זה בסדר...
אני חושבת שאני אכתוב לה מכתב, ואם לא תהיה ברירה אני אדלל, אני פשוט לא יודעת מה לעשות כבר. ניסיתי לדבר, ניסיתי להיפגש יותר, ניסיתי להיפגש פחות, ניסיתי להתקשר, ניסיתי להתקשר פחות, אמרתי מה שמפריע לי, אז זה החזיק מעמד לשבוע, ואולי משהו אחד נפתר, אחרים התחילו. אבל קשה לי להבין שזאת אמא שלי, שככה הקשר שלנו, כי המון שנים הוא היה בסדר גמור, הוא התחיל להיות גרוע שהחלטתי להישאר לגור איפה שטוב לי. היא צריכה אותי 24\7, אני צריכה לדעת שהיא שם אבל מרחוק, בשביל הנפש.. היא מאוד תלויה בי, אם היא מציעה להיפגש ואני אומרת שאני לא יכולה, היא מתחילה לבכות לי. אם אני לא יושבת לידה בשולחן, היא בוכה לי. אם אני מתרחקת ממנה, היא רק מחפשת עוד ועוד דרכים ומניפולציות ושקרים בשביל שאני כן אהיה, אני לא נופלת בהם. אבל יש לי חיים משלי, וטוב לי לחיות את החיים שלי ולהיות במרחק יחסי, מה שאני רואה אותה לפעמים יותר מידי וכבר מידי. אני חושבת שיש תהליך מאוד טבעי כשמתבגרים יוצאים מהבית, עוברים לגור לבד, לגור עם בן זוג, יש איזשהו סוג של ניתוק, הגוזלים עפים מהקן, ואני עפתי לה מהקן, והיא נשברת, היא צריכה להשיג לעצמה מה לעשות עם החיים שלה, אני לא צריכה להיות מרכז החיים שלה, שאם היא לא רואה אותי, היא מכריחה את עצמה לקום בבוקר, זה לא הגיוני בכלל. =\