נוזגות' כשר לפסח.
- פותח הנושא DDN
- פורסם בתאריך
Dominique Proudshot
New member
זה לא היה אמור להיות ככה.
אחרי הימים מורטי העצבים שהיו לנו, ציפינו שהמצב ישתפר. ממש ממש, אבל ממש היינו אופטימיים. מעבר לרכס, ראינו את הים! אף פעם לא ראיתי דבר כזה, כל כך הרבה מים, וליד המים, הייתה עיר. סופסוף! יישוב! מיטה נוחה ורכה, פונדק, אוכל חם, מקלחת. מקום לערוך בו קניות. הגיע הזמן. אייס הלכה בראש כדי לסייר, ונעלמה לנו מטווח הראיה. אנחנו הלכנו בקצב איטי יותר, והגענו לשערי העיר באמצע הלילה. משונה המקום. ישנם שדות שרופים מסביב, וחלקים חרושים עוד לפני שנקצרו. את השער לא פתחו לנו בלילה, אז הקמנו את המחנה שלנו מחוצה לו. בבוקר, ניסינו להיכנס לעיר. האנשים שיצאו לחרוש את השדות היו רחוק מחברותיים, ובסוף, כשהשער נפתח מצאנו מולנו מול נחש גדול עם גוף אדם. הוא דרש בכניעתנו, ולפני שהספקנו להגיב בצורה הולמת, הכניע אותנו. התעוררתי בכלא, שכנראה היה קסום. בלילה ראיתי את מוקי, אבל לא קרה שום דבר מיוחד. בלילה השני, מוקי הוציא אותי מהכלא, והציע לי לעבור לצד שלו. הוא סיפר לי כמה דברים על שומרי העמודים, והסביר שהצד שלו מנסה להגן על נוסגות'. נמאס לי ממלחמות ומפוליטיקות. איבדתי את שני הגברים שאהבתי בגלל תככים ומזימות, אני לא רוצה לראות את זה קורה שוב. החלטתי שאני אבדוק את האופציות, ושאני לא אפסול את העסקה עם השטן, כדי שאני ואדריאן נוכל לפנות לפינה שקטה ולחיות בשקט. כשחזרתי לכלא, הייתי אמורה להחזיר למוקי תשובה למחרת. נראה היה לי שמתחשק לי להקיא מעצמי בכלל על המחשבות האלה. האנוכיות . .. . . המחשבה העצמית. אבל מצד שני, מה עשו שומרי העמודים בשבילי? למה שאני אעבוד בשבילם? הם רק מסבכים לנו את החיים, כשכל מה שאני רוצה זה לחיות בשקט איפהשהו עם הגבר שלי, חיים שקטים ונחמדים, לגדל שבעה ילדים, לנהל פונדק או חווה, לנגן, ולעזור לעניי האזור. במשך כל הזמן הימים שהיינו בכלא, קוואי חפר בור שדרכו תכנן לברוח. ביום השלישי בכלא, הוא התעמת עם הסוהרים שלנו, הנחשים המוזרים, ונלחם נגד אחד, והצליח לגרום לכך שהעור שלו ישרף. זה היה מפחיד. המחזה הזה חיזק בי את התחושה שאין לנו סיכוי, ואולי מוקי הוא הסיכוי היחיד שלנו לשרוד, לבינתיים. מוקי דיבר עכשיו עם שלושתינו, והמצב לא היה מעודד. אדריאן וקוואי התעקשו להלחם ביצורים הנחשיים ובמוקי, למרות שכל הסיכויים היו נגדנו. אני מצאתי את עצמי פרודה מהם, כשכל אחד מאיתנו חושב שהוא עושה את הטוב בעבור כולנו וההישרדות שלנו. אני חזרתי לאחר שנכנעתי לכלא, חסרת כל תקווה. אחד הנחשים נגע בי, ויצר בי תחושה מעודדת, של בטחון, של רוגע ואופטימיות. הוא נתן לי עגיל, שכשענדתי אותו שמעתי את מל(!!!) היא אמרה שלא נבטח במוקי, ושהעזרה בדרך, שלחה אותנו לעיר הקרובה, סארין והייתה מבולבלת כהרגלה. זו הייתה תקווה קטנה. הצלחתי להעביר לקוואי ואדריאן הנצורים על גג את העגיל (לאחר הכניעה, היה לי הרושם שמוקי ואנשיו חושבים שאפשר לסמוך עליי) ולמרות זאת, אדריאן וקוואי לא נכנעו ולא שינו את הטקטיקה שלהם. לבסוף הוכנעו על ידי הנחשים. עכשיו כולנו בכלא. אדריאן כועס עליי, הוא מרגיש שבגדתי בהם כקבוצה ובו אישית, עם חוסר האמונה שלי בו, ובשומרי העמודים. אולי הוא צודק. כמו שאמרתי, ברגע של חולשה שקלתי בחיוב לעשות עסקה עם השטן, למרות לדעתי כוונותי היו טובות. אני לא יודעת אם הוא יסלח לי על זה. קשה לי. הוא חייב לסלוח לי. חייב.
אחרי הימים מורטי העצבים שהיו לנו, ציפינו שהמצב ישתפר. ממש ממש, אבל ממש היינו אופטימיים. מעבר לרכס, ראינו את הים! אף פעם לא ראיתי דבר כזה, כל כך הרבה מים, וליד המים, הייתה עיר. סופסוף! יישוב! מיטה נוחה ורכה, פונדק, אוכל חם, מקלחת. מקום לערוך בו קניות. הגיע הזמן. אייס הלכה בראש כדי לסייר, ונעלמה לנו מטווח הראיה. אנחנו הלכנו בקצב איטי יותר, והגענו לשערי העיר באמצע הלילה. משונה המקום. ישנם שדות שרופים מסביב, וחלקים חרושים עוד לפני שנקצרו. את השער לא פתחו לנו בלילה, אז הקמנו את המחנה שלנו מחוצה לו. בבוקר, ניסינו להיכנס לעיר. האנשים שיצאו לחרוש את השדות היו רחוק מחברותיים, ובסוף, כשהשער נפתח מצאנו מולנו מול נחש גדול עם גוף אדם. הוא דרש בכניעתנו, ולפני שהספקנו להגיב בצורה הולמת, הכניע אותנו. התעוררתי בכלא, שכנראה היה קסום. בלילה ראיתי את מוקי, אבל לא קרה שום דבר מיוחד. בלילה השני, מוקי הוציא אותי מהכלא, והציע לי לעבור לצד שלו. הוא סיפר לי כמה דברים על שומרי העמודים, והסביר שהצד שלו מנסה להגן על נוסגות'. נמאס לי ממלחמות ומפוליטיקות. איבדתי את שני הגברים שאהבתי בגלל תככים ומזימות, אני לא רוצה לראות את זה קורה שוב. החלטתי שאני אבדוק את האופציות, ושאני לא אפסול את העסקה עם השטן, כדי שאני ואדריאן נוכל לפנות לפינה שקטה ולחיות בשקט. כשחזרתי לכלא, הייתי אמורה להחזיר למוקי תשובה למחרת. נראה היה לי שמתחשק לי להקיא מעצמי בכלל על המחשבות האלה. האנוכיות . .. . . המחשבה העצמית. אבל מצד שני, מה עשו שומרי העמודים בשבילי? למה שאני אעבוד בשבילם? הם רק מסבכים לנו את החיים, כשכל מה שאני רוצה זה לחיות בשקט איפהשהו עם הגבר שלי, חיים שקטים ונחמדים, לגדל שבעה ילדים, לנהל פונדק או חווה, לנגן, ולעזור לעניי האזור. במשך כל הזמן הימים שהיינו בכלא, קוואי חפר בור שדרכו תכנן לברוח. ביום השלישי בכלא, הוא התעמת עם הסוהרים שלנו, הנחשים המוזרים, ונלחם נגד אחד, והצליח לגרום לכך שהעור שלו ישרף. זה היה מפחיד. המחזה הזה חיזק בי את התחושה שאין לנו סיכוי, ואולי מוקי הוא הסיכוי היחיד שלנו לשרוד, לבינתיים. מוקי דיבר עכשיו עם שלושתינו, והמצב לא היה מעודד. אדריאן וקוואי התעקשו להלחם ביצורים הנחשיים ובמוקי, למרות שכל הסיכויים היו נגדנו. אני מצאתי את עצמי פרודה מהם, כשכל אחד מאיתנו חושב שהוא עושה את הטוב בעבור כולנו וההישרדות שלנו. אני חזרתי לאחר שנכנעתי לכלא, חסרת כל תקווה. אחד הנחשים נגע בי, ויצר בי תחושה מעודדת, של בטחון, של רוגע ואופטימיות. הוא נתן לי עגיל, שכשענדתי אותו שמעתי את מל(!!!) היא אמרה שלא נבטח במוקי, ושהעזרה בדרך, שלחה אותנו לעיר הקרובה, סארין והייתה מבולבלת כהרגלה. זו הייתה תקווה קטנה. הצלחתי להעביר לקוואי ואדריאן הנצורים על גג את העגיל (לאחר הכניעה, היה לי הרושם שמוקי ואנשיו חושבים שאפשר לסמוך עליי) ולמרות זאת, אדריאן וקוואי לא נכנעו ולא שינו את הטקטיקה שלהם. לבסוף הוכנעו על ידי הנחשים. עכשיו כולנו בכלא. אדריאן כועס עליי, הוא מרגיש שבגדתי בהם כקבוצה ובו אישית, עם חוסר האמונה שלי בו, ובשומרי העמודים. אולי הוא צודק. כמו שאמרתי, ברגע של חולשה שקלתי בחיוב לעשות עסקה עם השטן, למרות לדעתי כוונותי היו טובות. אני לא יודעת אם הוא יסלח לי על זה. קשה לי. הוא חייב לסלוח לי. חייב.
אבישר המשוגע
New member
לא ברור
1. דומניק משוגעת או מה?!? 2. |מרגיש אידיוט וחסר מוח| מי זה מוקי ומה הוא עשה ? 3. איזה עיר משוגעת! אנשי נחש-שעושים-הרגשה-נעימה-שנוגעים-בהם?!?!?!?!?!?!
1. דומניק משוגעת או מה?!? 2. |מרגיש אידיוט וחסר מוח| מי זה מוקי ומה הוא עשה ? 3. איזה עיר משוגעת! אנשי נחש-שעושים-הרגשה-נעימה-שנוגעים-בהם?!?!?!?!?!?!
../images/Emo46.gif
1. דומיניק לא משוגעת! היא שפויה לחלוטין, אולי שבורה, שפוכה ומיואשת, אולי היא בלונדינית אבל היא ממש ממש אבל ממש לא משוגעת. 2. מוקי, הוא כנראה הנבל הראשי בסיפור כיום. קוואי וחבורת נוסגות' המוקדמת נתקלו בו בעבר, והוא עשה להם טריקים מלוכלכים. גילינו שהוא מוח העל מאחורי הפלישה האוסגיגית ומתקפות השודדים בסביבת מאלן, וכנראה הוא גם מייבא את אנשי הנחש לנוסגות'. הוא רע. הוא מגעיל, ויש לו טעם מאוד רע בעיצוב פנים. 3. עיר לא משוגעת, עיר מייאשת. (נחשים שעושים נעים. . . . .לא נשמע כ"כ טוב.. . . ..
). יש לנחשים הללו כוחות טלפתיים.
1. דומיניק לא משוגעת! היא שפויה לחלוטין, אולי שבורה, שפוכה ומיואשת, אולי היא בלונדינית אבל היא ממש ממש אבל ממש לא משוגעת. 2. מוקי, הוא כנראה הנבל הראשי בסיפור כיום. קוואי וחבורת נוסגות' המוקדמת נתקלו בו בעבר, והוא עשה להם טריקים מלוכלכים. גילינו שהוא מוח העל מאחורי הפלישה האוסגיגית ומתקפות השודדים בסביבת מאלן, וכנראה הוא גם מייבא את אנשי הנחש לנוסגות'. הוא רע. הוא מגעיל, ויש לו טעם מאוד רע בעיצוב פנים. 3. עיר לא משוגעת, עיר מייאשת. (נחשים שעושים נעים. . . . .לא נשמע כ"כ טוב.. . . ..
