פרדוקסים. בעודו נער, נלקח בניX(לצערי לא זכור לי שם משפחתו) להיות כנער עוזר בקליניקה של ד"ר מנגלה יימח שמו. את סיפרו של בני קראתי מזמן ואינני זוכרת כיצד שרד, אבל הוא הקים משפחה , הוא ואשתו רחל חיו במושב בו גדלתי. עד כמה שידוע לי, כאשר הכבידו עליו הזיכרונות הנוראיים עד לבלי נשוא, הוא קיווה שאחרי שייכתוב ויספר מה קרה שם, יוקל לו והוא יוכל להתגבר. הם עזבו לבאר שבע, ולאחר תקופה כלשהי נודע כי התאבד. המוני בני אדם, גם כעת, גם מחר וגם תמיד נקלעים למצב קשה כאתגר להתמודדות על שווים באמת וערכם כבני אדם. נראה לי שבפלנטה ההיא, אין לאדם אפשרות "לכל המיטב שבו". שם, גם למיטב שבו אין ערך פעולה. אלו ששרדו לא שרדו בגלל שהם גייסו את המיטב שיש בהם, ככה אני חושבת.

 

[שרוולים ירוקים]

וירצברג "מגיא ההריגה אל שער הגיא"

בני וירצברג , זה שמו, ושם הספר שכתב: "מגיא ההריגה אל שער הגיא".

 

[שרוולים ירוקים]

נראה כי בלי משים נכתבה כאן, בעצם,

(אם נצמצם את כלל האנושות לאנוש אחד) - סיבת הסיבות שכנראה מן ההכרח היא, לפרוץ קרבות ומלחמות (יהיו אשר יהיו, החל מבינו לבין עצמו: "אני מתגעגע למאבקים קשים שעמדתי בהם בעבר, ואני בטוח שאהיה מלא סיפוק אם אוכל להתמודד ולעמוד בהם שוב. כל התמודדות כזאת שעוברת בהצלחה מגבירה את אמוני בעצמי ועושה את עצמי לבעל משמעות וערך." ונזכרתי בקטע מפזמון נוסטלגי רווי געגועים של דור לוחמי הפלמ"ח: "היו זמנים, אז במשלט ישבנו, היו זמנים, לחמנו ואהבנו- עכשיו דבר אין להכיר, על המשלט יושבת עיר..."

 

[sheketz]

סיזיפוס ואדיפוס

שניהם לכודים ב"מלכודת הגורל". כל אחד לכוד בהיבט אחר שלה. אדיפוס נולד כאשר ידוע מראש מה יעשה, וכולם עושים מאמצים על מנת למנוע את מה שנגזר, אבל ללא הועיל. את אדיפוס מוביל העיוורון למרות שהוא משתוקק במלוא מאודו לדעת, ולאחר שהוא מגלה את האמת הוא מוותר שוב על ראייתו. ואילו סיזיפוס כבר יודע מה הולך לקרות בעתיד, הוא מודע לחוסר התוחלת של מעשיו, ובכל זאת ממשיך בלית ברירה. דרכו של מי מהם עדיפה? לא שהייתי מאחל למישהו את הגורל של אדיפוס, או של סיזיפוס, אני מתייחס לאופנים השונים בהם הם מתייחסים למציאות.

 

[על מה]

ואולי סזיפוס בנה לעצמו הגיון פנימי

בתוך חוסר ההגיון? אולי למשל הוא קבע לעצמו איזה כלל שכזה שאף פעם אי אפשר לו לעלות באותו המסלול בדיוק שעלה בו בפעם הקודמת, ואז כבר נוצרה משמעות לעמלו? אולי במצבי אבסורד אנחנו פשוט משנים את כללי המשחק?

 

[מולוקו]

יכול להיות ,אדם מוצא משמעות

בדברים קטנים. ורצף המשמעויות הקטנות יוצרת את המשמעות הכללית.

 

[bb68]

סיזיפיוס היה לפחות עקבי

אפשר אולי לנחש שלסיזיפוס הייתה נחת מסוימת רק מהעובדה שהוא הצליח להשאר עקבי ללא תנאי. ומזה שלמרות שלא הביא תועלת לשום דבר, הוא גם לא גרם לשום נזק. הסיבות להקלעות למצבים אבסורדים כאלו הם מגוונים ושונים,ואם להעיד על עצמי, אני גם לא יודע להסביר איך הגעתי אליהם מלכתחילה. כשאני כבר נמצא במצב כזה, קשה לי מאוד להרגיש שמחה, אבל אני יכול להרגיש סיפוק מסוים אם אני מצליח להשאר עקבי (כמו סיזיפיוס) ולשמור שמימדי האבסורד לא יגדלו.