נעשה ונלמד

הרצון של מי בדיוק?

יכול להתקיים רצון חופשי רק במקום שבו יש אחד,אבל במקום שבו עדיין יש רבים,איך יכול להתקיים רצון,כל שכן חסון? ההנחה לאורך הדורות כנראה הייתה שאם מעמידים את הגוף במבחנים קשים או אז מחשלים בו רצון,אבל התוצאה היותר מתקבלת על הדעת בעקבות מבחנים שכאלו היא חיזוק רצונו של האגו הרוחני,דהיינו אותו צד שתפס פיקוד וניסה בכל דרך לכפות רצונו על כל הצדדים האחרים בו ,לעיתים אפילו מבלי להכיר בהם או לראותם. פשוט מאוד השתקה מהסוג של סטאלין.אז דבר ראשון כדאי לפתח את יכולת הראיה שלנו לגבי עצמנו,לראות במה דברים אמורים,מי הם הנפשות הפועלות ברקע ומה הם יחסי הגומלים בינהם? אני חושב שהשאלה שהעלה בארס בנוגע לאותה היררכית "שירות" פנימית היא אולי מהחשובות שניתן להעלות על הדעת. תארי לעצמך שנצליח למפות כתוצאה משיתוף פעולה פנימי את מבנה האישיות שלנו כולה,דהיינו להכיר ממש את האישיות מבפנים הכרה מוחלטת,לגרום לשיתוף פעולה מרצון של כל הגורמים באמצעות עשייה,להביא אותם לידי רצון משותף, ההולך וגדל עד כדי מיוזגם של חלק מהגורמים בגורמים שמעליהם. זאת אולי ההעשייה שתביא להתייעלות.זאת העשייה היחידה שעשויה להביא לתוצאות מבלי לחזק צד אחד בתוכינו על חשבון ניצול והרס האחרים. עשיה מסוג זה לא תביא להרמוניה פנימית ולא לאיחוד אלא אפילו לפיצול גדול יותר שיעשה בהתמדה מאחורי הקלעים. תארי לעצמך את האגו כבעל מפעל שנועד להפיק ולספק תוצרת.אם האגו חושב שהוא המפעל ושוכח את כל הגורמים האחרים הוא ממש לא יגיע רחוק וזה בדרך כלל המצב.אבל זה לא בדיוק המצב,בתוך המבנה הזה יש כמה בעלי מפעל אולי, שמפעם לפעם תופסים פיקוד ונותנים את ההוראות שלהם,תוך שהם שוכחים את מה שנעשה לפניהם.כתוצאה מזה מבנה האישיות שלנו מתנהל ונראה בדיוק כמו המדינה שלנו על שיטת הבחירות הדמוקרטית לכאורה שלה ועל ממשלתה שכל חבריה עושים בעיקר למען עצמם ללא ראייה ארוכת טווח ובפחד מתמיד מפני איבוד כיסאם לטובת גורמים אחרים. ככה זה נראה לי.אז רצון חסון?השאלה שתמיד נצטרך לשאול היא,הרצון של מי? מוטי.
 