עיר הנחשים הכחולים עם חצי גוף אדם
הסתכלתי לעבר דומיניק כשעברנו את הרכס, מבט של פליאה והתפעלות עלה על פניה, הפניתי את ראשי וגם לעיניי נגלה המחזה של ים כחול עד כדי כאב שמתמזג בקו האופק עם השמיים הבהירים מעט יותר. השמש הבהיקה על הגלים הרחוקים ומה שנראה כמו עיר נמל קטנה נגלה לעינינו. יופי מרהיב, לו רק ידענו מה היופי הזה טומן בחובו... אבל אני מקדים את המאוחר... אייס החליטה לסייר לפנינו ונעלמה במורד השביל המאובק. בריזה קלה ליטפה את גופי והיום היה נעים, לא חם ולא קר. הלכנו לנו לאיטנו, נהנים מהיום הנפלא ומזג האוויר הנוח, ליד העיר היו שדות חרושים אבל חלקם היו שרופים ואחד מהם היה חרוש, אבל השדה נחרש לפני שהחיטה נקצרה... איזה בזבוז, המשכנו ללכת והגענו לעיר לקראת ערב. השער היה סגור, אז אדריאן קרא בקול "שלום שם! תפתחו את השער..." לא היתה תגובה, הכל היה שקט. לאחר כמה קריאות נוספות וגם כמה דפיקות בשער עצמו, עלה קול מעברו השני "חבל לכם על המאמץ, השער יפתח רק מחר בבוקר, אתם יודעים שלא פותחים את השער בלילה..." דומיניק טיפסה על השער והסתכלה פנימה. אני לא ראיתי מה היה שם אבל הזהירו אותה לרדת אם היא לא רוצה להסתבך. הקמנו מחנה עם הגב לחומה העשויה עץ, והלכנו לישון, לא לפני שסידרנו משמרות. כשקמנו בבוקר השער נפתח ויצאו החוצה אנשים מעט נמיכים אבל שריריים יחסית לגובהם, והחלו ללכת לעבר השדות, כשהם הגיעו לשם הם החלו לעבוד בשדות. ניסינו לדבר עם אחדים מהם אבל הם היו לא מובנים בעליל. מספר מילים היו מובנות אבל הם דיברו ממש ממש מהר, הבננו אותם רק כשאדריאן ביקש שהם ידברו יותר לאט. וגם אז האניפורמציה שלהם היתה לא ממש רלוונטית. חזרנו לכיוון השער והוא היה סגור. ניסינו להכנס לעיר דרך הרציפים של הנמל, אבל שומרים עצרו אותנו והורו לנו להכנס דרך השער בלבד. חזרנו עוד פעם לשער והפעם הוא היה פתוח. עדיין לא היה כל זכר לאייס. נכנסנו לשער ולפתע ניצב מולנו נחש ענק בצבע חום עם חצי גוף אדם במקום שבו אמור היה להיות ראשו. ולצידיו שני חרבות. הוא לחש לנו לתוך המוח עם שפה שלא נשמעת באוזן, "הניחו את נשקיכם והכנעו". לקחנו צעד אחד לאחור ודומיניק שלפה את הקשת וטענה בו חץ, אדריאן החליק את חרבו מנדנה במהירות. הנחש שראה שאנו לא נכנעים לו, שלף את שתי הנשקים שלו והסתער. הספקתי לתת לו אגרוף חזק אבל המכה נכנסה לעומקו כאילו שנתתי מכה למים. כשבאתי להוציא את ידי הנחש התקשה סביב ידי ולא נתן לי לזוז. ענן של תחושה נעימה שטף את גופי... רגע, זה לא אמור להיות ככה... התנגדתי... דומיניק ואדריאן היו איתי אבל הם נראו לחלוטין בשליטת הנחש, הנחש גרר אותנו לאחד מהמבנים בעיר, וניסה להשליך אותנו לתוך כלא. המשכתי להתנגד ונזרקתי פנימה, קמתי במהירות וניסיתי למנוע מהשומר לסגור את השער, השער חבט בצורה כואבת ברגלי השלוחה אבל השער עדיין היה פתוח ניסיתי לצאת אבל שוב דחפו אותי פנימה והפתח נסגר וננעל ב"קלאנק" מתכתי כבד. הסורגים היו עבים אבל לא נראו יותר מידי חזקים, ניסיתי להכניס מקל של הנונצ'אקו שלי לבין הסורגים ונתקלתי במחסום שקוף בינם.זהו לא כלא רגיל... הוא קסום. ביחד איתנו בתא היה אחד מהמקומיים שענה לשם מורגן. הוא סיפר לנו שהוא שם כבר שבעה ימים ושמאכילים אותו כל יום. הלכתי לחלק האחורי של הכלוב וניסיתי לשבור את הרצפה, בעזרתו של אדריאן רצפת העץ נשברה והתחלתי לחפור למטה. שמנו שניים מהמיטות מבמצע החדר ותלינו שמיכה ביניהם כדי שהשומר שישב מולנו מחוץ לכלוב לא יוכל לראות מה אנחנו עושים, לשמוע אותנו הוא לא יכל בגלל המחסום הקסום, וקיוויתי שלפחות הוא יסתקרן לראות מה אנחנו עושים שם מאחורי הוילון המאולתר, ונוכל לקפוץ עליו ולצאת מכאן. חפירת הבור הייתה איטית, כל מה שהיה לי זה כוסות שתיה מעץ, והסכין של אדריאן. אני אמשיך אחר-כך...
הסתכלתי לעבר דומיניק כשעברנו את הרכס, מבט של פליאה והתפעלות עלה על פניה, הפניתי את ראשי וגם לעיניי נגלה המחזה של ים כחול עד כדי כאב שמתמזג בקו האופק עם השמיים הבהירים מעט יותר. השמש הבהיקה על הגלים הרחוקים ומה שנראה כמו עיר נמל קטנה נגלה לעינינו. יופי מרהיב, לו רק ידענו מה היופי הזה טומן בחובו... אבל אני מקדים את המאוחר... אייס החליטה לסייר לפנינו ונעלמה במורד השביל המאובק. בריזה קלה ליטפה את גופי והיום היה נעים, לא חם ולא קר. הלכנו לנו לאיטנו, נהנים מהיום הנפלא ומזג האוויר הנוח, ליד העיר היו שדות חרושים אבל חלקם היו שרופים ואחד מהם היה חרוש, אבל השדה נחרש לפני שהחיטה נקצרה... איזה בזבוז, המשכנו ללכת והגענו לעיר לקראת ערב. השער היה סגור, אז אדריאן קרא בקול "שלום שם! תפתחו את השער..." לא היתה תגובה, הכל היה שקט. לאחר כמה קריאות נוספות וגם כמה דפיקות בשער עצמו, עלה קול מעברו השני "חבל לכם על המאמץ, השער יפתח רק מחר בבוקר, אתם יודעים שלא פותחים את השער בלילה..." דומיניק טיפסה על השער והסתכלה פנימה. אני לא ראיתי מה היה שם אבל הזהירו אותה לרדת אם היא לא רוצה להסתבך. הקמנו מחנה עם הגב לחומה העשויה עץ, והלכנו לישון, לא לפני שסידרנו משמרות. כשקמנו בבוקר השער נפתח ויצאו החוצה אנשים מעט נמיכים אבל שריריים יחסית לגובהם, והחלו ללכת לעבר השדות, כשהם הגיעו לשם הם החלו לעבוד בשדות. ניסינו לדבר עם אחדים מהם אבל הם היו לא מובנים בעליל. מספר מילים היו מובנות אבל הם דיברו ממש ממש מהר, הבננו אותם רק כשאדריאן ביקש שהם ידברו יותר לאט. וגם אז האניפורמציה שלהם היתה לא ממש רלוונטית. חזרנו לכיוון השער והוא היה סגור. ניסינו להכנס לעיר דרך הרציפים של הנמל, אבל שומרים עצרו אותנו והורו לנו להכנס דרך השער בלבד. חזרנו עוד פעם לשער והפעם הוא היה פתוח. עדיין לא היה כל זכר לאייס. נכנסנו לשער ולפתע ניצב מולנו נחש ענק בצבע חום עם חצי גוף אדם במקום שבו אמור היה להיות ראשו. ולצידיו שני חרבות. הוא לחש לנו לתוך המוח עם שפה שלא נשמעת באוזן, "הניחו את נשקיכם והכנעו". לקחנו צעד אחד לאחור ודומיניק שלפה את הקשת וטענה בו חץ, אדריאן החליק את חרבו מנדנה במהירות. הנחש שראה שאנו לא נכנעים לו, שלף את שתי הנשקים שלו והסתער. הספקתי לתת לו אגרוף חזק אבל המכה נכנסה לעומקו כאילו שנתתי מכה למים. כשבאתי להוציא את ידי הנחש התקשה סביב ידי ולא נתן לי לזוז. ענן של תחושה נעימה שטף את גופי... רגע, זה לא אמור להיות ככה... התנגדתי... דומיניק ואדריאן היו איתי אבל הם נראו לחלוטין בשליטת הנחש, הנחש גרר אותנו לאחד מהמבנים בעיר, וניסה להשליך אותנו לתוך כלא. המשכתי להתנגד ונזרקתי פנימה, קמתי במהירות וניסיתי למנוע מהשומר לסגור את השער, השער חבט בצורה כואבת ברגלי השלוחה אבל השער עדיין היה פתוח ניסיתי לצאת אבל שוב דחפו אותי פנימה והפתח נסגר וננעל ב"קלאנק" מתכתי כבד. הסורגים היו עבים אבל לא נראו יותר מידי חזקים, ניסיתי להכניס מקל של הנונצ'אקו שלי לבין הסורגים ונתקלתי במחסום שקוף בינם.זהו לא כלא רגיל... הוא קסום. ביחד איתנו בתא היה אחד מהמקומיים שענה לשם מורגן. הוא סיפר לנו שהוא שם כבר שבעה ימים ושמאכילים אותו כל יום. הלכתי לחלק האחורי של הכלוב וניסיתי לשבור את הרצפה, בעזרתו של אדריאן רצפת העץ נשברה והתחלתי לחפור למטה. שמנו שניים מהמיטות מבמצע החדר ותלינו שמיכה ביניהם כדי שהשומר שישב מולנו מחוץ לכלוב לא יוכל לראות מה אנחנו עושים, לשמוע אותנו הוא לא יכל בגלל המחסום הקסום, וקיוויתי שלפחות הוא יסתקרן לראות מה אנחנו עושים שם מאחורי הוילון המאולתר, ונוכל לקפוץ עליו ולצאת מכאן. חפירת הבור הייתה איטית, כל מה שהיה לי זה כוסות שתיה מעץ, והסכין של אדריאן. אני אמשיך אחר-כך...
כמו ציפור בכלוב
אדריאן: בערך בצוהורי היום העפלנו על הגבעה האחרונה ואז ראינו אותה. עיר יושבת על חוף האגם הגדול ביותר שאי פעם ראיתי, כל כך גדול שלא ראינו את הקצה שלו. כל כך כחול, שמים ומים נושקים בצפון. יצאנו אל העיר בלב מלא תקווה וראש מלא מחשבות חיבה על מקלחת עם דומיניק, ארוחת ערב עם דומיניק, מיטה חמה בחדר פרטי עם דומיניק, לקום ב12 בצוהוריים עם דומיניק והופעות מול קהל אוהד עם דומיניק... אייס תפסה יזמה והודיעה שהיא יוצאת לסייר. אמרתי לה שאנחנו צועדים לאט אחריה ובניד ראש קל היא יצאה לדרך. כאשר הגענו לשער הוא היה סגורומאמצי לגרום לו להפתח לא עלו בטוב. חלומותי בהקיץ על מקלחת ומיטה רכה (ודומיניק) פגו אך כשדומיניק סיפרה מה ראתה מעבר לחומה החלטתי שאולי עדיף לישון בשמיכות שלנו, בהן לפחות אין כינים. בבוקר השער היה סגור וכאשר הוא נפתח אפילו לא הספקנו להגיע אליו והוא כבר נסגר. דיברנו או ליתר דיוק ניסינו לדבר עם החקלאים שיצאו מהעיר אבל לא הצלחנו להבין הרבה חוץ מזה שיש איזה שליט עריץ בעיר שמעניש אנשים ע"י שריפת השדות שלהם או אפילו חרישת השדה הלא קצור. אכזרי ולא כל כך חכם. עונש טוב יותר לעיר כולה היה החרמת התבואה במקום שריפתה או הריסתה. אני מקווה שלא ניתקל בעריץ הזה. הלכנו מסביב לחומה עד שהגענו לחוף ושם רצינו לעלות למזח אבל הזהירו אותנו להיות טובים וללכת לשער. לא רצינו לעבור על החוק כבר ביום הראשון במקום אז חזרנו לשר רק כדי למצוא אותו פתוח ובפתחו עמד מפלץ חום. גוף עליון של אדם עומד על מה שנראה כזנב רב עוצמה של נחש גדול במיוחד. הוא פנה אלינו בדרישה שלא משתמעת לשתי פנים ונאמרה במעין שפת מוח שרק שמענו בתוך הראש "זרקו את הנשקים שלכם והכנעו". מובן מאליו שניסינו לדבר איתו ולהסביר שפנינו לשלום, ולא רצינו להעליב ואנחנו כבר יוצאים אם זה רע להם כל כך שאנחנו פה אבל הוא לא נתן לנו שהות ומיד דרש זאת שוב, ניסינו פשוט לצעוד אחורה והוא שלף עלינו שתי חרבות מעוקלות קצרות והתנפל עלינו בעודו גדל כמו גל או מים. הקרב היה קצר להפליא. ברגע שהצליח לגעת בי מעין ענן כבד ירד במוחי וכאשר הענן סוף סוף התפוגג מצאתי את עצמי בכלא, דומיניק מעורפלת עוד יותר ממני וקוואי פצוע...שוב... איך זה תמיד פוגע בקוואי? למה דווקא הוא? אני שונא את זה! טיפלתי ברגל של קוואי שסיפר לי שהיא נפגעה כשניסה לעצור את השומר מלסגור את הדלת של הכלא. אנחנו לכודים. איפה אייס? אני מקווה שהיא בסדר ושהיצור האיום הזה לא תפס אותה. אנחנו לא יכולים להשאר כאן. הם עלולים להשתלט לנו שוב על המוח. קוואי ואני הסכמנו שצריך לצאת מכאן והתחלנו לחפור. הזמן עובר בכלא בצורה אחרת מאשר בחוץ. אני יודע שאני מתחיל להשתגע כאן אבל אני חייב להרגע ולהמשיך לנסות. מורגן-השותף שלנו לתא הכלא טוען שמלח פוגע ביצורים האילו. אני לא בטוח שהוא לא שתול שלהם ומשתף פעולה איתם. מי שמע אי פעם על מלח פוגע במישהו? בשם הספק שאולי הוא אומר את האמת ציפינו את כלי הנשק שלנו במלח וקוואי החזיק חופני מלח בידיו כל עת שהאנשי נחש האילה באו. הם רצו לקחת את מורגן אבל אנחנו מנענו מהם. מורגן התעצבן עלינו וניסה להפריע לנו לחפור את הבור החוצה אז פשוט הרדמתי אותו. אני עדיין לא בטוח שהוא באמת מי שהוא טוען שהוא- שגריר של איזו עיר חוף אחרת. כל מה ששמענו עד עכשיו היה תמיד מפי מקור שאמינותו מוטלת בספק. במיוחד ביום השלישי כשמוקי הופיע ומאחוריו גיבוי של לא פחות משני אנשי נחש. אחד הספיק לרכך אותנו לחלוטין בכניסה לעיר והינה הילד המעצבן מגיע עם שניים. כל חשדותי התאמתו- אגם זה הוא אכן אותו אגם ממנו ניבא האורקל שתבוא הצרה השחורה על נוסגות'. נוכחותו של מוקי מחייבת זאת... כאשר שוב פתחו את דלת התא כדי להוציא את מורגן, קוואי שבידיו שני חופני מלח הצליח לצאת צמוד למורגן והתקיף את איש הנחש הכחול. כפי שחשבתי מורגן המשת"פ אכן רימה אותנו, המלח לא הורג אותם, רק אולי גורם להם לקטון כפי שהם יכולים להתנפח למימדים ענקיים וקוואי שנלכד מתחת לאיש הנחש הכחול נפגע קשות ממשהו שנראה כמו חומצה!!!! הנחמה היחידה שהייתה לי היא שמורגן נלכד שם גם כן ונשרף לא פחות מקוואי. הם הצליחו להשתחרר מאיש הנחש שיצא החוצה והשאיר את קוואי חרוך וכואב ואותנו בפנים חסרי יכולת להגיב. הייתי מכה על הסורגים אילו הקסם לא היה מונע ממני אפילו לגעת בהם. מורגן התקפל בפינה בכאב. קוואי שתה שיקוי ריפוי והרגיש טוב יותר ואז הייתה מהומה ליד הדלת ולאחריה שקט. מודאגים חיכינו לאיזו תגובה מבחוץ אבל אז הופיע מוקי ואמר שקוואי רוצה לדבר איתנו. לקחנו את כל הדברים שלנו מהכלא הזה ויצאנו סוף סוף...אחרי מוקי שטען שיש עליו לפחות שני קסמי הגנה ושלא ננסה שום דבר חשוד. הוא הוביל אותנו אל בניין אחר עשוי אבן (בשונה משאר העיר) וכאשר ניסיתי לבחון את רמת הצייתנות של אנשי הנחש ע"י נסיון פשוט ללכת לחופשי הם עצרו אותי ומוקי הבהיר שאין לי הרבה ברירות. טוב, לפחות ניסיתי, אין כמו אוויר חופשי לאחר זמן רב בכלא כדי לגרום לך להיות מעט פרוע... הרגשתי את השגעון שאיים לחנוק אותי בפנים מתפוגג. פגשנו את קוואי (הבריא לחלוטין!) בחדר בקומה השנייה והוא מייד ביקש שאתן לו את ההובלה בוויכוח. כיוון שלא ידעתי כלום על מה התרחש עד אז מיד הסכמתי ואז גיליתי את פרצופו האמיתי של מוקי. הוא ניסה לשדל אותנו לעבור לצד שלו בכל מיני שקרים מגוחכים על שומרי העמודים ועד כמה הם האויב האמיתי של נוסגות'. באמת! אחרי כל מה שעברנו! השודדים ביערות מאלן, האוזגיגים, החפץ שנגנב במאלן והמלחמה התת קרקעית... כל אילו אני יודע שמוקי ושגור אחראיים להם, אולי אפילו גם המבנה המתומן ביערות ווילנדורף והזוועות שפגשנו שם. והוא עוד חצוף מספיק כדי לטעון שהשומרים הם האוייבים??? אמרתי לו את דעתי והוא החליט להשאיר אותנו לחשוב על זה ויצא מהחדר. בשלבה זה אני וקוואי מיד החלטנו לצאת החוצה, חסמנו את הדלת עם שידה גדולה ובדקנו אם החלון נפתח וניסינו לטפס על חבל החוצה אבל פתאום רוח חזקה וקסומה מנעה ממני לטפס, קוואי הצליח לטפס אבל אני נשארתי עם דומיניק בפנים. ניסיתי לשבור את קורות העץ שתומכות בתקרה בפינה אחת בעזרת נגינתי כדי שנוכל לצאת למעלה ומשם למצוא דרך אבל אז אני שומע את דומיניק דוחפת את השידה החוסמת את הדלת ושאלתי אותה מה היא עושה והיא ענתה שהיא יוצאת מכאן! אמרתי לה שאני מנסה לשבור את הקיר ושלא תאבד תקווה והיא הפסיקה לנסות לפתוח את הדלת... עד שנשמע קול של איש נחש מהצד השני שציווה עלינו להכנע ולפתוח את הדלת. דומיניק פתחה לו את הדלת ונכנעה. הייתי בהלם טוטאלי. אני כבר כמעט הצלחתי לשבור את התקרה בפינה ההיא, אנחנו היינו יוצאים, פניתי אליה בפנים המומות ושאלתי את השאלה היחידה שהידהדה במוחי ההלום "למה?"
