מתי הוא יתבגר?...

[אמא סופי 5]

אני רוצה להבין אותך, אראנה

בני הבכור יכול לערוך קניות לבדו, לנסוע לכל מקום בתחבורה ציבורית ועוד כהנה וכהנה, אני רגועה ויודעת שהוא יחזור הביתה בשלום ויידע להתנהל בחוץ. כשהרגשתי שהוא מוכן ללמוד את כל הדברים הללו, למדנו אותו, תרגלנו ואחרי מעט מאוד פעמים זה הלך. עם אחיו הקטנים, עוד מעט בני 11, אני יודעת שאי אפשר לעשות זאת. הם יכולים ללכת לאיבוד, מישהו יכול חלילה לפגוע בהם והם לא ידעו לענות, הם עלולים להיקלע למצב מסוכן ואפילו לא יוכלו לבקש עזרה. יש להם כישורים ויכולות נפלאות אחרות שבאים לידי ביטוי בסביבה הבטוחה והמוכרת שלהם. אז לא כל כך הבנתי, בני הבכור קבל מענה מתאים ולכן למד ובני ובתי הקטנים לא?

 

[שייך למיעוט]

הם עדיין קטנים, תלי להם זמן

וגם הכול יחסי.
הרעיון שהציג פשוט : תלות ועצמאות הם 2 צידי המטבע של אותו דבר.

 

[arana1]

בדיוק

וזו רק גאוות האדם האטומה שמונעת ממנו לראות ולחוות אמת כה פשוטה

 

[יפחוצית מצויה]

מה אתם מתכוונים?

תלות באחרים לצורך קיום שוטף זה נושא שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון (לצערי, יש לציין).
נכון שקיום הדדי משותף, באידיאל, הופך את התלות מהסיוט המסויט שהיא יכולה להיות לחיבור הדדי, ושבשורש העניין עצמאות היא אשליה שנוצרת כשהתלות פועלת היטב, וכולי.

השאלה היא מה עושים עם התלות כשהמצב פחות אידיאלי.
ואם בתנאים האלה לא עדיפה קצת יותר עצמאות.
ואיך אפשר לשרוד מצב שהעצמאות, אשלייתית או אחרת, לא אפשרית טכנית.
וכמה הייתי מוכנה, אישית, לשלם כרגע כדי להשיג קצת יותר ממנה, לו רק זה היה אפשרי. לא מעט, האמת.
ולכן אני דווקא מבינה הורים שרוצים להקנות לילדים עצמאות טכנית, גם במחירים מסוימים. לא בכל מחיר, אבל זו בהחלט מטרה ששווה משהו - מהחוויה המאוד אישית שלי...

 

[שייך למיעוט]

שווה לקרוא קצת על זן ואומנות יפנית

כשקר מידי לא טוב, כשחם מידי לא טוב.
צריך איזון.
כשילד קטן משחק ונופל, הצורך לרוץ אליו ולוודא שהכול בסדר.
בהתחלה זה טוב. אם זה ממשיך קבוע לא ילמד להתמודד עם נפילה בכי.
אז יש רצון לרוץ ולגונן ויש ידיעה שצריך לחכות רגע ואז לקום בנחת, אז יש ברכיה קטנה, לא נורא יעבור.
זה התלות של הקטן בנו, לדעת שאם ייפול מיד נציל אותו, והעצמאות לתת לו לקום בעצמו ולספר.
צריך לפתח בסיס איתם ולשוט בו בנהר החיים, גם כשקשה.
יש ביחס לעצמנו, ביחס לעצמנו ולזולת. אותו עיקרון.

ושוב, הכול יחסי גם בנושא הקיום. אז את ההתאמה לפרטים כול אחד טוב שיעשה לעצמו.