arcidea

New member
היי שמש

אני מסכימה מאוד עם הדברים שכתבת, נראה לי שהם מנסחים ממש טוב את ה sordid state of affairs לגבי עניין הרצון.. אני לא בטוחה שאני מגובשת בדעותיי בנושא האצבע שלי לא חסונה כמו של ליבוביץ.. אבל נראה לי אולי שיש כמה סוגים של רצונות שיוצרים כמה סוגים של עשייה. ומתקיימת בינהם היררכיה ויחסיות מסוימת. כמו שתיארת יפה. הנושא מאוד נזיל אצלי כרגע, אבל ממש הערב, הייתי מסווגת אותו כך- רצון טבעי- set of natural dispositions רצון נרכש- בן כלאיים של התנייות סביבתיות והתצורה הטבעית- כלומר- אני רואה את רצונות האגו כ"בעלי תצורה" שמשקפת את הרצון\מבנה הטבעי רצון חופשי- אני לא רואה את זה כמוך. אני לא חושבת שרצון טבעי חובה שיתקיים רק "במקום של אחד" טוטאלי. אני רואה את זה בצורה הרבה יותר הדרגתית. רצון חופשי הוא רצון נרכש שעבר תהליך גאולה (בדם יזע ודמעות), שומר את אותה יחסיות\יחסי שיקוף לרצון הטבעי, ובעל דרגות דלילות\חוסן. את האחרון קצת קשה לי להסביר אבל הוא שמתייחס לעניין ההדרגתיות- את הרצונות הנרכשים אולי קשה אולי בלתי אפשרי לגאול בבת אחת, טיפין טיפין אפשר להפוך את המטבעות האלו (לרצונות חופשיים), כשיש מספיק מטבעות הפוכים או כשמתרגלים לחופש הבחירה בתחומים מסויימים בחיים ומקבלים את הריח הזה של האפשרות... הרצון מתחסן, צובר עוצמה, ואז אפשר לפנות להתניות היותר עמוקות וחבויות. הטרמינולוגיה של חוסן ועוצמה לפעמים מבלבלת כי אנחנו רגילים לשייך אותה למשהו יאנגי בלבד, אני מתכוונת למצב מאוזן - יש גם עוצמה יינית. בעיקר- עוצמה שמישה יודעת לתרגם עצמה לפעולה יינית או ינגית לפי הנסיבות והעונות.
 
קשה לי מאוד עם הסגנון שלך :)

למה את חייבת להכניס לשם כל כמה משפטים אנגלית? :) בכל מקרה,בוודאי שקיימים מספר סוגים של רצונות,שיוצרים כמה סוגים של עשייה,שהיא פעמים רבות גם מנוגדת.במילים אחרות עשייה המבטלת או השואפת לבטל מעשה ששאף אליו רצון אחר.לעיתים אולי נגיע מצב שיש קורלציה בין רצונות שונים על בסיס מקרי לחלוטין ואו אז אנו לכאורה מבצעים משהו מתוך תחושה של "רצון מאוחד" אולם דווקא בגלל הגדרה זאת,זהו עדיין רחוק מלהיות רצון חופשי.כל עוד הרצון מחולק,מפולג,מבותר,ואת עצמך אף הרחקת לכת והתחלת לפרט אותו למה שנראה לך כמרכיביו השונים,לעולם לא יהיה לו חוסן ולעולם לא יהיה חופשי.דבר מה מפולג לעולם אינו יכול להיות חופשי.הוא כבול וקרוס וקשור לאלף ואחד גורמים אחרים ומכותר מכל עבר באופן שאינו יכול לאפשר עשייה שניתן לומר עליה בוודאות שהיא עשייה הנובעת מרצון חופשי.כך שלפי דעתי החלוקה או המיפוי שתיארת הם מוקדמים מדי ואולי אפילו מיותרים.להגיע למיפוי שלם של הרצון,פירושו להגיע לפני כן להבנת עצמנו,המבנה הפנימי שלנו בשלמותו ולא כדאי במקרים אלו להקדים את המאוחר, או לדחוק את הקץ שאו אז אנו עלולים לגלוש לדיונים פסיכולוגיים ואפילו גרוע מזה פילוסופים.כדאי תמיד בעינינים הללו להשאיר את השאלות פתוחות, כפי שבארס אוהב תמיד לטעון. באשר לעניין ההדרגתיות,אינני טוען דבר שונה.ברגע שתהיה הבנה כוללת וההבנה הנדונה נבנית בהדרגתיות,הרצון יהפוך להיות מאוחד ולכן חופשי לחלוטין.אבל צריך להגיע לרמת התפתחות מסויימת על מנת להשיג הישג שכזה וזה לא דבר של מה בכך. שבוע נעים. מוטי.
 

hary_i

New member
התרשמתי ורשמתי

הוספתי את ההודעה הזו לטג-לינס כך כולם יזכרו אותה תודה לך ארכידאה על הרבה הודעות מחכימות. תמיד כיף לקרוא את ההודעות שלך.
 