אדריאן: בערך בצוהורי היום העפלנו על הגבעה האחרונה ואז ראינו אותה. עיר יושבת על חוף האגם הגדול ביותר שאי פעם ראיתי, כל כך גדול שלא ראינו את הקצה שלו. כל כך כחול, שמים ומים נושקים בצפון. יצאנו אל העיר בלב מלא תקווה וראש מלא מחשבות חיבה על מקלחת עם דומיניק, ארוחת ערב עם דומיניק, מיטה חמה בחדר פרטי עם דומיניק, לקום ב12 בצוהוריים עם דומיניק והופעות מול קהל אוהד עם דומיניק... אייס תפסה יזמה והודיעה שהיא יוצאת לסייר. אמרתי לה שאנחנו צועדים לאט אחריה ובניד ראש קל היא יצאה לדרך. כאשר הגענו לשער הוא היה סגורומאמצי לגרום לו להפתח לא עלו בטוב. חלומותי בהקיץ על מקלחת ומיטה רכה (ודומיניק) פגו אך כשדומיניק סיפרה מה ראתה מעבר לחומה החלטתי שאולי עדיף לישון בשמיכות שלנו, בהן לפחות אין כינים. בבוקר השער היה סגור וכאשר הוא נפתח אפילו לא הספקנו להגיע אליו והוא כבר נסגר. דיברנו או ליתר דיוק ניסינו לדבר עם החקלאים שיצאו מהעיר אבל לא הצלחנו להבין הרבה חוץ מזה שיש איזה שליט עריץ בעיר שמעניש אנשים ע"י שריפת השדות שלהם או אפילו חרישת השדה הלא קצור. אכזרי ולא כל כך חכם. עונש טוב יותר לעיר כולה היה החרמת התבואה במקום שריפתה או הריסתה. אני מקווה שלא ניתקל בעריץ הזה. הלכנו מסביב לחומה עד שהגענו לחוף ושם רצינו לעלות למזח אבל הזהירו אותנו להיות טובים וללכת לשער. לא רצינו לעבור על החוק כבר ביום הראשון במקום אז חזרנו לשר רק כדי למצוא אותו פתוח ובפתחו עמד מפלץ חום. גוף עליון של אדם עומד על מה שנראה כזנב רב עוצמה של נחש גדול במיוחד. הוא פנה אלינו בדרישה שלא משתמעת לשתי פנים ונאמרה במעין שפת מוח שרק שמענו בתוך הראש "זרקו את הנשקים שלכם והכנעו". מובן מאליו שניסינו לדבר איתו ולהסביר שפנינו לשלום, ולא רצינו להעליב ואנחנו כבר יוצאים אם זה רע להם כל כך שאנחנו פה אבל הוא לא נתן לנו שהות ומיד דרש זאת שוב, ניסינו פשוט לצעוד אחורה והוא שלף עלינו שתי חרבות מעוקלות קצרות והתנפל עלינו בעודו גדל כמו גל או מים. הקרב היה קצר להפליא. ברגע שהצליח לגעת בי מעין ענן כבד ירד במוחי וכאשר הענן סוף סוף התפוגג מצאתי את עצמי בכלא, דומיניק מעורפלת עוד יותר ממני וקוואי פצוע...שוב... איך זה תמיד פוגע בקוואי? למה דווקא הוא? אני שונא את זה! טיפלתי ברגל של קוואי שסיפר לי שהיא נפגעה כשניסה לעצור את השומר מלסגור את הדלת של הכלא. אנחנו לכודים. איפה אייס? אני מקווה שהיא בסדר ושהיצור האיום הזה לא תפס אותה. אנחנו לא יכולים להשאר כאן. הם עלולים להשתלט לנו שוב על המוח. קוואי ואני הסכמנו שצריך לצאת מכאן והתחלנו לחפור. הזמן עובר בכלא בצורה אחרת מאשר בחוץ. אני יודע שאני מתחיל להשתגע כאן אבל אני חייב להרגע ולהמשיך לנסות. מורגן-השותף שלנו לתא הכלא טוען שמלח פוגע ביצורים האילו. אני לא בטוח שהוא לא שתול שלהם ומשתף פעולה איתם. מי שמע אי פעם על מלח פוגע במישהו? בשם הספק שאולי הוא אומר את האמת ציפינו את כלי הנשק שלנו במלח וקוואי החזיק חופני מלח בידיו כל עת שהאנשי נחש האילה באו. הם רצו לקחת את מורגן אבל אנחנו מנענו מהם. מורגן התעצבן עלינו וניסה להפריע לנו לחפור את הבור החוצה אז פשוט הרדמתי אותו. אני עדיין לא בטוח שהוא באמת מי שהוא טוען שהוא- שגריר של איזו עיר חוף אחרת. כל מה ששמענו עד עכשיו היה תמיד מפי מקור שאמינותו מוטלת בספק. במיוחד ביום השלישי כשמוקי הופיע ומאחוריו גיבוי של לא פחות משני אנשי נחש. אחד הספיק לרכך אותנו לחלוטין בכניסה לעיר והינה הילד המעצבן מגיע עם שניים. כל חשדותי התאמתו- אגם זה הוא אכן אותו אגם ממנו ניבא האורקל שתבוא הצרה השחורה על נוסגות'. נוכחותו של מוקי מחייבת זאת... כאשר שוב פתחו את דלת התא כדי להוציא את מורגן, קוואי שבידיו שני חופני מלח הצליח לצאת צמוד למורגן והתקיף את איש הנחש הכחול. כפי שחשבתי מורגן המשת"פ אכן רימה אותנו, המלח לא הורג אותם, רק אולי גורם להם לקטון כפי שהם יכולים להתנפח למימדים ענקיים וקוואי שנלכד מתחת לאיש הנחש הכחול נפגע קשות ממשהו שנראה כמו חומצה!!!! הנחמה היחידה שהייתה לי היא שמורגן נלכד שם גם כן ונשרף לא פחות מקוואי. הם הצליחו להשתחרר מאיש הנחש שיצא החוצה והשאיר את קוואי חרוך וכואב ואותנו בפנים חסרי יכולת להגיב. הייתי מכה על הסורגים אילו הקסם לא היה מונע ממני אפילו לגעת בהם. מורגן התקפל בפינה בכאב. קוואי שתה שיקוי ריפוי והרגיש טוב יותר ואז הייתה מהומה ליד הדלת ולאחריה שקט. מודאגים חיכינו לאיזו תגובה מבחוץ אבל אז הופיע מוקי ואמר שקוואי רוצה לדבר איתנו. לקחנו את כל הדברים שלנו מהכלא הזה ויצאנו סוף סוף...אחרי מוקי שטען שיש עליו לפחות שני קסמי הגנה ושלא ננסה שום דבר חשוד. הוא הוביל אותנו אל בניין אחר עשוי אבן (בשונה משאר העיר) וכאשר ניסיתי לבחון את רמת הצייתנות של אנשי הנחש ע"י נסיון פשוט ללכת לחופשי הם עצרו אותי ומוקי הבהיר שאין לי הרבה ברירות. טוב, לפחות ניסיתי, אין כמו אוויר חופשי לאחר זמן רב בכלא כדי לגרום לך להיות מעט פרוע... הרגשתי את השגעון שאיים לחנוק אותי בפנים מתפוגג. פגשנו את קוואי (הבריא לחלוטין!) בחדר בקומה השנייה והוא מייד ביקש שאתן לו את ההובלה בוויכוח. כיוון שלא ידעתי כלום על מה התרחש עד אז מיד הסכמתי ואז גיליתי את פרצופו האמיתי של מוקי. הוא ניסה לשדל אותנו לעבור לצד שלו בכל מיני שקרים מגוחכים על שומרי העמודים ועד כמה הם האויב האמיתי של נוסגות'. באמת! אחרי כל מה שעברנו! השודדים ביערות מאלן, האוזגיגים, החפץ שנגנב במאלן והמלחמה התת קרקעית... כל אילו אני יודע שמוקי ושגור אחראיים להם, אולי אפילו גם המבנה המתומן ביערות ווילנדורף והזוועות שפגשנו שם. והוא עוד חצוף מספיק כדי לטעון שהשומרים הם האוייבים??? אמרתי לו את דעתי והוא החליט להשאיר אותנו לחשוב על זה ויצא מהחדר. בשלבה זה אני וקוואי מיד החלטנו לצאת החוצה, חסמנו את הדלת עם שידה גדולה ובדקנו אם החלון נפתח וניסינו לטפס על חבל החוצה אבל פתאום רוח חזקה וקסומה מנעה ממני לטפס, קוואי הצליח לטפס אבל אני נשארתי עם דומיניק בפנים. ניסיתי לשבור את קורות העץ שתומכות בתקרה בפינה אחת בעזרת נגינתי כדי שנוכל לצאת למעלה ומשם למצוא דרך אבל אז אני שומע את דומיניק דוחפת את השידה החוסמת את הדלת ושאלתי אותה מה היא עושה והיא ענתה שהיא יוצאת מכאן! אמרתי לה שאני מנסה לשבור את הקיר ושלא תאבד תקווה והיא הפסיקה לנסות לפתוח את הדלת... עד שנשמע קול של איש נחש מהצד השני שציווה עלינו להכנע ולפתוח את הדלת. דומיניק פתחה לו את הדלת ונכנעה. הייתי בהלם טוטאלי. אני כבר כמעט הצלחתי לשבור את התקרה בפינה ההיא, אנחנו היינו יוצאים, פניתי אליה בפנים המומות ושאלתי את השאלה היחידה שהידהדה במוחי ההלום "למה?"
