סיזיפוס כמשל.

מולוקו

New member
סיזיפוס כמשל.

ליבנו על סיזיפוס המסכן, הרי נגזר עליו לגלגל אבן לראש ההר וכשהייתה מדרדרת היה שוב מגלגל אותה לראש ההר. עבודה ללא תכלית מלאכה ללא התקדמות. אבל סיזיפוס היה שמח בכל פעם שהצליח להביא את האבן לראש ההר אז ראה תכלית עמלו. אז חייך לעצמו בסיפוק ואם עיתותיו היו בידיו היה נישען על האבן ומצית סיגריה. מושך עשן כחלחל ויורה אותו בסילון מהיר. תוך מבט חטוף במידרון התלול שעוד מעט תגלוש בה האבן. סיזיפוס היה בן חורין יותר מכל אדם חופשי אחר, הוא לא נדון לעבדות אלא רק קבל מלאכה לעשות. הוא לבדו היה גולל את האבן והיא מעצמה הייתה מתגלגלת. יחסי גומלין בטבע. עקשנות בלתי נילאת של האיש שלא אמר נואש. למי מאיתנו לא נזדמן להיות מן סיזיפוס כזה , מי מאיתנו לא נתקל באבסורד שעליו לאמץ אותו לזמן מה. אבל מישהו הרגיש שמחה בתוך האבסורד , תכלית בתוך חוסר התכלתיות הזו ? ולמה אנשים בכלל מגיעים למצבים הללו ?
 