שששלום

New member
לקח לי זמן

לא מדובר כלל באמון. פשוט ביכולת לחוש כראוי מה נכון. אז בהתחלה נכשל וניפול. אח"כ נדע מה סוג העשייה הנכון. עד שלא העשייה או האי עשייה תהייה חשובה כי אם החופש לעשות או לא לעשות מתוך ההבנה מה נכון. אז מגיעים לתשובה אחת מהו "הריטואל". חופש. אשר מגיע ממקום נקי מהגוף וכל הסממנים שלו.
 
הבדל שבהבנה

ההבנה שלנו... היא מוגבלת, מוגבלת לשכל שלנו, שמוגבל.... ואז... איזה ערך מוסף יש להבנה? פתאום זה מרגיש שההבנה מגבילה את העשיה ולא מסייעת לה. ....חושבת בקול רם
 

בארס

New member
אם נבין....

...מה ההבדל בין עשיה שתורמת להתפתחות לבין עשיה שהיא ריטואלית וחסרת ערך, אז ההבנה הזאת תועיל לנו להתקרב לעשייה מועילה, כשהיא תתאפשר! כל הבנה אחרת היא באמת מגבילה.
 

בארס

New member
האמת שלא

אין הבנה מגבילה והבנה תורמת. יש רק ה ב נ ה ! והבנה היא תמיד תורמת. הבעיה היא שאנחנו קוראים הבנה גם לדברים שהם בכלל לא הבנה, וכאן נכנסת השאלה העצומה, מהי הבנה? וכדי להבין מהי הבנה (זו שתורמת) אנחנו חייבים לחזור לשאלה הראשונה.. מה ההבדל בין עשיה תורמת (כזאת שמשאירה חותם) לעשיה סתמית (כזאת שנשתפת עם זרם החיים והפעילות)? אם נבין את ההבדל בין הפעולות האלו, וההבנה שנשיג תועיל לנו בעשיה היום יומית, אזי תהייה לנו גם תמונה על השאלה מהי הבנה שתורמת ומהי "אי הבנה". יש?
 

בארס

New member
מצויין

:))) אז נשאיר גם את זה פתוח ונראה מניין תבוא העזרה.
 

שששלום

New member
טוב אז ככה

כעיקרון כולם צודקים. כאן הבעיה כי זה נורמלי ואנושי, במילים אחרות תוקע שזה גם נורמלי. דבר לא מובן מאליו. מצד שני סביר להניח שמי שמחפש הגיע כבר להבנה מסוימת ולכן אני נוטה לדלג הלאה מעבר לדבריו של בארס. אם נישאר דבקים בדרך אחת ללא הדרכה מסודרת של מורה והרי ממילא דבר לא מובטח איך נצליח לפרוץ קדימה ? מה יגרום לשינוי ? אז כל שנותר לבצע שינוי גם אם "מאולץ" (מדיטציה אקטיבית לדוגמה ? ) באורח חיינו ועוד אחד ועוד אחד עד שהשאלות יעלמו ויקבלו תשובות משל עצמם אשר יתאימו לנו. במובן זה לימוד עם מורה מקל כי מרגע שהתחברנו אליו דמותו חוסכת הרבה תקיעות. בנוסף חוסך את הצורך בהמצאת הגלגל מחדש. בלי מורה חובה לבצע שינויים בכל רגע ורגע בחיים. לאחר שרכשנו מיומנות אחת להמשיך הלאה ולא להאחז בה. נאחזנו ניתקענו. ולכן ללא מורה מלווה בצורה קבועה משום שאז התהליך שונה, לאו דווקא קל יותר, כל שנותר לנתוץ בכל רגע ורגע תכונות שרכשנו טובות ורעות, להמשיך הלאה, אל עבר הלא נודע. טוב לשתף בחוויות, לראות זוית ראיה שונה לדוגמה בפורמט זה, אבל הכי חשוב לתרגל לתרגל ושוב לתרגל ללא היצמדות לדבר. דיבורים וניתוחים לא יעשו את העבודה. זה עדיין מאפשר למיינד לשלוט. ללכת הלאה עד שיחדל לשלוט עלינו ואז נוכל להתחיל להשתחרר, לחדור לשקט, אח"כ להבין אותו ולהתחבר לאני האמיתי שהוא לא שייך לנו כי אם חלק מהעולם. בלתי נפרד ממנו ואנו נוכל כתוצאה ישירה מכך להתחבר לעולם. ביני לעצמי תוהה עד כמה ניתן ללכת רחוק בתהליך זה ללא ליווי מורה. אם דבריי יצאו לא ברורים צר לי. זו פשוט סערת הרגשות בגלל אי ראיית הצרך בשינויים בכל רגע ורגע. לאט לאט יבוא שיקול הדעת למי להקשיב ולמי לא ועם התרגול האמונה תצמח.
 