לחופש נולד
והיא ענתה שזו הדרך היחידה ולקחה את ידו של איש הנחש, יכולתי לראות את המבט המעורפל בעיניה ובלב שבור החזרתי את הנבל לתיק המעוטר שלה ואמרתי לאיש הנחש שאבוא אחריהם. לגעת בו לא הסכמתי בשום פנים ואופן. הלכתי אחריהם ובמדרגות פגשתי את קוואי ולא יכולתי אפילו להסביר, רק נעצתי בו מבט וקיוויתי שיבין הכל מעיני השורפות מדמעות של בגידה. הוא כנראה גם לא היה נתון להשפעת הנחשיים כי הוא מיד תפס פיקוד והוביל אותי אל מקום אחר ואל הגג. התמקמנו שם וניסיתי לחשוב איך היא עשתה את זה, למה היא לא בטחה בי, היינו יכולים לצאת אני יודע את זה, כבר היינו מוצאים דרך אבל אני בלי דומיניק לא הולך לשום מקום. אני כאן בחופש,שערי מתנופנף ברוח מתחת לשמיים פתוחים אבל היא קרעה מעלי את הכנפיים ולא אוכל פשוט לעוף מכאן. המחשבות על ציפורים הזכירו לי שיש לי משהו שאני יכול לעשות, קראתי לציפור והשקעתי את כל כוחי בנגינה קסומה שתעבור מציפור אל ציפור בהזהרה שמכוונת אל כל בארד שישמע אותה, סיפרתי על הדרך לכאן, על האיום הנחשי והדרך להחלישו, על מוקי, שלחתי את הציפור וקיוותי שהיא תעביר את ההודעה מהר מספיק כדי שבבית יוכלו להתכונן. קוואי נכנס למדיטציה ולא רציתי להפריע לו, במיוחד כשראיתי שגם הוא דומע. התרכזתי בנסיון לשמוע את הציפורים מעבירות את השיר הקסום ובתקווה השיר שלהן ירגיע את הכאב הבוקע מלהב הקרח שדומיניק תקעה בליבי. מוקי קרא אלינו מלמטה להכנע, צחקתי אליו וקיללתי אותו בלשון ציורית בתקווה שילך מפה ויניח לי לנפשי. קוואי יצא מהמדיטציה ואמר שהיה לו חזיון משומרי העמודים ושאנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשרוד, אפילו להכנע אם זה יחזיק אותנו חיים. אחרי כמה זמן דומיניק עלתה למעלה ודיברה איתי, היא נתנה לי עגיל ואמרה שזה ממל, היא ניסתה לשכנע אותי שאנחנו צריכים לפחות להראות כאילו שאנחנו נכנעים. לא הקשבתי לה יותר מידי, היא בטח תחת השפעת אנשי הנחש וגם אם לא היא בחרה בצד שלהם במקום בצד שלי. אני לא בטוח שמה שהיא מספרת לי זה נכון, יכול להיות שזה מידע שהיא קיבלה מהם והוא שקרי כמו כל דבר אחר שהם עושים. ניסיתי לשמור אותה איתנו על הגג, בחופש אבל היא ברחה ממני וירדה חזרה אל האויבים. להב הקרח שקע מעט עמוק יותר בליבי אבל הקור הקפיא את הכאב ופשוט נאנחתי ונתתי לקוואי את העגיל. הסברתי לו שזה ממל לפי דברי דומיניק ושאם זו תרמית להשתלט עליו אני יכול לשחרר אותו מזה עם הנגינה שלי. כהכנה התחלתי לנגן מנגינה חצי היפנוטית וקוואי שמע את הודעת העגיל ואז לפתע תלש אותו ממנו וזרק אותו הלאה, העגיל התמוסס בפרץ של אש והושמד לחלוטין. קוואי הסביר שזו אכן מל ושהוא בטוח בכך לחלוטין והיא חלק מהמחתרת כאן ואחד מהאנשי נחש הכחולים הוא משת"פ של המחתרת ושהיא אומרת שאנחנו צריכים להכנע. אני לא כל כך בטוח שקוואי לא הושפע בכל זאת אבל הוא נראה שמח כך כך שלא רציתי להציק לו. מוקי שוב ניסה לשכנע אותנו שנרד וקיבל עוד כמה קללות ציוריות ממני, מארה על ראשו. נראה שנימאס לו סופית ואנשי נחש פרצו לגג. קוואי נלחם בהם ללא הצלחה ולי הייתה רק שהות מועטה וניצלתי אותה לנשק את הנבל היפיפיה שלי ולהחזיר אותה לתיק שלה ואז לקחת צעד אחורה אבל עם כל הצער והכאב לא מצאתי את הנחישות בליבי לקפוץ מהגג ולכן ניסיתי להלחם גם כן, מיותר לציין שבחוסר הצלחה משווע. התעוררתי שוב בכלא. עם קוואי ודומיניק. הבור היה סגור. נו טוב, נצתרך להתחיל מחדש. לא הבטתי בדומיניק. הכאב היה גדול מידי. כמו נשר בכלוב קטן מידי הבטתי בסורגים וטמנתי את פני בכפות ידי, מסרב להביט בעולם. דומיניק ניסתה לעודד אותי, אהובה שלי. איך יכולת? איך? נעצתי בה במט חודר אך לא עניתי לה דבר. לבסוף שאלתי אותה שוב "למה?" היא ניסתה להסביר שזו הדרך היחידה אך לא הייתה לה תשובה לשאלתי "למה לא בטחת בי?"
והיא ענתה שזו הדרך היחידה ולקחה את ידו של איש הנחש, יכולתי לראות את המבט המעורפל בעיניה ובלב שבור החזרתי את הנבל לתיק המעוטר שלה ואמרתי לאיש הנחש שאבוא אחריהם. לגעת בו לא הסכמתי בשום פנים ואופן. הלכתי אחריהם ובמדרגות פגשתי את קוואי ולא יכולתי אפילו להסביר, רק נעצתי בו מבט וקיוויתי שיבין הכל מעיני השורפות מדמעות של בגידה. הוא כנראה גם לא היה נתון להשפעת הנחשיים כי הוא מיד תפס פיקוד והוביל אותי אל מקום אחר ואל הגג. התמקמנו שם וניסיתי לחשוב איך היא עשתה את זה, למה היא לא בטחה בי, היינו יכולים לצאת אני יודע את זה, כבר היינו מוצאים דרך אבל אני בלי דומיניק לא הולך לשום מקום. אני כאן בחופש,שערי מתנופנף ברוח מתחת לשמיים פתוחים אבל היא קרעה מעלי את הכנפיים ולא אוכל פשוט לעוף מכאן. המחשבות על ציפורים הזכירו לי שיש לי משהו שאני יכול לעשות, קראתי לציפור והשקעתי את כל כוחי בנגינה קסומה שתעבור מציפור אל ציפור בהזהרה שמכוונת אל כל בארד שישמע אותה, סיפרתי על הדרך לכאן, על האיום הנחשי והדרך להחלישו, על מוקי, שלחתי את הציפור וקיוותי שהיא תעביר את ההודעה מהר מספיק כדי שבבית יוכלו להתכונן. קוואי נכנס למדיטציה ולא רציתי להפריע לו, במיוחד כשראיתי שגם הוא דומע. התרכזתי בנסיון לשמוע את הציפורים מעבירות את השיר הקסום ובתקווה השיר שלהן ירגיע את הכאב הבוקע מלהב הקרח שדומיניק תקעה בליבי. מוקי קרא אלינו מלמטה להכנע, צחקתי אליו וקיללתי אותו בלשון ציורית בתקווה שילך מפה ויניח לי לנפשי. קוואי יצא מהמדיטציה ואמר שהיה לו חזיון משומרי העמודים ושאנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשרוד, אפילו להכנע אם זה יחזיק אותנו חיים. אחרי כמה זמן דומיניק עלתה למעלה ודיברה איתי, היא נתנה לי עגיל ואמרה שזה ממל, היא ניסתה לשכנע אותי שאנחנו צריכים לפחות להראות כאילו שאנחנו נכנעים. לא הקשבתי לה יותר מידי, היא בטח תחת השפעת אנשי הנחש וגם אם לא היא בחרה בצד שלהם במקום בצד שלי. אני לא בטוח שמה שהיא מספרת לי זה נכון, יכול להיות שזה מידע שהיא קיבלה מהם והוא שקרי כמו כל דבר אחר שהם עושים. ניסיתי לשמור אותה איתנו על הגג, בחופש אבל היא ברחה ממני וירדה חזרה אל האויבים. להב הקרח שקע מעט עמוק יותר בליבי אבל הקור הקפיא את הכאב ופשוט נאנחתי ונתתי לקוואי את העגיל. הסברתי לו שזה ממל לפי דברי דומיניק ושאם זו תרמית להשתלט עליו אני יכול לשחרר אותו מזה עם הנגינה שלי. כהכנה התחלתי לנגן מנגינה חצי היפנוטית וקוואי שמע את הודעת העגיל ואז לפתע תלש אותו ממנו וזרק אותו הלאה, העגיל התמוסס בפרץ של אש והושמד לחלוטין. קוואי הסביר שזו אכן מל ושהוא בטוח בכך לחלוטין והיא חלק מהמחתרת כאן ואחד מהאנשי נחש הכחולים הוא משת"פ של המחתרת ושהיא אומרת שאנחנו צריכים להכנע. אני לא כל כך בטוח שקוואי לא הושפע בכל זאת אבל הוא נראה שמח כך כך שלא רציתי להציק לו. מוקי שוב ניסה לשכנע אותנו שנרד וקיבל עוד כמה קללות ציוריות ממני, מארה על ראשו. נראה שנימאס לו סופית ואנשי נחש פרצו לגג. קוואי נלחם בהם ללא הצלחה ולי הייתה רק שהות מועטה וניצלתי אותה לנשק את הנבל היפיפיה שלי ולהחזיר אותה לתיק שלה ואז לקחת צעד אחורה אבל עם כל הצער והכאב לא מצאתי את הנחישות בליבי לקפוץ מהגג ולכן ניסיתי להלחם גם כן, מיותר לציין שבחוסר הצלחה משווע. התעוררתי שוב בכלא. עם קוואי ודומיניק. הבור היה סגור. נו טוב, נצתרך להתחיל מחדש. לא הבטתי בדומיניק. הכאב היה גדול מידי. כמו נשר בכלוב קטן מידי הבטתי בסורגים וטמנתי את פני בכפות ידי, מסרב להביט בעולם. דומיניק ניסתה לעודד אותי, אהובה שלי. איך יכולת? איך? נעצתי בה במט חודר אך לא עניתי לה דבר. לבסוף שאלתי אותה שוב "למה?" היא ניסתה להסביר שזו הדרך היחידה אך לא הייתה לה תשובה לשאלתי "למה לא בטחת בי?"
Dominique Proudshot
New member
../images/Emo7.gif
זלוטניק השהם
New member
../images/Emo11.gifאתה עוד מעיז לבכות?!?!?!?
זלוטניק השהם
New member
מרושע אחד!!!!!!../images/Emo66.gif
ההמשך(1)- ארוך כמובן
קוואי התחיל שוב לחפור. לא היו לנו עוד כוסות עץ, כולן נהרסו בניסיון החפירה הקודם. זרקתי אל קוואי את התיק שלי ואמרתי לו להוציא משם את כוס המתכת שלי, הסכין ואולי כדאי גם את המקוש מציוד החורף שקנינו אז בקורהייגן לקראת טיפוס ההרים המושלגים. החפירה לא עלתה יפה. מישהו מילא את הבור באדמה דחוסה וקשה שכאילו לא נחפרה מעולם וגם רוב שאריות החפירה שלנו עוד שכבו מסביב. קסם עשה זאת בבירור. עשה זאת וברור שיעשה זאת שוב אבל מה עוד נותר לנו לעשות? הפעם לא טרחנו להסתיר את מעשינו וכפי שחשבנו השומר הפגין חוסר התעניינות אדיש. ניסיתי להרדים אותו עם הנגינה שלי בחוסר הצלחה, עכשיו אני משוכנע לגמרי שהקסם על הסורגים חוסם את הנגינה שלי. מיואש ושבור לב פשוט ישבתי שם בוהה בסורגים שמקיפים אותי מכל כיוון ומנסה לא לחשוב על דומיניק שאהבתי אליה כלאה אותי כאן שוב... לקראת ערב נשמעו קצת צעקות מבחוץ, השומר הארור הראה איזו התעניינות אבל גם זה לזמן קצר בלבד. התעלמנו ממנו כמו שהתעלם מאתנו. השומר הבא הגיע עם מגש האוכל שלנו אבל אף אחד לא נגע בזה. בכלא הארור הזה אי אפשר לדעת מה השעה אף פעם! הזמן נמשך נצח ולא משנה אם אתה פה שעה או שנה. אולי אפשר למדוד את הזמן לפי השפיות הנעלמת אבל זה לא משהו שרציתי לנסות. לפתע נפתחה הדלת של החדר והשומר יצא לבדוק מה קורה, רגעים ספורים אחר כך הגיעה דמות לבושה בבגדי המקום ומרוחה בשחור והתגלתה כאייס כאשר אמרה בקול רגוע "העזרה הגיעה", יכולתי לחבק אותה. היא כנראה לא מצאה מפתחות על השומר כיוון שישר ניגשה לפרוץ את המנעול, בהצלחה קלילה שהדגישה את ההסתמכות על הקסם בכלא הזה. היא הופתעה לגלות שמורגן איננו בתא איתנו ונרעשה לשמוע שהוא חשוד כמת. לא נותרה לנו שהות לדיבורים ופשוט לקחנו את חפצינו ומיהרנו אחריה. היא הובילה אותנו חרישית אל מחבוא סודי מעבר לקיר סתרים ושם סיפרה איפה הייתה בנצח שהיו ה-4 ימים האחרונים. היא סיפרה שעוד בלילה הראשון היא פגשה את "להב" -מישהו ממחתרת של העיר סרין שבא לנסות לשחרר את מורגן שלפי דבריו היה לו הידע והיכולת להתמודד עם הוואגות- אנשי הנחש. אם רק היינו יודעים זאת קודם. כבר באותו הלילה היא גילתה את היצורים הללו אבל אותו איש מיסתורי- להב- מנע ממנה לחזור ולהזהיר אותנו שלא נכנס לעיר. שאלתי אותה מדוע לא הרגה אותו, מעט מופתע מחוסר הרגישות שלי עצמי אבל חסר אכפתיות לכרגע. היא ענתה שהיא ניסתה אבל הוא היה טוב ממנה והיא לא הצליחה לחסל אותו או לברוח ממנו ואז כבר היה בוקר ואותו להב שכנע אותה שאנחנו כבר נתפסנו ואין לה ברירה אלא לשתף פעולה. חשבתי לעצמי שהוא איש בר מזל, בעיקר בגלל שהוא לא היה איתי בחדר באותו הרגע. אייס המשיכה להסביר שעוד זמן קצר אנחנו נלך למקום בו יפתח פורטל אל העיר סרין וכך נצא מהעיר הזאת. התווכחתי איתה שאני יעדיף ללכת עכשיו אל מחוץ לעיר הארורה הזאת, שכל משימתנו הייתה סיור ולא מלחמה אקטיבית ושתוך יומיים אנחנו מגיעים אל האזור המוכר וממשיכים אל ווילנדורף, שוכח את כל עניין המלכה המזויפת והרוצחים בשחור ורק רוצה אינסטינקטיבית לחזור הביתה. היא המשיכה לשכנע אותי שזה לא יפעל, הוואגות חזקים מאיתנו ומהירים מאיתנו ולברוח ברגל פשוט לא נצליח. לבסוף מאסתי בוויכוח, מה גם ששלחתי את ההודעה עם הציפורים ובזאת הרגשתי שמילאתי את חלקי בדיווח תוצאות הסיור. החלטתי בכל זאת לתת את אמוני באייס, אם זו החלטה טובה אנחנו ננצל ואם זו שגויה אולי עד הבוקר אני לא אצטרך לדאוג יותר, לעולם. יצאנו לדרך, שוב נחבאים בצללים ושקטים ככל יכולתינו. אייס הובילה אותנו אל צל עמוק של אחד הבתים והשקפנו על המקום בו יפתח הפורטל. לרוע המזל אכן נפתח הפורטל, ברור לכל רואה ואף משמיע צליל ברור ויחודי, בדיוק כאשר