B e i n g

New member
כולנו סיזיפוס. קאמי והאבסורד

במקרה או שלא במקרה אני קורא בזמן האחרון את המיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי ומתעסק לא מעט עם השאלות הללו.. הקיום הוא אבסורדי לפעמים עד כאב. אפשר לבָכּוֹת את האבסורד הזה, אפשר לשמוח בתוכו ואפשר הרבה דברים אחרים. אפשר גם להתאבד, כמו שקאמי מנסה לשאול ולברר את השאלה היחידה שיש לפילוסופיה, לדבריו. הנה כמה הרהורים שכתבתי השבוע בקשר לספר.. בלי סדר או ארגון ככה אסוציאטיבי..... גם הטענה שהאדם הוא יצור ששואף למשמעות היא טענה שדורשת הסבר, כאשר ההסבר לה עצמו גם הוא סוג של קפיצה, שעליה מדבר קאמי רבות. קאמי דן במושג הקפיצה. הוא מדבר על הקפיצה הפילוסופית כמו גם הקפיצה של האדם הבוחר לשים קץ לחיים, קפיצה שההסבר של קאמי אותה היא שהחיים אינם ראויים לחיותם עבור הקופץ, או אם לדייק שהאפשרות לחיות והאפשרות להפסיק את החיים הן אפשרויות שעומדות על הפרק כל הזמן, כאשר מתוך זה עולה השאלה בעצם מדוע לא להתאבד, שכן גם זו אפשרות. ההתאבדות גם היא סוג של משהו טוטאלי, סוף של משהו מוכר, נקודת גבול של התודעה. קאמי מדבר רבות על נקודת הגבול של התודעה כנקודה שלאחריה לא ניתן כמעט לומר דבר, שכן מאחורי גבול זה מצוי (או שלא) מקום או דבר שבו אין לו, לקאמי עצמו, נסיון. הנסיון הוא, לפי קאמי (בעמ' 24) - רק דבר מה שחווינו אותו והפכנו אותו למודע. ישנן ודאויות לפי קאמי, הודאויות הללו הן של הלב אולם יש צורך להעמיקן כדי להסבירן לשכל, כותב קאמי בעמוד הראשון בספרו. קאמי עצמו מברר עם עצמו וכנראה שגם מטרתו המודעת היא להעביר תהליך כזה את הנמען של הספר ובו יש לבדוק את השאלה הפילוסופית היסודית, שכל שאר השאלות האחרות הן משניות לה ומהוות כמשחק. זוהי שאלת ההתאבדות. האם כדאי לחיות את החיים האלה. החיים האלה הן דבר נתון לנו. זוהי חוויית קיום שלא בחרנו בה. קאמי מודע לתקופה בה הוא חי, המאה ה20- ומודע לשפע התורות הרוחניות הקיימות בנמצא. אין כל רע איתן והן לגיטימיות, טוען קאמי, אך אין הוא יכול לקבלן כמסבירות את העולם, שכן אין לו את הוודאות שהן מקבלות על עצמן, הודאות הזאת שאליה לא ניתן להגיע בלעדי הקפיצה, הפעם מדובר בקפיצה הפילוסופית. הקפיצה הפילוסופית כמוה כהתאבדות. האם יש עדיפות לקפוץ קפיצה פילוסופית מאשר קפיצה ממשית? מה זה בכלל אומר לחיות את החיים הללו? אין ברירה אלא לחיות את האבסורד, יגיד לנו קאמי, שכן לקפוץ את הקפיצה, ולו גם הפילוסופית כמוה כהתאבדות. (אני בכלל לא בטוח במשפט הזה שכתבתי עכשיו) הוא עוסק גם בקפיצה הפילוסופית וגם בקפיצה הממשית, ההתאבדות הממשית. לקפוץ קפיצה פילוסופית אין משמעה שהאדם רואה את החיים כחוסר משמעות. זוהי שאלה דוחקת וחשובה מעין כמוה, וההנמקה לכך היא שמתן תשובה של אדם על שאלה זו – האם כדאי לחיות את החיים האלה – מובילה בסופו של דבר למעשה, שיכול להיות גם התאבדות בפועל. לכן רואה עצמו קאמי חייב לדון בשאלת יסוד זו לפני כל שאלה אחרת, בשל המעשים שמחייבת שאלה זו. אין מה להסביר אבל אפשר להסביר וזה בסדר. ההסבר הזה הוא הקפיצה, שאותו הוא לא יכול לקבל כי אין לו נסיון אישי בזה. ומהי התנסות אישית? קאמי מאוד נחרץ בעניינו. הוא מתאר מצב בו מתמוטטת תפאורת החיים, מצב בו מתעוררות שאלות (עמ' 21-22), מצב קיומי, חוויה קיומית, שמשותפת למספר לא מבוטל של אנשים במאה ה20 שיכולים להזדהות עם חוויה כזו של התעוררות השאלות הלמה ומדוע. מדבר על שלבים – עמ' 22 – שלב של יקיצה, וזה גם השלב של תחילת הספר, מטרתו היא לגרום לקורא שלו את היקיצה הזאת. הוא כביכול כותב את התנהלות חקירתו ואולם מודע לחלוטין לכך שיש קורא בצד השני של הדפים, שאליו ממוענים דבריו. הוא מתכוון לחולל טרנספורמציה. הפילוסופיה של קאמי היא של טרנספורמציה, של שינוי – שום דבר לא משתנה באמת – "כל הבעיות שבות ומופיעות בכל חריפותן", ואין ישועה או גאולה, שכן אף אחד מן הקונפליקטים לא נפתר, אולם "כולם שינו דמותם" (עמ' 55). וכך – "גיהנום זה של ההווה הוא סוף-סוף מלכותו". כלומר, שום דבר לא השתנה באמת, אך בכל זאת משהו התרחש. חלה איזו טרנספורמציה פנימית חווייתית אך מודעת, בדיוק כפי שקאמי בעצם מגדיר התנסות. הוא מכוון את כתיבתו כדי ליצור בקורא התנסות משל עצמו במה שקאמי מתאר, ולבחון את חייו שלו. במציאות אין לנו שום נסיון של מוות. וכאן מסיר מהו הסיון "למעשה, לא ייחשב נסיון אלא דבר שחווינו אותו והפכנוהו למודע." (עמ' 24) קאמי מאוד ברור וחסר פשרות בקשר להגדרתו את המושג "נסיון". לנסיון שני תנאים הכרחיים, העוקבים ביניהם. העקיבות הזאת גם מציינת את ראשוניות החוויה. אין קאמי מתעסק במטאפיזיקה ושואל על מקור היווצרותה של החוויה, אינו שואל האם יש עולם או כיצד נוצרת חוויה, אלא מקבל את כל אלו גם הםכנתונים, ולו רק משום שיש לנו נסיון בהם, כלומר חוויה של העולם ושאנו מודעים לו, ולכן הוא מתעניין בנסיון החיים הקיומי שלנו, בעל שני התנאים: חוויה, הפיכת החוויה למודעת. כלומר, יש לנו חוויות ותחושות, אחת מהן של האבסורד והוא רוצה לקחת את הסיון הזה ולהפוך אותו למודע וזאת על ידי חקירה שלו. וזהו לבינתיים....
מאור
 