בארס

New member
מר שששלום היקר,

מה שאני שומע בעיקר מהדברים שלך הוא שאתה מודאג מהעיסוק האינטלקטואלי ויש בך דחף חזק לקרב אותנו אל עבר "שינוי" כלשהו, פריצת דרך. אז יש לי מספר שאלות אליך, לא כאלו שאתה צריך לענות לנו עליהם שאלות שאולי עשויות להרגיע אותך מעט: א. כשאתה מדבר על שינוי, יש לך מושג מה אתה רוצה לשנות? למה? ולאיזה מצב אתה שואף להגיע כתוצאה מהשינוי הזה? (ואיך?) ב. אולי מתחבא כאן איזה אוצר קטן? בשאלות האלו? משהו שחסר לנו בשביל איזה צעד חשוב? אחרי הכל זה מוזר שזה מטריד אותך באינטנסיביות כזאת. אף אחד לא מנוע מתרגול כרצונו כאן. העסק את השכל שלך ושחרר את הלב!
 

שששלום

New member
חופש

זה לפעמים נדמה כי נשכח. חופש גם מהשאלות. הלב משתחרר בחופש. העסקת השכל מובילה לדבר אחד בלבד. התקרחות מוקדמת
השאלות חשובות בתחילת המסע. החופש הוא התשובה. שחרור מהגוף ומהמאפיינים שלו הוא החופש. אח"כ פתוחה הדרך לחוות הכל ע"י הטאו ולהיות נוכחים. מהו החופש ? זאת יגדיר כ"א כרצונו.
 