שתי וואגות, אחד כחול ואחד חום הגיעו מעבר לפינה הנגדית. אייס קראה לנו לרוץ ופנתה לעבר הוואגות כדי לקנות לנו עוד קצת זמן. רצתי עם כולם אל הפורטל. עברתי בו ואחרי דומיניק, עוד חצי דקה מורטת עצבים עברה עד שקוואי ואז אייס עברו ואז עוד כמה עשרות שניות עברו לפני שנסגר השער מאחוריה. עמדנו מול מזרקה לבנה באמצע עיר עשויה ברובה אבן בהירה זו או אחרת. מולנו עמדה מישהי מבוגרת בעלת חזות מכובדת ועייפות ברורה בפניה, מאחוריה ניצבו לפחות 10 אנשים חמושים. היא שאלה ממי אנחנו ומיד הצגתי את עצמי כאדריאן שליח ווילנדורף, שניים שלפו נשקים והיא הרגיעה אותם. הצהרתי שאני יכול להוכיח זאת. למראה הפקפוק בעיניה שלפתי את טבעת החותם של ווילנדורף ואת מכתב המינוי הרשמי מהמלך והצגתי את עצמי בשם המלא "אדריאן דה מויר". היא נראתה מופתעת וחשבתי ששמעתי אותה ממלמלת לעצמה משהו על "נבואה התגשמה" או משהו אחר כזה. החלטתי להתעלם והמשכתי להציג את שאר חברי "דומיניק פראודשוט, קוואי נא-נון ואייס". היא התנצלה על חוסר הנימוס שלה והובילה אותנו אל פונדק יפיפה יוקרתי ומהודר בן 3 קומות הבנוי כולו אבן שיש לבנה בצורת גל. בדרך לפונדק קוואי הסביר לה את השערותינו לגבי מורגן והיא החווירה ואמרה שהוא היה איש חשוב ויקר, מעמודי התווך של העיר, רגשות האשם עלו בי - חבל שלא ידענו זאת קודם, אולי היינו מצליחים להציל אותו, אבל זה היה או הוא או קוואי ואני תמיד אבחר בקוואי על פני זר שאני לא בוטח בו. המשכנו בדממה והגענו לפונדק. נכנסנו פנימה והפונדקאית מיד שאלה בחמימות אם אנחנו מעונינים במקלחת, ארוחה וחדרים. דומיניק ענתה לה שכל השלושה רצויים ביותר ואז נעצרה בשלב חישוב מספר החדרים כאשר הפונדקאית שאלה אם הם רוצים שני חדרים עם מיטות זוגיות.... אני שעד עכשיו הייתי שקט הפרתי את הדממה בבקשה חרישית לארבעה חדרים. אייס נעצה בי מבט חודר שלא היה לי הכוח להחזיר ואז הפנתה את מבטה לדומיניק שגם לא השיבה. הפונדקאית קראה לשתי מלצריות לערוך שולחן והלכה משם לסדר עניינים ואני בעקבותיה. פניתי אליה בפרטיות והסברתי שלאחר מה שעבר עלי לאחרונה אני לא חושב שאוכל לשון בחדר סגור ואם זה יהיה בסדר לישון על הגג או על החוף... היא הביטה בי בהרהור ואז הובילה אותי אל חדר בקומה השלישית ממש בקצה הגל של הבניין ושם הציעה לי חדר בעל מרפסת גדולה ופתוחה לאוויר. ביקשתי בנימוס אם זה בסדר להוציא את המיטה אל המרפסת והיא הראתה התחשבות בבקשה המוזרה והסכימה ללא וויכוח ובטוב לב מחמם נפשות. כאשר חזרתי לשולחן הם כבר סיימו את המנה הראשונה אבל למרות שלא אכלנו דבר כבר כמעט יום שלם לא היה בי החשק לאכול ושיחקתי עם האוכל יותר מאשר אכלתי אותו, הליווי המוזיקלי עזר לשיפור המצב רוח, אבל לא בהרבה ואייס לא הפסיקה להעביר מבטים ביני לבין דומיניק ובסוף שאלה מה עבר עלינו. אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה וקוואי הסביר לה מה עבר עלינו ב4 ימים האחרונים. היא לא הבינה "אבל זהו זה נגמר, אתם לא פצועים או משהו" אמרתי לה ש"יש עוד סוגים של פצעים ואני מדמם כרגע!" היא ניסתה לרכך את דבריה "אני רק מנסה לחבוש את הפצע" הנדתי בראשי לא יכול להגיד לה שזה לא עוזר ניסיתי להסביר את הרוע שבלהיות כלוא ובלהיות נשלט ע"י הוואגות בלי יכולת להתנגד והיא ניסתה להשיב שזה בסוף היה טוב שנכנענו, הטחתי את אגרופי בזעף בשולחן "לא נכנענו...זו היא שנכנעה, היא פשוט נכנעה, סתם ככה, כבר הייתי ממש קרוב לשבור את פינת התקרה ההיא, היינו יוצאים ומצטרפים אל קוואי על הגג- היינו ביחד... ואז היא הזיזה את השידה שחסמה את הדלת, ופשוט פתחה את הדלת לכחול ההוא ונכנעה, לקחה את היד שלו, נתנה לו שליטה עליה...במקום לבוא איתי" וחזרתי לבהות בצלחת שלי. לאחר כמה זמן החלטתי שיש גבול להתעללות שאפשר לעשות לחתיכת לחם על הצלחת ופשוט פרשתי לקן הנשרים שלי לבדי. ניסיתי לישון אבל כעבור חצי שעה של שינה נשמעה דפיקה נחושה בדלת.
קוואי התחיל שוב לחפור. לא היו לנו עוד כוסות עץ, כולן נהרסו בניסיון החפירה הקודם. זרקתי אל קוואי את התיק שלי ואמרתי לו להוציא משם את כוס המתכת שלי, הסכין ואולי כדאי גם את המקוש מציוד החורף שקנינו אז בקורהייגן לקראת טיפוס ההרים המושלגים. החפירה לא עלתה יפה. מישהו מילא את הבור באדמה דחוסה וקשה שכאילו לא נחפרה מעולם וגם רוב שאריות החפירה שלנו עוד שכבו מסביב. קסם עשה זאת בבירור. עשה זאת וברור שיעשה זאת שוב אבל מה עוד נותר לנו לעשות? הפעם לא טרחנו להסתיר את מעשינו וכפי שחשבנו השומר הפגין חוסר התעניינות אדיש. ניסיתי להרדים אותו עם הנגינה שלי בחוסר הצלחה, עכשיו אני משוכנע לגמרי שהקסם על הסורגים חוסם את הנגינה שלי. מיואש ושבור לב פשוט ישבתי שם בוהה בסורגים שמקיפים אותי מכל כיוון ומנסה לא לחשוב על דומיניק שאהבתי אליה כלאה אותי כאן שוב... לקראת ערב נשמעו קצת צעקות מבחוץ, השומר הארור הראה איזו התעניינות אבל גם זה לזמן קצר בלבד. התעלמנו ממנו כמו שהתעלם מאתנו. השומר הבא הגיע עם מגש האוכל שלנו אבל אף אחד לא נגע בזה. בכלא הארור הזה אי אפשר לדעת מה השעה אף פעם! הזמן נמשך נצח ולא משנה אם אתה פה שעה או שנה. אולי אפשר למדוד את הזמן לפי השפיות הנעלמת אבל זה לא משהו שרציתי לנסות. לפתע נפתחה הדלת של החדר והשומר יצא לבדוק מה קורה, רגעים ספורים אחר כך הגיעה דמות לבושה בבגדי המקום ומרוחה בשחור והתגלתה כאייס כאשר אמרה בקול רגוע "העזרה הגיעה", יכולתי לחבק אותה. היא כנראה לא מצאה מפתחות על השומר כיוון שישר ניגשה לפרוץ את המנעול, בהצלחה קלילה שהדגישה את ההסתמכות על הקסם בכלא הזה. היא הופתעה לגלות שמורגן איננו בתא איתנו ונרעשה לשמוע שהוא חשוד כמת. לא נותרה לנו שהות לדיבורים ופשוט לקחנו את חפצינו ומיהרנו אחריה. היא הובילה אותנו חרישית אל מחבוא סודי מעבר לקיר סתרים ושם סיפרה איפה הייתה בנצח שהיו ה-4 ימים האחרונים. היא סיפרה שעוד בלילה הראשון היא פגשה את "להב" -מישהו ממחתרת של העיר סרין שבא לנסות לשחרר את מורגן שלפי דבריו היה לו הידע והיכולת להתמודד עם הוואגות- אנשי הנחש. אם רק היינו יודעים זאת קודם. כבר באותו הלילה היא גילתה את היצורים הללו אבל אותו איש מיסתורי- להב- מנע ממנה לחזור ולהזהיר אותנו שלא נכנס לעיר. שאלתי אותה מדוע לא הרגה אותו, מעט מופתע מחוסר הרגישות שלי עצמי אבל חסר אכפתיות לכרגע. היא ענתה שהיא ניסתה אבל הוא היה טוב ממנה והיא לא הצליחה לחסל אותו או לברוח ממנו ואז כבר היה בוקר ואותו להב שכנע אותה שאנחנו כבר נתפסנו ואין לה ברירה אלא לשתף פעולה. חשבתי לעצמי שהוא איש בר מזל, בעיקר בגלל שהוא לא היה איתי בחדר באותו הרגע. אייס המשיכה להסביר שעוד זמן קצר אנחנו נלך למקום בו יפתח פורטל אל העיר סרין וכך נצא מהעיר הזאת. התווכחתי איתה שאני יעדיף ללכת עכשיו אל מחוץ לעיר הארורה הזאת, שכל משימתנו הייתה סיור ולא מלחמה אקטיבית ושתוך יומיים אנחנו מגיעים אל האזור המוכר וממשיכים אל ווילנדורף, שוכח את כל עניין המלכה המזויפת והרוצחים בשחור ורק רוצה אינסטינקטיבית לחזור הביתה. היא המשיכה לשכנע אותי שזה לא יפעל, הוואגות חזקים מאיתנו ומהירים מאיתנו ולברוח ברגל פשוט לא נצליח. לבסוף מאסתי בוויכוח, מה גם ששלחתי את ההודעה עם הציפורים ובזאת הרגשתי שמילאתי את חלקי בדיווח תוצאות הסיור. החלטתי בכל זאת לתת את אמוני באייס, אם זו החלטה טובה אנחנו ננצל ואם זו שגויה אולי עד הבוקר אני לא אצטרך לדאוג יותר, לעולם. יצאנו לדרך, שוב נחבאים בצללים ושקטים ככל יכולתינו. אייס הובילה אותנו אל צל עמוק של אחד הבתים והשקפנו על המקום בו יפתח הפורטל. לרוע המזל אכן נפתח הפורטל, ברור לכל רואה ואף משמיע צליל ברור ויחודי, בדיוק כאשר שתי וואגות, אחד כחול ואחד חום הגיעו מעבר לפינה הנגדית. אייס קראה לנו לרוץ ופנתה לעבר הוואגות כדי לקנות לנו עוד קצת זמן. רצתי עם כולם אל הפורטל. עברתי בו ואחרי דומיניק, עוד חצי דקה מורטת עצבים עברה עד שקוואי ואז אייס עברו ואז עוד כמה עשרות שניות עברו לפני שנסגר השער מאחוריה. עמדנו מול מזרקה לבנה באמצע עיר עשויה ברובה אבן בהירה זו או אחרת. מולנו עמדה מישהי מבוגרת בעלת חזות מכובדת ועייפות ברורה בפניה, מאחוריה ניצבו לפחות 10 אנשים חמושים. היא שאלה ממי אנחנו ומיד הצגתי את עצמי כאדריאן שליח ווילנדורף, שניים שלפו נשקים והיא הרגיעה אותם. הצהרתי שאני יכול להוכיח זאת. למראה הפקפוק בעיניה שלפתי את טבעת החותם של ווילנדורף ואת מכתב המינוי הרשמי מהמלך והצגתי את עצמי בשם המלא "אדריאן דה מויר". היא נראתה מופתעת וחשבתי ששמעתי אותה ממלמלת לעצמה משהו על "נבואה התגשמה" או משהו אחר כזה. החלטתי להתעלם והמשכתי להציג את שאר חברי "דומיניק פראודשוט, קוואי נא-נון ואייס". היא התנצלה על חוסר הנימוס שלה והובילה אותנו אל פונדק יפיפה יוקרתי ומהודר בן 3 קומות הבנוי כולו אבן שיש לבנה בצורת גל. בדרך לפונדק קוואי הסביר לה את השערותינו לגבי מורגן והיא החווירה ואמרה שהוא היה איש חשוב ויקר, מעמודי התווך של העיר, רגשות האשם עלו בי - חבל שלא ידענו זאת קודם, אולי היינו מצליחים להציל אותו, אבל זה היה או הוא או קוואי ואני תמיד אבחר בקוואי על פני זר שאני לא בוטח בו. המשכנו בדממה והגענו לפונדק. נכנסנו פנימה והפונדקאית מיד שאלה בחמימות אם אנחנו מעונינים במקלחת, ארוחה וחדרים. דומיניק ענתה לה שכל השלושה רצויים ביותר ואז נעצרה בשלב חישוב מספר החדרים כאשר הפונדקאית שאלה אם הם רוצים שני חדרים עם מיטות זוגיות.... אני שעד עכשיו הייתי שקט הפרתי את הדממה בבקשה חרישית לארבעה חדרים. אייס נעצה בי מבט חודר שלא היה לי הכוח להחזיר ואז הפנתה את מבטה לדומיניק שגם לא השיבה. הפונדקאית קראה לשתי מלצריות לערוך שולחן והלכה משם לסדר עניינים ואני בעקבותיה. פניתי אליה בפרטיות והסברתי שלאחר מה שעבר עלי לאחרונה אני לא חושב שאוכל לשון בחדר סגור ואם זה יהיה בסדר לישון על הגג או על החוף... היא הביטה בי בהרהור ואז הובילה אותי אל חדר בקומה השלישית ממש בקצה הגל של הבניין ושם הציעה לי חדר בעל מרפסת גדולה ופתוחה לאוויר. ביקשתי בנימוס אם זה בסדר להוציא את המיטה אל המרפסת והיא הראתה התחשבות בבקשה המוזרה והסכימה ללא וויכוח ובטוב לב מחמם נפשות. כאשר חזרתי לשולחן הם כבר סיימו את המנה הראשונה אבל למרות שלא אכלנו דבר כבר כמעט יום שלם לא היה בי החשק לאכול ושיחקתי עם האוכל יותר מאשר אכלתי אותו, הליווי המוזיקלי עזר לשיפור המצב רוח, אבל לא בהרבה ואייס לא הפסיקה להעביר מבטים ביני לבין דומיניק ובסוף שאלה מה עבר עלינו. אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה וקוואי הסביר לה מה עבר עלינו ב4 ימים האחרונים. היא לא הבינה "אבל זהו זה נגמר, אתם לא פצועים או משהו" אמרתי לה ש"יש עוד סוגים של פצעים ואני מדמם כרגע!" היא ניסתה לרכך את דבריה "אני רק מנסה לחבוש את הפצע" הנדתי בראשי לא יכול להגיד לה שזה לא עוזר ניסיתי להסביר את הרוע שבלהיות כלוא ובלהיות נשלט ע"י הוואגות בלי יכולת להתנגד והיא ניסתה להשיב שזה בסוף היה טוב שנכנענו, הטחתי את אגרופי בזעף בשולחן "לא נכנענו...זו היא שנכנעה, היא פשוט נכנעה, סתם ככה, כבר הייתי ממש קרוב לשבור את פינת התקרה ההיא, היינו יוצאים ומצטרפים אל קוואי על הגג- היינו ביחד... ואז היא הזיזה את השידה שחסמה את הדלת, ופשוט פתחה את הדלת לכחול ההוא ונכנעה, לקחה את היד שלו, נתנה לו שליטה עליה...במקום לבוא איתי" וחזרתי לבהות בצלחת שלי. לאחר כמה זמן החלטתי שיש גבול להתעללות שאפשר לעשות לחתיכת לחם על הצלחת ופשוט פרשתי לקן הנשרים שלי לבדי. ניסיתי לישון אבל כעבור חצי שעה של שינה נשמעה דפיקה נחושה בדלת.