 

[arana1]

ברור

מסכים עם מה שאת כותבת
בסך הכל אנחנו צריכים לתת תשובות גם למציאות הקונקרטית ולא על מנת לשרוד עד שניגע באידיאל
אלא שבדיוק לכן אני מציג את נקודת המבט הזאת כי הדברים הרי זולגים ומחלחלים
ואין הפרדה כל כך נוקשה וחד משמעית בין העתיד להווה
בין האידיאל למציאות האפורה והקשה
ולכן הם מבינים יותר טוב את הקשר בין עצמאות לתלות אז יתכן שגם הכי קונרטית ומעשית ומיידית לדבר יהיו תוצאות שיפנו יותר ויותר מרחב וזמן לצמיחה אליה

ואני כותב את הדברים האלה ממש מתוך התנסות הכי ישירה והכי מעשית
זאת שבה אני רואה איך ילדה דביקה לחלוטין ועצבנית וחרדה ומעוכה מתפנה לעיסוק שלוו ומרוכז ומענג במה שמעניין אותה רק בגלל גילוי הכי קטן ופשוט וספונטני,ומכבד ואוהב, למרכיב התלותי בזהותה

הרבה פעמים אנשים מתייחסים בגסות ובזלזול ובהתנשאות למרכיב התלותי באוטיסט
הוא נראה ילדותי ולא הולם את גילו ולא מתאים לסולם ההתפתחותי הנוקשה
קצת כבוד וקצת אהבה אמיתית כלפי הדבר הזה
קצת הבנה של היופי שבצורך ובתלות
מספיקה על מנת להביא לילד שמעיז יותר,שישן טוב יותר,שמסוגל יותר להנות באמת בחברת עצמו
אלא שדבר זה לא מסתדר עם התפישות של הצבת גבולות
של התניה לקיום מבוגר,של הקניית כלים,ולכן אנשים רבים מפספסים את ההזדמנות שהיא בעצם הכי פשוטה מאוד
וגם,אם תרשי לי,יכולה להיות נעימה ושמחה בטירוף

 

[dina199]

הבן שלי התחיל לנסוע בתחבורה ציבורית לבד

כשהיה בן 17 והוא שונא לעשות קניות (כי צריך לתקשר עם קופאי שהוא איש זר ).
איך זה מגדיר את התפקוד שלו ?

 

[arana1]

לא מכיר את ילדייך

ולכן איני יכול לענות לך במדוייק

תחושה ויכולת של עצמאות נוצרות דרך הענות לתלות
הענות שמחזקת את גמישות התגובה למגוון האינסופי של הסיטואציות בחיים
אפשר גם להעניק מראית עין של עצמאות דרך תרגול
הרבה פעמים זו השיטה שנבחרת כמתאימה לאוטיסטים
שבדיוק בגלל הכשלון לספק סביבה מתאימה לזהותם אין ברירה אלא לבחור בתרגול,או בABA,כתחליף ליצירתיות הדינמית והספונטנית שמהווה את המצע האמיתי לעצמאות אמיתית

יש גם הבדלי "תפקוד" בין אוטיסטים
שגם הם נובעים מהמידה המאוד משתנה שבה הסביבה מצליחה להענות ליחודם

אוטיסט בתפקוד נמוך יכול להגיע לקיום שהוא הרבה יותר עצמאי מהקיום של נ"ט
אבל כשזה יקרה הוא צריך לקבל מעט הכרה ותגובה גם לצרכיו

אובייקטיבית רוב האוטיסטים הם הרבה יותר עצמאים מנ"ט
כי הרי הם
בניגוד לאדם הנורמטיבי
חיים כמעט לגמרי לבד
במדבר
על אי באמצע הים
לא רק ללא שום תמיכה ותגובה שתהיה משמעותית להתפתחותם אלא אף מול תגובות שמשבשות עליהם את נפשם וגופם

 

[אמא סופי 5]

התרגול שדיברתי עליו זה פשוט לעשות

זאת איתו, פעם או פעמיים, ואח"כ לתת לו לפתח את הדרך המתאימה לו.
אתה זוכר איך אתה התחלת לנסוע לבדך? לתכנן את קניותיך? מי לימד אותך? אם הבן הקטן שלי, לא מדבר וכותב במחשב תקשורת עם תמיכה ולא עם כל אחד, איך הוא יכול לנסוע לבד בתחבורה ציבורית אם אתן לו הזדמנות להתנסות? את מי הוא ישאל אם יטעה או יסתבך?