גם אם לוקחים את האבסורד עד סופו,

כלומר עד (כמו שכתבת על דבריו של קאמי) עד "נקודת גבול של התודעה. קאמי מדבר רבות על נקודת הגבול של התודעה כנקודה שלאחריה לא ניתן כמעט לומר דבר.." - נקודה שאם הדעת שוהה בה ונוברת בה אז אפשר לישתגע): ולקפוץ - אז ניתן לראות כי רוב האבסורדים המיתגלים באותן חוויות להן אני מודעת , הם, מבחינת המשך החיים- גילגולה של תכלית. הנה דוגמא פשוטה: בעודי מנקה את האבק הנח על השידה, כבר באים גרגרי אבק אחרים במקומו (אינני רואה אותם עדיין,הם ייראו לכשייצטברו) אך תודעתי יודעת זאת). כנ"ל הוא לגבי דברים אחרים שנעשים לשם תכלית, הם נעשים כל הזמן כ"תחזוקה של החיים", אני חושבת שסיזיפוס חייב להמשיך לגלגל את האבן במעלה ההר כדי שלא תיתגלגל עליו. להבדיל מסיזיפוס שאין לו מנוחה ואפשרות לעצור כי זה האבסורד היחיד שניתן לו כחיים, הרי שבקומות מנוחתו של האדם, בהפוגות שבין מאמציו להתקיים וליצור- בין מעשה למעשה, מכוונת אותו השאיפה לבחור במאמץ שגם גורם לו (ולסובביו) הנאה כזו או אחרת, (גופנית או רוחנית) וכאן היא התכלית שבגילגול.
 

מולוקו

New member
דבריך המלומדים מחייבים עיון.

לפעמים אין ברירה לאדם אלא לאמץ את האבסורד. ולא דוקא מחוסר ברירה. ב"דבר" מעדיף הרופא לטפל בחולים למרות שהוא יודע שהמצב אבוד וגם הוא ימות בסוף. למעשה הוא יכל לברוח ולהציל את עצמו, אבל הוא מאמץ את האבסורד. ב"חיל ורעדה" אצל קירקגור מאמץ אברהם את האבסורד ממבט אחר. הוא הולך לעקוד את בנו יחידו על מזבח המונותאיזם בגלל שהכריע בדבר קיומו של האחד. למרות שהוא יודע שבסופו של דבר הוא לא יקריב את בנו, כי אותו אל המבקש להקריב את יצחק כבר הבטיח את המשכיותו של יצחק. לכן ההבטחה הקודמת מבטלת את הגזירה המאוחרת.אם כך, אברהם מאמץ את האבסורד ומורד בו.
 

על מה

New member
אם כי המהרל בנצח ישראל

שגם הוא טוען למעיין 'אימוץ אבסורד' "באותה שעה היה לו לאברהם מה שישיב" לא רואה באברהם כמי שמאמץ אבסורד אלא יותר כמי שמבין שהוא לא מבין. מכאן משמע- שהוא התייחס אל המציאות כאל מורכבת מהשגתו- ועל כן שלל בה את היסוד האבסורדי שנבע רק מקוצר השגתי.
 

על מה

New member
כמה הירהורים על דבריך...

שאלת האבסורד המוחזק מרצון- נניח לה רגע. למרות שהיא מרתקת. אני מריכה עוד זמן לחשוב על זה. שאלת העבדות מול המלאכה. מה בעצם ההבדל בינהם? האיבן עזרא אמר- אין לאדם קשה יותר עליו מאשר מהיותו ברשות אדם. לפי זה צודק סיזופוס שלך, בהרגישו מאושר, הוא עבד לטבע. חופשי משליטה אכזרית של בני האדם נתון לעריצות הטבע. האם קל יותר להיות נתון לטלטלות הטבע הרעות, מאשר לגזרות האדם? אם כן למה? אולי רק בגלל שהם נקויות מרוע מאינטרסים או מנקמנות. הן פשוט עריצות בסתם. ולכן אין פגיעה בהם. גיתה לעומת זאת אמר- אין לך עבד כמי שרואה את עצמו בן חורין בתוך כדי שיעבודו'- כך שלפי גיתה קשה מצבו של סיזיפוס- הוא עבד, ואפילו מרגיש חופשי מספיק כדי לעשן בסוף הסיבוב... מסכן בעבדותו הטוטאלית...... מה האמת? האם עבדויות שאנו בוחרים בהם, (אנשים נושאים בני זוג- זו סוג של מחויבות, יולדים ילדים- זו כמעט עבדות לפחות בשנות החיים הראשונות של הילד...) האם הם נוחות לנפשו של האדם יותר מעבדות דומה שלא בחרנו בה? (למשל אם מישהו אחר היה מאלץ אותי לטפל בילדים שלו, 24 שעות ביממה- נדמה לי שלא הייתי שמחה בזה כלל, לגבי ילדי דדידי- זה כבר סיפור לגמרי אחר- זו זכות לא עבדות.)
 