ההמשך (2) קצת יותר קצר...
קמתי עם הרפיאר ביד ימין וניגשתי אל הדלת, פתחתי אותה ביד שמאל ונעמדי מאחוריה עם החרב מוכנה. בדלת עמדה בחורה צעירה בבגדים לבנים וכששאלתי אותה מה היא רוצה ומי היא היא נופפה בידיה ושאלה אם אני לא מכיר אותה. כמו טיפה הנופלת לתוך באר פתאום זיהיתי אותה! מל! היא נראתה שונה משהו, בוגרת יותר, והופעתה כאן לא עוררה בי תחושת בטחון כלל וכלל. תפשתי אותה ומשכתי אותה פנימה סוגר את הדלת בתקיפות ועומד מולה בעמידת קרב רק עם החרב מופנית מטה, עדיין לא מאיים. נעצתי בה מבט וביקשתי ממנה לספר לי מה עבר עליה בשבוע האחרון. היא הסבירה שעליה עברה שנה(!!!) מאז שהשארנו אותה אצל הצועניה הזקנה חוזה העתידות, היא חזרה אחורה בזמן ועכשיו היא שוליה של החוזה ממאלן (!!!) ונמצאת כאן בעיר כבר חצי שנה(!!!). היא סיפרה שהיא רצתה כל כך הרבה פעמים לעזור לנו אבל החוזה מנעה ממנה ואמרה לה שזה רק היה עושה יותר גרוע ושלפעמים צריך לבחור ברוע קטן על פני רוע גדול. משפט זה זיכה אותה במבט חודר וכמעט רצחני מעיני השורפות- מחשבות זעם עוברות בראשי- היא הייתה כאן חצי שנה ולא יכלה להזהיר אותנו? היא ידעה על זה מראש ולא עצרה את האסון? חשבתי שאנחנו חברים!. דומעת בעצמה היא ניסתה להמשיך, אומרת שהיא אף פעם לא רצתה שזה יקרה ובניסיון להסביר שאלה במה אני הייתי בוחר- במוות של הרבה אנשים או בלהיות בכלא לכמה ימים? היא ניסתה להגיד שזה כמו לדעת מראש שזאב הולך להתקיף אותנו ביער ואם אני יעצור אותו אני יאבד יד אבל אם אני לא יעצור אותו דומיניק תמות. השבתי לה שאני הייתי בוחר באופציה השלישית! מחמש את כולנו במקלות ומזהיר את כולם מפני הזאב במקום לשמור את המידע לעצמי ולנסות לבחור מתוך האפשרויות הדלות הללו! אני עושה את העתיד שלי במו ידי והעתיד שלי לא קבוע מראש! היא הבינה את האשמה שהפניתי כלפיה על זה שלא שלחה אלינו לפחות אזהרה או יותר טוב- עצרה אותנו לפני שהגענו בכלל לעיר. היא התחננה שאבין שהם איבדו כבר כמה אנשים בניסיון לשחרר אותנו או להביא לנו מידע. הנחתי את החרב בצד המיטה וציינתי בפניה שאם היא הייתה אומרת לנו משהו על מורגן – איזו מילה שאני הייתי מוכן להאמין לה- אז הוא אולי היה היום איתנו ובין החיים, שאני מבין שהיא לא תבחר לחזור אלינו גם אם אזמין אותה והיא לא תסכים לוותר על החיים החדשים שלה עם החוזה אבל אני מרשה לה להכניס לחוזה הזאת אגרוף בפעם הבאה שהיא מונעת ממנה לעזור לחברים שלה! היא קברה את פניה בידיה ומחתה את הדמעות ששוב זלגו על פניה. היא אמרה שהיא לא יכולה להרביץ לחוזה שהיא מתלמדת אצלה ושהיא מצטערת שאנחנו לא יכולים להישאר חברים ופנתה לצאת. עצרתי אותה עוד לפני שפתחה את הדלת, הנחתי את ידי על כתפיה והסברתי לה שעוד אז כאשר נפרדנו אצל הצועניה אמרתי לה שתמיד תהיה חברה שלי והיא תמיד מוזמנת אלינו. היא התקפלה לתוך זרועותיי בחיבוק שהשבתי באותה עוצמה מוחצת של כאב, געגועים, ייאוש, דאגה, שמחה, אכפתיות ואהבה. לבסוף שחררתי את החיבוק ואמרתי לה להעביר הודעה אל החוזה- אולי היא, מל, לא תכניס לה אגרוף אבל אני כן! היא נרתעה קלות ואז נזכרה במשהו ונתנה לי מתנה מהחוזה, מעין מטבע עבה עשוי אבן חן ירוקה שאותו פשוט שמתי בכיס, היא ניבאה לי במסתוריות שעוד אראה עורב אדום ולחשה לי "חלומות טובים" ופנתה לצאת וחזרתי לנסות לישון עוד קצת בלילה חופשי ראשון זה. אכן היה לי חלום אבל לגבי היותו טוב אני בכלל לא בטוח. ראיתי את דומיניק יושבת בוכה וכאשר התקרבתי אליה היא פנתה אלי בשם של הארוס שלה כאילו שאני רוח רפאים ואמרה שאת אביה ואותי (ארוסה) איבדה בשנתיים האחרונות ועכשיו פעלה מתוך פחד לאבד גם את אדריאן למרות שהיא עכשיו לא בטוחה שהיא לא איבדה אותו בכל זאת ואז התעוררתי שוב כאשר מישהו נכנס לחדר בלי לדפוק בדלת! האינסטינקטים שלי פעלו לפני שאפילו התעוררתי לגמרי וכבר עמדתי עם החרב שלופה ומכוונת אל הדמות העומדת בדלת "מי שם?" "אני" ענתה דומיניק. התיישבתי בחזרה על המיטה "לכי מפה" אמרתי בשקט. היא התחילה לצעוד לעברי והתהלכה בחדר כמו פנתר כלוא אל מול הסורגים מנסה להסביר את עצמה "אני לא יודעת מה עבר עלי שם, אני פשוט נשברתי, רק רציתי שיהיה לנו טוב..." לבי יצא אליה מצד אחד ודימם למוות מצד שני. רק הבטתי בה לא מסוגל אפילו לחשוב על תשובה והמסכנה פשוט המשיכה לנסות להסביר... לבסוף הצלחתי לזוז מהקיפאון ואמרתי לה שאנשים נשברים לפעמים ואני מבין אותה אבל זה כואב ואני צריך עוד זמן. היא ירדה על ברכיה כדי להביט בעיני ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מחפשת תשובה בעיני ואז פנתה החוצה, נאבקתי והצלחתי ללחוש אחריה שאני גם אוהב אותה עוד לפני שיצאה מהדלת. אני מקווה שהיא תבין שאני רק צריך עוד זמן... ושאני מבין אותה. ישנתי בקושי עוד שעתיים ואז קמתי חסר מנוחה ויוצא אל הגג ואז יורד לחוף מסתובב שעות מחפש את המנוח ולא מוצא ולבסוף מוצא את עצמי שוב בחדר מביע את עצמי בדרך הישנה והמוכרת מנגן בחליל אל הרוח ומסביר לה את כל המטריד אותי בשפה שרק היא ואני מבינים... בערך חצי שעה לפני הזריחה הגיעה ציפור קטנה וחומה אל מעקה המרפסת. היא נעמדה על המעקה והתחילה ללוות אותי משלבת את קולה היפה להדהים עם הנגינה העצובה שלי. השמש העולה האירה את הציפור שלפתע התבררה כבת צבע אדום צהוב להבה חיה מרהיב ביופיו והשיר שלה סחף אותי ואת הנגינה אל עבר התקווה והשמחה ספק בעל כורחי ספק רץ אחריה. נזכרתי ברגעים יפים אלו באגדות על ציפור הפניקס ועל הזמרים המוכשרים עד כדי כך שעולם הציפורים חיבק אותם אל תוכו והם הפכו לציפורים בעצמם ואכן הרגשתי איזה שהוא קסם בשירה שלה. השיר הגיע לסיומו ונפעם ניגשתי אל הציפור ובכבוד רב ביקשתי ממנה נוצה למזכרת. היא הביטה בי בכמעט שובבות והסתובבה פורשת את הזנב המפואר והבוהק ומנערת אותו ואז עפה לה. 4 נוצות בוהקות ריחפו רוקדות עם הרוח אל עבר רצפת המרפסת. תפסתי אותן ביראה ובעדינות עוד לפני שנחתו. הנוצות בצבעי הלהבה האירו כמעט מעצמן בוהקות באור השמש הזורחת ורעיון אומנותי עלה בי. הוצאתי את הנבל היפיפייה שלי ופרשתי את כלי העבודה שלי בעץ והתחלתי לגלף מקום בצד הנבל בשביל הנוצה שבחרתי בה. כשסיימתי ירדתי לעיר לחדש מלאי תרופות, אוכל ועברתי אצל זגג שיכין לי מכסה זכוכית לשמור על הנוצה במקומה כך שגם יראו אותה. אולי חלק מהקסם שלה יעבור לנגינתי ואולי היא רק תזכיר לי את הבוקר הקסום הזה. קניתי גם שרוולים למגילות בשביל הנוצות האחרות, מתכנן אולי לתת אותן במתנה לחברי... ואז פגשתי את קוואי ברחוב ושמעתי שגם הוא פגש את מל, אני שמח בשבילו. הוא סיפר לי על התבלינים המיוחדים שקנה... אני מקווה שהוא יודע מה הוא עושה. טוב הגיע הזמן לחזור לפונדק, מל צריכה להגיע ואנחנו צריכים לראות מה אנחנו יכולים לעשות כנגד הוואגות האלה...
קמתי עם הרפיאר ביד ימין וניגשתי אל הדלת, פתחתי אותה ביד שמאל ונעמדי מאחוריה עם החרב מוכנה. בדלת עמדה בחורה צעירה בבגדים לבנים וכששאלתי אותה מה היא רוצה ומי היא היא נופפה בידיה ושאלה אם אני לא מכיר אותה. כמו טיפה הנופלת לתוך באר פתאום זיהיתי אותה! מל! היא נראתה שונה משהו, בוגרת יותר, והופעתה כאן לא עוררה בי תחושת בטחון כלל וכלל. תפשתי אותה ומשכתי אותה פנימה סוגר את הדלת בתקיפות ועומד מולה בעמידת קרב רק עם החרב מופנית מטה, עדיין לא מאיים. נעצתי בה מבט וביקשתי ממנה לספר לי מה עבר עליה בשבוע האחרון. היא הסבירה שעליה עברה שנה(!!!) מאז שהשארנו אותה אצל הצועניה הזקנה חוזה העתידות, היא חזרה אחורה בזמן ועכשיו היא שוליה של החוזה ממאלן (!!!) ונמצאת כאן בעיר כבר חצי שנה(!!!). היא סיפרה שהיא רצתה כל כך הרבה פעמים לעזור לנו אבל החוזה מנעה ממנה ואמרה לה שזה רק היה עושה יותר גרוע ושלפעמים צריך לבחור ברוע קטן על פני רוע גדול. משפט זה זיכה אותה במבט חודר וכמעט רצחני מעיני השורפות- מחשבות זעם עוברות בראשי- היא הייתה כאן חצי שנה ולא יכלה להזהיר אותנו? היא ידעה על זה מראש ולא עצרה את האסון? חשבתי שאנחנו חברים!. דומעת בעצמה היא ניסתה להמשיך, אומרת שהיא אף פעם לא רצתה שזה יקרה ובניסיון להסביר שאלה במה אני הייתי בוחר- במוות של הרבה אנשים או בלהיות בכלא לכמה ימים? היא ניסתה להגיד שזה כמו לדעת מראש שזאב הולך להתקיף אותנו ביער ואם אני יעצור אותו אני יאבד יד אבל אם אני לא יעצור אותו דומיניק תמות. השבתי לה שאני הייתי בוחר באופציה השלישית! מחמש את כולנו במקלות ומזהיר את כולם מפני הזאב במקום לשמור את המידע לעצמי ולנסות לבחור מתוך האפשרויות הדלות הללו! אני עושה את העתיד שלי במו ידי והעתיד שלי לא קבוע מראש! היא הבינה את האשמה שהפניתי כלפיה על זה שלא שלחה אלינו לפחות אזהרה או יותר טוב- עצרה אותנו לפני שהגענו בכלל לעיר. היא התחננה שאבין שהם איבדו כבר כמה אנשים בניסיון לשחרר אותנו או להביא לנו מידע. הנחתי את החרב בצד המיטה וציינתי בפניה שאם היא הייתה אומרת לנו משהו על מורגן – איזו מילה שאני הייתי מוכן להאמין לה- אז הוא אולי היה היום איתנו ובין החיים, שאני מבין שהיא לא תבחר לחזור אלינו גם אם אזמין אותה והיא לא תסכים לוותר על החיים החדשים שלה עם החוזה