arcidea

New member
קראמב- לחופש נולד

אתמול ראיתי את הסרט "קראמב", סרט תיעודי של דיויד לינץ´ על הצייר-אמן-קומיקסאי הגאון והמטורף רובורט קראמב. רוב הסרט מוקדש ליחסים המוזרים בינו לבין האחים שלו. 3 גאונים עם מודעות עצמית גבוהה בהרבה מהמוצע, מיוסרים בצורה קיצונית ואובססיבית מהאופל הפנימי שלהם. האח הגדול מעולם לא עזב את הבית, חי את כל חייו הבוגרים בחדרו מילדות עם האמא האיומה שלהם, 20 שנה רצוף על אנטי-דפרסנטיים וכדורי הרגעה, קורא פילוסופיה באובססיביות, מעולם לא קיים יחסי מין, משפט המחץ שלו היה- הגאווה לא מהווה בעיה אם לא פוגשים אנשים. האח הקטן לא עושה כלום חוץ מלמדוט. ולאסוף נדבות. הוא מודט על מיטת מסמרים 3 שעות ביום, שעתיים מקבץ נדבות, כל שאר הזמן הוא מודט במבחר טכניקות ועוסק בטיהור. עוד דרך להתכחש ולהמנע מהחיים. קראמב מצייר באובססיביות את תמונת מציאותו הפנימית- מפרט את אימת העולם ומתכתב עם שני אחיו ועם מקורות החרדה המשותפת שלהם. זה לגמרי ברמה של הפרעה אישיותית, לא מסוגל לשבת בשקט ולדבר מבלי לצייר בצד איזה משהו. זה לגמרי פעולת stream of conciesness אובססיבית. משפט המחץ שלו- remember! everybody needs loveאני לא יודעת אם אפשר לומר שהוא חופשי. הוא אובססיבי. הוא לא מתפקד אם הוא לא יכול לשחרר כל הזמן בזרזיף קבוע את האופל הפנימי שלו- כאילו הוא מדבר בשתי רמות כל הזמן. משפחה מסובבת, בלי כל ספק. 3 גאונים מיוסרים, 3 לוחמי חופש "עד הסוף המר" ורק אחד שהצליח לבנות תשתית של משפחה ואהבה ועשייה ותרומה פרודקטיבית לחיים. קראמב כבול ליד ולעט שלו. הוא לא חופשי. אבל הוא מצא דרך לבטא ולשחרר את האופל שלו, בצורה כזו שמאפשרת לו לחיות חיים חופשיים משליטתו. יש תנאים מאוד מסוימים ששומרים על שפיותו ותקינות חייו ואושרו- אבל הוא מצא אותם. והוא מתחזק אותם. וכל כולו מפיץ אאורה של שלמות ונכונות וביטוי עצמי מלא.
 
כן,גם אני ראיתי את הסרט לפני שנים.

נדמה לי שהוא הוקרן בערוץ 8.אולי אוכל להוסיף משהו משלי ולחדד את דבריך. האח הקטן היה אובססיבי למין בעברו ובסופו של הסרט התאבד האח האמצעי היה סכיזופרן או חולה רוח וקראמב היה בעצם מעין עירבו של שניהם. הוא "נגאל"(כלומר שרד) באמצעות היצירה והאומנות,משום שאלה נתנו לו הכשר ולגיטמציה בעיני החברה שמסוגלת לקבל את השונה והחריג רק כשהוא מציג את חריגותו בצורה אסתטית ואומנותית.לו היית לוקחת ממנו את האומנות,היית יכולה בהחלט לחפש את קראמב בבית משוגעים או בבית קברות או אולי אפילו בבית כלא. כשרונו הוא לבדו איפשר לו לשרוד,משום שיכול היה לעשות משהו שהוא אוהב ואחרים מצאו בו תועלת. במילים אחרות,ההכרה של החברה החזיקה אותו צף מעל החרא.זה כנראה היה הביטוי שלו למה שנראה אהבה,כי הריכוז שלו בעצמו בוודאי לא איפשר לו לאהוב אחרים, אלא לדרוש את האהבה שלהם,ההכרה שלהם בו ובגאוניותו. ההפך לחלוטיו מכל טיפוס מדיטטיבי,אדם סגור בתוך עצמו,בעולמו הפנימי המסוייט והדומה יותר לאחיו הסכיזופרן מבחינת המופנמות שהמוחצנות של יצירתו מהווה לה מעין אנטיתיזה מתריסה באופן קיצוני. ומעניין שאחיו,המודט לכאורה,היה ממש מכונה שהתקלקלה, בעברו עבריין מיני,מעין אלמנט שבא לידי ביטוי גם בעבודתו של קראמב עצמו,המציג את הנשים באופן שהיה מעורר את זעמה של כל פמניסטית כזאת או אחרת. לכן המדיטציה שעסק בו באובססיביות בניסיון להימלט מגורלו לא הועילה לו כהוא זה ואולי אף החריפה את מצבו. אין ספק שאמם הייתה כל הזמן ברקע,דבר שמצד אחד יכול היה להסביר את הכמיהה שלהם לאהבה,בייחוד האהבה הנשית אולם מצד שני את הסירוס והעיוות של הדרך שבה הם ראו את מושאי אהבתם לכאורה. שלושת אלה הם אולי הדוגמא העמוקה ביותר למצב שהוא בלתי הפיך.החופש היה רחוק מהם מרחק שנות אור,כל כך רחוק שגם אינספור "גילגולים" לא היו מביאים אותם אליו.אבל במקרה של קראמב,האומנות לפחות עזרה לו איכשהו לקיים חיים.זה יותר טוב מכלום,אבל זה בהחלט לא אושר,רחוק מזה. אומנים גדולים פעמים רבות חייבים ליצור בדרך של הישרפות בלהבה הפנימית עד שהם כלים.לכן הם אף פעם לא מוסיפים לעצמם בריאות.החומרים שהם עוסקים בהם הם רדיואקטיביים ואין להם למעשה כל דרך לעסוק בהם מבלי להיפגע בצורה משמעותית בסופו של דבר.קראמב הוא דוגמא קלאסית דווקא בגלל המוקצנות הגרוטסקית לעיתים גם של אומנותו וגם של חייו. רגע,אבל איך כל זה קשור לפורום מדיטציה? הממ,תני לי שנייה לחשוב. טוב,הכל קשור.גם אנחנו קשורים,לכן אין חופש ולכן אין גם מה לדבר עליו עדיין,אם בכלל. :) מוטי.
 