מולוקו

New member
כמדומני מסכת קידושין,

ורבי מאיר אומר שאולי עדיף לו להיות עבד החי את חייו בהפקר מאשר בן חורין שיש לו גם חובות. דרך אגב, מדובר על עבד כנעני.
 
כתובות י"א ע"ב וגיטין י"ג ע"א

בקידושין לא מצאתי. זה אכן עבד כנעני, כמו שאמרת, והסוגיא היא "זין לאדם שלא בפניו". העוקץ הוא שחכמים החליטו שהם יודעים מה טוב לו לאדם ומה לא. מאד דתי.
 

מולוקו

New member
מסה מעוררת מחשבה.

הסייפא שלך אולי יותר מכל מצביעה על עניין ההקרבה מזווית מעניינת ,כאשר האבסורד מונח בה בהיחבא. אישה המונעת מעצמה אוכל ומעדיפה לתת אותו לבנה זו לא הקרבה, היא לא מקריבה מאומה זה טבע. טבעה של האישה לכשעצמו לראות בבנה חלק ממנה, ובמקרים מסויימים את תכלית קיומה. אבל אם אישה תיתן אוכל לילד שאינו שלה במקום לאכול בעצמה, זו הקרבה. טבע הוא לעולם אינו אדון לעבד כי האדם נוצר מתוך הטבע ,ודבר הנוצר מתוך דבר אין הוא יכול להיות עבד ליוצרו כי הוא סיבת קיומו. ומשום שהוא סיבת קיומו יש הכרת תודה שמתפרשת לעתים כעבדות וזו הטעות. ואם קיימת "עבדות" היא אימננטית ואין היא יכולה לבוא לידי ביטוי באופן נפרד.לכן לא יתכנו יחסים של אדון ועבד בגלל שכל נוצר לכשעצמו יש לו חלק מיוצרו ואם אדם עבד לעצמו, אזי הוא הוא גם אדון לעצמו. וזו לא עבדות אלא חירות.
 

על מה

New member
כן האימהות כדוגמה (בקמץ וב'הא')

דוגמה אבסורדית. מה שמעניין הוא שאותה פעולה- הקרבה למען ילד- יכולה להיות עבדות או החירות בהתגלמותה. אותה הפעולה ממש, בשינוי סביבתי מסוים. מזכיר במשהו את דברי אותו ח'זל אחד (אתה כבר תשלוף מקור) יסוד האמונה הוא יסוד הכפירה. אולי זה סוד הקיום של סיזיפוס- איזו שהיא משמעות פנימית שהוא יצר לשום טעם האכזרי הזה. נניח בתוך ליבו, בלי שאף אחד שותף לזה, סיכם בינו לבין אלוהיו (בטוח היה לחו אחד כזה) שכל פעם נוספת שהאבן מגיעה עד לפסגת ההר- מישהו מאוהביו זוכה ברגע של טוב. עצם האמונה בדבר כזה- נותנת יכולת להמשיך לנצח.
 

מולוקו

New member
"שורש האמנה ושורש הכפירה כאחד"

מאמר ראשון, פיסקה ע"ז. שורש עניין ההתבוננות שווה , כולם רואים שמש זורחת. גם הכופר וגם המאמין. הכופר מתייחס לטבע לכשעצמו ואילו המאמין יראה בטבע בריאה. מי שחושב שקיום המצוות יורידו כוחות על טיבעיים מהשמיים אזי אף הוא כופר. המאמין עובד את האל דרך המצוות, לשם כך הן נועדו. פרופסור ישעיהו לייבוביץ קרא למצוות "הוראות".
 
למעלה