אבל אני מרשה לה להכניס לחוזה הזאת אגרוף בפעם הבאה שהיא מונעת ממנה לעזור לחברים שלה! היא קברה את פניה בידיה ומחתה את הדמעות ששוב זלגו על פניה. היא אמרה שהיא לא יכולה להרביץ לחוזה שהיא מתלמדת אצלה ושהיא מצטערת שאנחנו לא יכולים להישאר חברים ופנתה לצאת. עצרתי אותה עוד לפני שפתחה את הדלת, הנחתי את ידי על כתפיה והסברתי לה שעוד אז כאשר נפרדנו אצל הצועניה אמרתי לה שתמיד תהיה חברה שלי והיא תמיד מוזמנת אלינו. היא התקפלה לתוך זרועותיי בחיבוק שהשבתי באותה עוצמה מוחצת של כאב, געגועים, ייאוש, דאגה, שמחה, אכפתיות ואהבה. לבסוף שחררתי את החיבוק ואמרתי לה להעביר הודעה אל החוזה- אולי היא, מל, לא תכניס לה אגרוף אבל אני כן! היא נרתעה קלות ואז נזכרה במשהו ונתנה לי מתנה מהחוזה, מעין מטבע עבה עשוי אבן חן ירוקה שאותו פשוט שמתי בכיס, היא ניבאה לי במסתוריות שעוד אראה עורב אדום ולחשה לי "חלומות טובים" ופנתה לצאת וחזרתי לנסות לישון עוד קצת בלילה חופשי ראשון זה. אכן היה לי חלום אבל לגבי היותו טוב אני בכלל לא בטוח. ראיתי את דומיניק יושבת בוכה וכאשר התקרבתי אליה היא פנתה אלי בשם של הארוס שלה כאילו שאני רוח רפאים ואמרה שאת אביה ואותי (ארוסה) איבדה בשנתיים האחרונות ועכשיו פעלה מתוך פחד לאבד גם את אדריאן למרות שהיא עכשיו לא בטוחה שהיא לא איבדה אותו בכל זאת ואז התעוררתי שוב כאשר מישהו נכנס לחדר בלי לדפוק בדלת! האינסטינקטים שלי פעלו לפני שאפילו התעוררתי לגמרי וכבר עמדתי עם החרב שלופה ומכוונת אל הדמות העומדת בדלת "מי שם?" "אני" ענתה דומיניק. התיישבתי בחזרה על המיטה "לכי מפה" אמרתי בשקט. היא התחילה לצעוד לעברי והתהלכה בחדר כמו פנתר כלוא אל מול הסורגים מנסה להסביר את עצמה "אני לא יודעת מה עבר עלי שם, אני פשוט נשברתי, רק רציתי שיהיה לנו טוב..." לבי יצא אליה מצד אחד ודימם למוות מצד שני. רק הבטתי בה לא מסוגל אפילו לחשוב על תשובה והמסכנה פשוט המשיכה לנסות להסביר... לבסוף הצלחתי לזוז מהקיפאון ואמרתי לה שאנשים נשברים לפעמים ואני מבין אותה אבל זה כואב ואני צריך עוד זמן. היא ירדה על ברכיה כדי להביט בעיני ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מחפשת תשובה בעיני ואז פנתה החוצה, נאבקתי והצלחתי ללחוש אחריה שאני גם אוהב אותה עוד לפני שיצאה מהדלת. אני מקווה שהיא תבין שאני רק צריך עוד זמן... ושאני מבין אותה. ישנתי בקושי עוד שעתיים ואז קמתי חסר מנוחה ויוצא אל הגג ואז יורד לחוף מסתובב שעות מחפש את המנוח ולא מוצא ולבסוף מוצא את עצמי שוב בחדר מביע את עצמי בדרך הישנה והמוכרת מנגן בחליל אל הרוח ומסביר לה את כל המטריד אותי בשפה שרק היא ואני מבינים... בערך חצי שעה לפני הזריחה הגיעה ציפור קטנה וחומה אל מעקה המרפסת. היא נעמדה על המעקה והתחילה ללוות אותי משלבת את קולה היפה להדהים עם הנגינה העצובה שלי. השמש העולה האירה את הציפור שלפתע התבררה כבת צבע אדום צהוב להבה חיה מרהיב ביופיו והשיר שלה סחף אותי ואת הנגינה אל עבר התקווה והשמחה ספק בעל כורחי ספק רץ אחריה. נזכרתי ברגעים יפים אלו באגדות על ציפור הפניקס ועל הזמרים המוכשרים עד כדי כך שעולם הציפורים חיבק אותם אל תוכו והם הפכו לציפורים בעצמם ואכן הרגשתי איזה שהוא קסם בשירה שלה. השיר הגיע לסיומו ונפעם ניגשתי אל הציפור ובכבוד רב ביקשתי ממנה נוצה למזכרת. היא הביטה בי בכמעט שובבות והסתובבה פורשת את הזנב המפואר והבוהק ומנערת אותו ואז עפה לה. 4 נוצות בוהקות ריחפו רוקדות עם הרוח אל עבר רצפת המרפסת. תפסתי אותן ביראה ובעדינות עוד לפני שנחתו. הנוצות בצבעי הלהבה האירו כמעט מעצמן בוהקות באור השמש הזורחת ורעיון אומנותי עלה בי. הוצאתי את הנבל היפיפייה שלי ופרשתי את כלי העבודה שלי בעץ והתחלתי לגלף מקום בצד הנבל בשביל הנוצה שבחרתי בה. כשסיימתי ירדתי לעיר לחדש מלאי תרופות, אוכל ועברתי אצל זגג שיכין לי מכסה זכוכית לשמור על הנוצה במקומה כך שגם יראו אותה. אולי חלק מהקסם שלה יעבור לנגינתי ואולי היא רק תזכיר לי את הבוקר הקסום הזה. קניתי גם שרוולים למגילות בשביל הנוצות האחרות, מתכנן אולי לתת אותן במתנה לחברי... ואז פגשתי את קוואי ברחוב ושמעתי שגם הוא פגש את מל, אני שמח בשבילו. הוא סיפר לי על התבלינים המיוחדים שקנה... אני מקווה שהוא יודע מה הוא עושה. טוב הגיע הזמן לחזור לפונדק, מל צריכה להגיע ואנחנו צריכים לראות מה אנחנו יכולים לעשות כנגד הוואגות האלה...
הגוף של דומיניק
הלך אחרי אייס שפתחה לנו את הדלת לכלא. היא התעלמה מהמבטים של אייס שמנסים להבין "מה קרה". הכאב היה גדול מדי. כשהגיעו לפונדק, דומיניק לא חפצה להישאר עם אדריאן, קוואי ואייס יותר מדי זמן ופרשה מהר מאוד לחדרה. היא רצתה לסדר את המחשבות שלה. היא הייתה חייבת לעצמה את התשובה על השאלה שאדריאן שאל אותה, "למה?". דפיקה בדלת נשמעה שהפריעה לה בדרכה להירדם. עוד דפיקה. דומיניק התיישבה במיטה בזמן שהיא שומעת מישהו מתעסק עם המנעול. המשך יבוא בקרוב מאוד. צריך לזוז.
הלך אחרי אייס שפתחה לנו את הדלת לכלא. היא התעלמה מהמבטים של אייס שמנסים להבין "מה קרה". הכאב היה גדול מדי. כשהגיעו לפונדק, דומיניק לא חפצה להישאר עם אדריאן, קוואי ואייס יותר מדי זמן ופרשה מהר מאוד לחדרה. היא רצתה לסדר את המחשבות שלה. היא הייתה חייבת לעצמה את התשובה על השאלה שאדריאן שאל אותה, "למה?". דפיקה בדלת נשמעה שהפריעה לה בדרכה להירדם. עוד דפיקה. דומיניק התיישבה במיטה בזמן שהיא שומעת מישהו מתעסק עם המנעול. המשך יבוא בקרוב מאוד. צריך לזוז.
----> המשך
אייס נכנסה בהתגנבות לחדר. אולי זו הייתה יכולה להיות התגנבות מושלמת, לולא דומיניק שמעה, ופשוט התיישבה במיטה וצפתה בדלת הנפתחת. אייס עדיין ניסתה להבין מה קורה, היא חושבת שהיה לי ולאדריאן ריב אוהבים, חשבה דומיניק לעצמה. היא ניסתה להישאר חתומה, אך נשברה בסוף, וסיפרה לאייס בדמעות את מה שעבר עליה בעיר הנחשים. למרות שלכאורה נראה שדומיניק הצילה אותם בהתנהגותה, היא מרגישה שנשברה. "אני לא יכולה להסתכל לאדריאן בעיניים, אבל יותר קשה לי, להביט על עצמי במראה". אייס ניסתה לנחם אותה, וכמה שהדברים של אייס היו הגיוניים ("ההתנהגות שלך הצילה אותם, את עשית הכל מהמניעים הנכונים") דומיניק לא ראתה את ההגיון הזה. אייס פנתה לצאת מהחדר, כשנתקלה במישהי לבושה לבן. "מה, אייס? כבר לא אומרים שלום?" זה היה קולה של מל. מל? מל! אבל זאת לא נראתה מל, או לפחות, היא הייתה מבוגרת יותר. היא דיברה על כך ש"אנחנו" נבחרנו ושהיא חזרה בזמן שנה ועכשיו היא עוזרת של ה"חוזה ממאלן". היא התנצלה בפני דומיניק ואמרה שזו הייתה הדרך היחידה, וביקשה מדומיניק להגיע לחדר מסוים עוד כרבע שעה, וציינה שאדריאן יהיה שם. חלק ממה שמל אמרה, נקלט כנראה בדומיניק. בחוסר רצון, היא הלכה לכיוון אותו חדר, אליו נכנסה בלי לדפוק. זה היה חדר השינה של אדריאן, וכל מה שדומיניק רצתה זה לצאת משם, אבל היא מצאה את עצמה מספרת לאדריאן על כך שנשברה (שאר השיחה נמצאת בהודעה של ניהאו). היא קיוותה שהאדמה תפער פיה ותבלע אותה, אבל זה לא קרה. לבסוף, היא אמרה לאדריאן שכל מה שעשתה הייתה מתוך מחשבה שזה לטובתם, ומאהבתה אליו. ויצאה מהחדר. בבוקר קמה דומיניק מוקדם, הצטרפה אל קוואי לארוחת בוקר בחמש בבוקר, והלכה לחדש את מלאי החיצים שלה, לקראת הצהריים, אז הם אמורים לפגוש שוב את מל.
אייס נכנסה בהתגנבות לחדר. אולי זו הייתה יכולה להיות התגנבות מושלמת, לולא דומיניק שמעה, ופשוט התיישבה במיטה וצפתה בדלת הנפתחת. אייס עדיין ניסתה להבין מה קורה, היא חושבת שהיה לי ולאדריאן ריב אוהבים, חשבה דומיניק לעצמה. היא ניסתה להישאר חתומה, אך נשברה בסוף, וסיפרה לאייס בדמעות את מה שעבר עליה בעיר הנחשים. למרות שלכאורה נראה שדומיניק הצילה אותם בהתנהגותה, היא מרגישה שנשברה. "אני לא יכולה להסתכל לאדריאן בעיניים, אבל יותר קשה לי, להביט על עצמי במראה". אייס ניסתה לנחם אותה, וכמה שהדברים של אייס היו הגיוניים ("ההתנהגות שלך הצילה אותם, את עשית הכל מהמניעים הנכונים") דומיניק לא ראתה את ההגיון הזה. אייס פנתה לצאת מהחדר, כשנתקלה במישהי לבושה לבן. "מה, אייס? כבר לא אומרים שלום?" זה היה קולה של מל. מל? מל! אבל זאת לא נראתה מל, או לפחות, היא הייתה מבוגרת יותר. היא דיברה על כך ש"אנחנו" נבחרנו ושהיא חזרה בזמן שנה ועכשיו היא עוזרת של ה"חוזה ממאלן". היא התנצלה בפני דומיניק ואמרה שזו הייתה הדרך היחידה, וביקשה מדומיניק להגיע לחדר מסוים עוד כרבע שעה, וציינה שאדריאן יהיה שם. חלק ממה שמל אמרה, נקלט כנראה בדומיניק. בחוסר רצון, היא הלכה לכיוון אותו חדר, אליו נכנסה בלי לדפוק. זה היה חדר השינה של אדריאן, וכל מה שדומיניק רצתה זה לצאת משם, אבל היא מצאה את עצמה מספרת לאדריאן על כך שנשברה (שאר השיחה נמצאת בהודעה של ניהאו). היא קיוותה שהאדמה תפער פיה ותבלע אותה, אבל זה לא קרה. לבסוף, היא אמרה לאדריאן שכל מה שעשתה הייתה מתוך מחשבה שזה לטובתם, ומאהבתה אליו. ויצאה מהחדר. בבוקר קמה דומיניק מוקדם, הצטרפה אל קוואי לארוחת בוקר בחמש בבוקר, והלכה לחדש את מלאי החיצים שלה, לקראת הצהריים, אז הם אמורים לפגוש שוב את מל.