arcidea

New member
שיהיה שבוע טוב מוטי ../images/Emo24.gif

אני בהירהורים דואליסטיים גרוטסקיים קיטשיים קצת,,, סליחה על הקושי, אני מוסיפה-ציטוט- Fortitudine vincimus (ואגב- אני מסכימה לגבי אמנות. זה שזה הגאולה שלו- כמובן כן. אחיו הדפוקים העדות החיה-מתה למה שהיה יכול להיות- קראמב לא חופשי- אבל ההגדרה שלך לתפקיד של האמנות שלו בחייו, במחינת החברה- אני רואה אחרת. בהזדמנות)
 

arcidea

New member
עוד

fortitudine vincimus- endurance conquers ההמשכיות תנצח , משהו כזה ולגבי הרצון הנגאל, הרצון החופשי, גם הפירורים שלו, הוא קשור לרצון הכללי- Not my will, but Thy Will be done; for Thy Will is also mine
 
../images/Emo13.gif

היי ארכידיעה(סליחה על הפירוש החופשי שלי למילה :) כבר אתמול ביררתי מה המשמעות של המשפט,שהרי לשם מה יש אינטרנט בעולם?מה שבבילון לא ידע,ידע די טוב מנוע החיפוש גוגול :) לא ההמשכיות,אם לתקן,אלא העמידות.אבל זהו רק משפט.ועמידות היא עניין מורכב למדי שלא לדבר על הניצחון.באותה מידה ניתן לומר שכל ניצחון עשוי גם להחליש אם נעשה תוך רמיסת זכויותיהם של האחרים.זאת שאלה של זמן. שימי לב שבמדינה שלנו למשל כל הזמן מנסים לשכנע את אותנו שעלינו להיות עמידים וכדומה.זה מחזק את אופיינו הלאומי :)גם הפלסטינים עובדים די קשה על העמידות וגם זה עוזר למשל לחזק את אופיים הלאומי.הנה לך דוגמא בה העמידות אולי מחשלת רק בכיוון השלילי.היא מחזקת למשל את השנאה ומדכאת כל דבר טוב אחר.זאת גם דוגמא שבה העמידות מגדלת ביחס ישר לעצמה גם פחד לאבד את העמידות ואת כל מה שלכאורה מאפשר אותה,זוהי עמידות על פני השטח,עמידות בערבון מוגבל,שכל הישגיה לכאורה עשויים כל רגע ביום אחד בהיר או חשוך להישטף עם הגלים. ומה שפועל בעולם החיצוני עשוי לפעול בהתאם בעולם הפנימי.גם כאן,כמו לגבי הרצון,אפשר לשאול איזו עמידות ולמה העמידות ומדוע היא נדרשת ובאיזה הקשר?על השאלות האלה אינך יכולה בהכרח לענות לבדך. אז אינני אומר שהעמידות איננה טובה,אולי כן בהקשרים מסויימים המוכוונים אל מטרות מסוימות,אולם במקרים אחרים היא עלולה מאוד להזיק אם מתמידים בה במתודה לא נכונה מלכתחילה ואם לא יודעים מתי להרפות. שימי לב שהרבה מן הדברים העמידים שמסביבנו אינם טבעיים בעליל ולעיתים מכילים חומרים כימיים מסוכנים המזיקים לגוף.