נקודות חשובות לסיפור מהצד של קוואי
על הגג בעיר הוואגות- אדריאן ואני כלואים פה על הגג... אבל עדיף להיות כלואים על גג שאנחנו בחרנו באוויר הפתוח מאשר בתא שמוקי הקציב לנו. דומיניק הלכה עם הוואגה מרצונה החופשי, אני לא מבין את ההתנהגות שלה, אדריאן נראה מושפע מאד ממה שדומיניק עשתה... לא יודע כמה זמן עובר כאן על הגג... אדריאן מדבר עם הציפורים באזור ונותן להם מסרים לבארדים האחרים בתקווה שזה יגיע איכשהוא לשומרי העמודים, זה יהיה איטי מדי, אני צריך לנסות בעצמי. אני נכנס למדיטציה שם על הגג, שוקע עמוק לתוך התודעה שלי, ומנסה ליצור קשר עם שומרי העמודים... לאחר שעות של נסיון נואש מתסכל ומתמשך קול עונה בראשי... זהו שומר התודעה, הוא מראה לי בחזיונות שאנו אמורים לשמור על עצמנו בחיים בכל מחיר, ושהעזרה בדרך... אני יוצא מתוך המדיטציה ומגלה שפניי רטובות מעט... כנראה שאני מושפע יותר ממה שחשבתי... למחרת דומיניק מגיעה ומטפסת לגג לדבר איתנו, מסתבר שבשליחותו של מוקי בנסיון לשכנע אותנו להכנע... זה לא ממש עובד ואדריאן מקבל ממנה עגיל שהיא טוענת שיש בה הודעה ממל! מסר ממל! הייתכן שעברו שבועיים מאז שמעתי את קולה? אני מרגיש כאילו עברה שנה... אני שמתי את העגיל על אוזני לאחר שאדריאן סירב וטען שאם העגיל הוא נסיון לשלוט לי במוח הוא יוכל לשבור את הקסם על ידי נגינה... המסר כן היה של מל, זיהיתי את קולה ואת סגנון הדיבור הייחודי... חיוך עלה על שפתיי, מל, כולה נמהרת ומבולבלת אבל מצליחה לדבר ולהגיד לי שאנחנו צריכים להשאר בחיים בכל מחיר, אפילו להכנע, כי יש משתף פעולה, אחד מהוואגות הכחולות, שלצידנו. ושיש נסיון חילוץ רק צריך להיות במקום אחד, שיהיה קל להגיע אלינו... ואז שקט... ואז עוד כמה מילים... "קוואי, אני מתגעגעת אליך, תשמור על עצמך..." ואז העגיל החל להיות ממש חם, הורדתי אותו וזרקתי אותו ממני כשהוא המשיך להתלהט, הוא השאיר שובל של עשן והתפוגג... מל... היא קרובה... והיא רוצה לראות אותי... יש תקווה... מתחילה להתגבש בי החלטה.... בעיר סרין לאחר מבצע ההצלה של אייס- פגשה אותנו איזו אישה מבוגרת במקום בו הופענו, כל העיר משיש ובוהקת בלבן ורוד כחול וירוק, שמופיעים בין סוגי השיש השונים, ליוו אותה כמה אנשים אבל אני לא שמתי לב ממש... אני מחפש את מל... הביאו אותנו לפונדק יפה שבנוי בצורה של גל נשבר, האכילו אותנו והכינו לנו חדרים נוחים, האוכל היה מוזר אבל טעים, כנראה משתמשים פה בתבלינים שונים ממה שאני מכיר. הלכנו לישון אחרי האוכל, וכפתחתי את הדלת משהו לבן זינק החוצה, כמובן שזזתי הצידה מוכן להתקפה, אבל היא קמה מהריצפה... וזו היתה מל... התחבקנו... ודיברנו קצת, היא נראתה מבוגרת יותר ממה שהגיוני שהיא תהיה הרי עברו רק שבועיים, אבל קורה שמתבגרים מהר בגיל שלה... היא אמרה שהיא מתלמדת של החוזה הזקנה ממאלן, ושהיא צריכה לחזור אליה, שאלתי אותה מתי אני אראה אותה שוב, והיא חשבה לרגע ואמרה "מחר, בבוקר או בצהריים". אז הלכתי לישון וקמתי בארבע כרגיל, עשיתי את הקאטה והתרגילים שלי וירדתי לראות מה יש לאכול... היום התחיל, והכל נפלא, העולם סביבי קורן בצבעים, השמש זורחת השמיים כחולים ויש דברים לעשות. יצאתי מהפונדק והלכתי לעשות קניות... חידשתי את מלאי האוכל היבש, אורז, עדשים. וקניתי מלא תבלינים מקומיים, לא לפני ששאלתי את המוכר מה כל אחד עושה ועם מה משתמשים בכל אחד מהם, וטעמתי אותם כדי שאני אזכור אותם... חזרתי לפונדק וחיכיתי בחוסר מעש למל שתגיע כבר... אדריאן ואייס היו בחוץ ודיברו בינם לבין עצמם, לא ממש הקשבתי. נכנסנו לאכול ארוחת צהריים, ולקראת סוף הארוחה החוזה העיוורת הגיעה לפונדק, ומל איתה. אדריאן החל לדבר עם הזקנה ומשום מה זה גלש למעין ויכוח שכזה וגם התחיל להעליב את מל, אני צעקתי עליו שיתיחס אליה יפה אבל היא נפגעה והרכינה את ראשה, הלכתי אליה, ישבתי לידה, ושמתי את ידי על כתפיה השמוטות, טוב לי להיות קרוב אליה...אדריאן והזקנה המשיכו בוויכוח עד שהחוזה החוותה בידה והיא ואדריאן נכנסו למין קפאון שכזה לרבע שעה. כשהם חזרו הזקנה הלכה ומל נשארה מעט לבר עם אדריאן שהמשיך להתנהג אליה בצורה לא ממש יפה ואז היא הלכה, אני הלכתי אחריה ואז הגברתי את הקצב והלכתי איתה... לקח לה קצת זמן לשים לב שאני לידה והיא שאלה מה אני עושה איתה כאן אמרתי שאני רוצה להיות איתה כאן, והיא אמרה שאדריאן פגע בה, אמרתי שאני מבין, ובאתי איתה לבית קטן בעיר שם עזרתי לה לנקות ולסדר. בסביבות ארבע היא הודתה לי על שעזרתי לה ואמרה שהן צריכות ללכת לעשות טקס מחוץ לעיר, ואחרי ששאלה את החוזה היא אמרה לי שאני לא אוכל לבוא... נשארתי שם לבד... וחיכיתי. הדלת חרקה קצת, נעמדתי במקום שהדלת תסתיר אותי אם היא תיפתח. הדלת נפתחה ונסגרה ואייס עמדה שם, כחכחתי בגרוני והיא הסתובבה, "קוואי מה אתה עושה כאן?" "מחכה למל" עניתי. "איפה היא?" "היא הלכה עם החוזה לעשות איזה טקס מחוץ לעיר..." "איפה מחוץ לעיר?" "אני לא יודע" אמרתי. אייס סיפרה לי על האופציות שיש לנו לפי מה שאדריאן אמר לה, אמרתי לה שאני צריך קודם לדבר עם מל... היא הסתכלה עליי קצת מוזר, ושאלה אותי למה. עניתי שאני לא מתכוון לעזוב אותה שוב... דיברנו עוד אבל אני לא רוצה לחזור על השיחה עוד פעם... כשמל חזרה לבית היא שאלה אותי למה אני לא חוזר לפונדק... אמרתי לה שאני צריך לדבר איתה קודם... "אני לא יודע איך להגיד את זה אז אני אהיה ישיר....... כשעזבתי אותך במחנה הצוענים זה כמעט שבר אותי... אני לא יודע אם אני יכול לעשות אותו דבר שוב.........." היא הביטה בי בעניים לחות. "קוואי... אני אוהבת אותך... אבל כמו אח, ליבי נתון לאחר, והוא נלקח ממני............" בשלב הזה כבר הפסקתי להקשיב לה... כשהיא סיימה לדבר אמרתי "אם זה המצב......... אני צריך לחזור לפונדק......" "קוואי......" חשש בעיניה "אל תשנא אותי.........." "אני לא יכול לשנוא אותך, זה לעולם לא יקרה..." חיבקתי אותה אבל גופי היה נוקשה והרגיש מוזר... --------------------------------- בפנים קפואות קוואי צעד חזרה לפונדק שם פגש את אייס ששאלה אותו אם הוא דיבר עם מל, קוואי ענה שהוא לא רוצה לדבר על זה ועלה לחדרו. שם הוא עלה על המיטה וישב בתנוחה של המדיטציה... אדריאן נכנס בשלב כלשהו ודיבר אל קוואי... קוואי אמר לו שהוא יבוא איתו לאן שהוא יוביל.... פניו נשארו קפואות, ורק עיניו זזו, גם הם קפואות כמו פניו וגופו... אביב בחוץ וחורף בפנים...
על הגג בעיר הוואגות- אדריאן ואני כלואים פה על הגג... אבל עדיף להיות כלואים על גג שאנחנו בחרנו באוויר הפתוח מאשר בתא שמוקי הקציב לנו. דומיניק הלכה עם הוואגה מרצונה החופשי, אני לא מבין את ההתנהגות שלה, אדריאן נראה מושפע מאד ממה שדומיניק עשתה... לא יודע כמה זמן עובר כאן על הגג... אדריאן מדבר עם הציפורים באזור ונותן להם מסרים לבארדים האחרים בתקווה שזה יגיע איכשהוא לשומרי העמודים, זה יהיה איטי מדי, אני צריך לנסות בעצמי. אני נכנס למדיטציה שם על הגג, שוקע עמוק לתוך התודעה שלי, ומנסה ליצור קשר עם שומרי העמודים... לאחר שעות של נסיון נואש מתסכל ומתמשך קול עונה בראשי... זהו שומר התודעה, הוא מראה לי בחזיונות שאנו אמורים לשמור על עצמנו בחיים בכל מחיר, ושהעזרה בדרך... אני יוצא מתוך המדיטציה ומגלה שפניי רטובות מעט... כנראה שאני מושפע יותר ממה שחשבתי... למחרת דומיניק מגיעה ומטפסת לגג לדבר איתנו, מסתבר שבשליחותו של מוקי בנסיון לשכנע אותנו להכנע... זה לא ממש עובד ואדריאן מקבל ממנה עגיל שהיא טוענת שיש בה הודעה ממל! מסר ממל! הייתכן שעברו שבועיים מאז שמעתי את קולה? אני מרגיש כאילו עברה שנה... אני שמתי את העגיל על אוזני לאחר שאדריאן סירב וטען שאם העגיל הוא נסיון לשלוט לי במוח הוא יוכל לשבור את הקסם על ידי נגינה... המסר כן היה של מל, זיהיתי את קולה ואת סגנון הדיבור הייחודי... חיוך עלה על שפתיי, מל, כולה נמהרת ומבולבלת אבל מצליחה לדבר ולהגיד לי שאנחנו צריכים להשאר בחיים בכל מחיר, אפילו להכנע, כי יש משתף פעולה, אחד מהוואגות הכחולות, שלצידנו. ושיש נסיון חילוץ רק צריך להיות במקום אחד, שיהיה קל להגיע אלינו... ואז שקט... ואז עוד כמה מילים... "קוואי, אני מתגעגעת אליך, תשמור על עצמך..." ואז העגיל החל להיות ממש חם, הורדתי אותו וזרקתי אותו ממני כשהוא המשיך להתלהט, הוא השאיר שובל של עשן והתפוגג... מל... היא קרובה... והיא רוצה לראות אותי... יש תקווה... מתחילה להתגבש בי החלטה.... בעיר סרין לאחר מבצע ההצלה של אייס- פגשה אותנו איזו אישה מבוגרת במקום בו הופענו, כל העיר משיש ובוהקת בלבן ורוד כחול וירוק, שמופיעים בין סוגי השיש השונים, ליוו אותה כמה אנשים אבל אני לא שמתי לב ממש... אני מחפש את מל... הביאו אותנו לפונדק יפה שבנוי בצורה של גל נשבר, האכילו אותנו והכינו לנו חדרים נוחים, האוכל היה מוזר אבל טעים, כנראה משתמשים פה בתבלינים שונים ממה שאני מכיר. הלכנו לישון אחרי האוכל, וכפתחתי את הדלת משהו לבן זינק החוצה, כמובן שזזתי הצידה מוכן להתקפה, אבל היא קמה מהריצפה... וזו היתה מל... התחבקנו... ודיברנו קצת, היא נראתה מבוגרת יותר ממה שהגיוני שהיא תהיה הרי עברו רק שבועיים, אבל קורה שמתבגרים מהר בגיל שלה... היא אמרה שהיא מתלמדת של החוזה הזקנה ממאלן, ושהיא צריכה לחזור אליה, שאלתי אותה מתי אני אראה אותה שוב, והיא חשבה לרגע ואמרה "מחר, בבוקר או בצהריים". אז הלכתי לישון וקמתי בארבע כרגיל, עשיתי את הקאטה והתרגילים שלי וירדתי לראות מה יש לאכול... היום התחיל, והכל נפלא, העולם סביבי קורן בצבעים, השמש זורחת השמיים כחולים ויש דברים לעשות. יצאתי מהפונדק והלכתי לעשות קניות... חידשתי את מלאי האוכל היבש, אורז, עדשים. וקניתי מלא תבלינים מקומיים, לא לפני ששאלתי את המוכר מה כל אחד עושה ועם מה משתמשים בכל אחד מהם, וטעמתי אותם כדי שאני אזכור אותם... חזרתי לפונדק וחיכיתי בחוסר מעש למל שתגיע כבר... אדריאן ואייס היו בחוץ ודיברו בינם לבין עצמם, לא ממש הקשבתי. נכנסנו לאכול ארוחת צהריים, ולקראת סוף הארוחה החוזה העיוורת הגיעה לפונדק, ומל איתה. אדריאן החל לדבר עם הזקנה ומשום מה זה גלש למעין ויכוח שכזה וגם התחיל להעליב את מל, אני צעקתי עליו שיתיחס אליה יפה אבל היא נפגעה והרכינה את ראשה, הלכתי אליה, ישבתי לידה, ושמתי את ידי על כתפיה השמוטות, טוב לי להיות קרוב אליה...אדריאן והזקנה המשיכו בוויכוח עד שהחוזה החוותה בידה והיא ואדריאן נכנסו למין קפאון שכזה לרבע שעה. כשהם חזרו הזקנה הלכה ומל נשארה מעט לבר עם אדריאן שהמשיך להתנהג אליה בצורה לא ממש יפה ואז היא הלכה, אני הלכתי אחריה ואז הגברתי את הקצב והלכתי איתה... לקח לה קצת זמן לשים לב שאני לידה והיא שאלה מה אני עושה איתה כאן אמרתי שאני רוצה להיות איתה כאן, והיא אמרה שאדריאן פגע בה, אמרתי שאני מבין, ובאתי איתה לבית קטן בעיר שם עזרתי לה לנקות ולסדר. בסביבות ארבע היא הודתה לי על שעזרתי לה ואמרה שהן צריכות ללכת לעשות טקס מחוץ לעיר, ואחרי ששאלה את החוזה היא אמרה לי שאני לא אוכל לבוא... נשארתי שם לבד... וחיכיתי. הדלת חרקה קצת, נעמדתי במקום שהדלת תסתיר אותי אם היא תיפתח. הדלת נפתחה ונסגרה ואייס עמדה שם, כחכחתי בגרוני והיא הסתובבה, "קוואי מה אתה עושה כאן?" "מחכה למל" עניתי. "איפה היא?" "היא הלכה עם החוזה לעשות איזה טקס מחוץ לעיר..." "איפה מחוץ לעיר?" "אני לא יודע" אמרתי. אייס סיפרה לי על האופציות שיש לנו לפי מה שאדריאן אמר לה, אמרתי לה שאני צריך קודם לדבר עם מל... היא הסתכלה עליי קצת מוזר, ושאלה אותי למה. עניתי שאני לא מתכוון לעזוב אותה שוב... דיברנו עוד אבל אני לא רוצה לחזור על השיחה עוד פעם... כשמל חזרה לבית היא שאלה אותי למה אני לא חוזר לפונדק... אמרתי לה שאני צריך לדבר איתה קודם... "אני לא יודע איך להגיד את זה אז אני אהיה ישיר....... כשעזבתי אותך במחנה הצוענים זה כמעט שבר אותי... אני לא יודע אם אני יכול לעשות אותו דבר שוב.........." היא הביטה בי בעניים לחות. "קוואי... אני אוהבת אותך... אבל כמו אח, ליבי נתון לאחר, והוא נלקח ממני............" בשלב הזה כבר הפסקתי להקשיב לה... כשהיא סיימה לדבר אמרתי "אם זה המצב......... אני צריך לחזור לפונדק......" "קוואי......" חשש בעיניה "אל תשנא אותי.........." "אני לא יכול לשנוא אותך, זה לעולם לא יקרה..." חיבקתי אותה אבל גופי היה נוקשה והרגיש מוזר... --------------------------------- בפנים קפואות קוואי צעד חזרה לפונדק שם פגש את אייס ששאלה אותו אם הוא דיבר עם מל, קוואי ענה שהוא לא רוצה לדבר על זה ועלה לחדרו. שם הוא עלה על המיטה וישב בתנוחה של המדיטציה... אדריאן נכנס בשלב כלשהו ודיבר אל קוואי... קוואי אמר לו שהוא יבוא איתו לאן שהוא יוביל.... פניו נשארו קפואות, ורק עיניו זזו, גם הם קפואות כמו פניו וגופו... אביב בחוץ וחורף בפנים...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.