הרעלים המסוכנים ביותר מעשי ידי האדם הם עמידים לאורך זמן בפני התפרקות.למה להרחיק לכת.אפילו חלב עמיד הוא עמיד על חשבון הטבעיות שלו.פעם הוסיפו לו אפילו סיליקון! אז אולי יש עמידות שניתן להפנות למטרות חיוביות מסוימות של התפתחות ואולי יש עמידות שהיא רעל לנשמה.עמידות שגויה לאורך זמן עשויה להביא לדוגמא לידי קהות חושים ואיבוש של רגש,היא עשויה להפוך ולהיות עמידות מותנית ולא מודעת,לא רצונית,עמידות אובססיבית,ממש כמו העמידות של הנאצים בשואה,אותה עמידות שנבנתה בהדרגה ואשר איפשרה להם את אותו רצח מאסיבי של אחרים.על עמידות דומה עובדים בכל הצבאות האחרים של האנושות,אל תטעי בכך.מטרתה של העמידות היא להפוך את החייל למכונה. אז משפטים מפתגמים,אם יהיו הם לטיניים או אחרים הם טובים אולי רק בהקשר שיצר אותם וגם אז בערבון מוגבל בהחלט.העולם שטבע את מטבעות הלשון הלטיניות הללו לא ממש שרד עם רעיונותיו.חשוב שנגיע אל המהות מתוך עצמנו. זא לא קל,זה אפילו קשה ואולי יהיה במידת מה בלתי אפשרי לחלוטין,אבל זאת הדרך היחידה להגיע לאמת. כי מה שכתוב בספרים עשוי להיות נכון,אבל הוא הופך להיות אמיתי רק כשהגענו אליו לבד,מתוך עצמנו. דבר זה נכון לגבי כל אמת,אפילו זאת שהזכרתי בזמן האחרון לגבי הרצון ופיצולו של האגו על כל הקשיים הרבים שזה מעמיד בפני האדם ששם לפניו כמטרה את ההתעוררות והייצוב הפנימי. לא בהכרח צריכים להיות עמידים לחלוטין כאן ללא פשרות,אלא להבין יותר ולהיות יותר.לא לנסות לשבור בבת אחת את הכלים.לא להיות כמו פילים בחנות חרסינה.כלי החרסינה אינם עמידים והם ישברו מהר מאוד. אז תמיד כדאי לשאול באיזה הקשר להיות עמיד ומתי להרפות ובארס אומר ונראה לי שהוא צודק,מאמץ מתון ופשרני לאורך זמן.איזון.לשמור על איזון. ודרך אגב,ההערה לגבי סגנונך באה בסך הכל על מנת להראות שכולנו בעצם לא מובנים במידת מה,שאפילו על סגנון שהוא באמתץ מבריק ומלוטש לעילא כמו שלך ניתן להעיר הערות,וניתן לפרש בצורה שגויה,נניח כשם שמפרשים לעיתים את סגנונו של שששלום. הניסיון שלנו להיסתנכרן אל הכותב דבר ראשון הוא החשוב.לא הצלחנו לבקש ביאור.לא עזר הביאור,לחכות לימות המשיח שיפתור עבורנו סוף כל סוף את כל בעיות התקשורת בין בני האדם :) מוטי.
 

arcidea

New member
= sustainability

מצטערת אני משתמשת יותר באנגלית מאשר עברית ביומיום, תודה על המחמאות ועל היישורים תודה בכלל
 
למעלה