 

[arana1]

ניגשתי וניגש לדברים האלה ממקום שונה לחלוטין

אני לא לומד טוב דרך תרגול

בעיות בתחבורה ציבורית היו לי עד גיל ממש מאוד מאוד מאוחר
מבחינתי זו בעיית זהות
בעיית מרחב זמן
בעיית פנים וחוץ
בעיית גבולות
אני לומד בדיוק דרך הגישה הכי מזולזלת כאן
דרך חקירה פילוסופית של זהותי
והיא זאת שמאפשרת לי עם הזמן להיות פחות ופחות מוצף גם במרחב הציבורי וגם מול תנאים מאוד דינמים

גם אני לא מדבר כמעט ומעדיף ללכת לאיבוד על יצירת קשר
למזלי
לא צריך לדבר בשביל לעשות קניות
אני הולך ולוקח את המוצר ושם אותו בקופה
עד היום לא נתקלתי בבעיות בתחום זה
הקופאית מכניסה את המחיר לקופה ומחזירה לי עודף
באמת שזה לא מי יודע מה מסובך
כל עוד ניתן לי לשמור על שיווי משקלי הפנימי,שזה אומר שמירה רציפה ככל האפשר על המונולוג הפנימי שמאפשר לי לקרוא את החיצוני דרך שפתי אז אני מסודר פחות או יותר
גם מול תנאים מאוד דינמים ומשתנים
למעשה
לדעתי ומנסיוני
בדיוק משום כך
אוטיסטים רבים מסוגלים להכיל דינמיות הרבה יותר מורכבת מזו של האדם הנורמטיבי
בגלל זה הם גם הרבה יותר חורגים מהשורה הרבה יותר פעמים

אם אני הולך לאיבוד אני פותח את הסמארטפון ומסתכל בגוגלמאפס

שנים ארוכות מאוד הסתרתי בלי לדבר כמעט עם אף אחד
כולל פרנסה מאוד יפה
זה הרבה יותר אפשרי ממה שזה נראה
ועם הזמן זה נעשה אפשרי יותר ויותר

מה שאני מנסה לספר זה שהפניות החושית שלי,יכולת ההתמצאות שלי,התגובה המתאימה,תלויה במידה רבה בכך שלא אצטרך ליצור קשרים עם אנשים מסויימים
ולא בגלל שהם אנשים לא טובים או זרים או רחוקים
להפך
בגלל שככה אני חש יותר נכון את הגבול בין החוץ לבין הפנים אצלי
וכשאני חש אותו נכון אז בלווא הכי יכולת התנועה והתגובה והענות שלי מתחדדים להפליא

למזלי
אף אחד לא לימד אותי כלום
אם היו מלמדים אותי לא הייתי יודע מאום

 

[אמא סופי 5]

אני ממש מודה לך על התשובה שלך,אראנה

היא מעוררת בי המון מחשבה, בעיקר על דברים שהייתי רוצה לשאול את בני הקטן.

 

[שייך למיעוט]

זו בדיוק דוגמה למה כשלילדי הקשת טוב והתנאים מתאימים, יש קשר עין לדוגמה.

 

[arana1]

גם לדעתי קשר עין רגיש להקשר זה חלק מזה

 

[הירושלמית מירושלים]

וואו. איזה הסבר מעניין.

פתח לי חלון.

 

[אמא מודאגת3]

ולצערי המאוד רב

בכיתות תקשורת המצב שאם יגיע תלמיד קצת פחות .. לא תהיה ערבות הדדית, אז אולי רצוי לשדר מסר בנושא?

 

[אמא סופי 5]

זה בדיוק הנושא שהמשכנו לדבר עליו בשיחה אצלי

בסלון בבית. הם החלו לתייג את חבריהם לכתה ואנחנו פתחנו את העניין ואמרתי להם שלפני שהם דורשים מהילדים הרגילים סביבם לקבל אותם ולהיות החברים שלהם הם צריכים ללמוד לחיות עם עצמם ועם חבריהם לכתה ולהיות סובלניים ולהבין שלכל אחד מהם יש רגישות שונה וצרכים מיוחדים אחרים. הם צריכים להיות אלה שמבינים אחד את השני הכי טוב, להיות אלה שמקבלים ושמכילים. אומנם זה לא פשוט להם, גיל התבגרות וכו' אבל חייבים לחנך לזה כדי שבתור מבוגרים הם לא יהפכו להיות אנטי אוטיסטים, אנטי עצמם, מתוסכלים, בודדים ועוד דברים נוראיים כאלה.

 

[אמא מודאגת3]

את יודעת שנאי מכירה את הכיתה הזו

ואת הרכבה, ויש מאוד הרבה מה לדבר מעבר לשיחת סלון!!!

 

[אמא מודאגת3]

שנאי= שאני

 

[אמא סופי 5]

ברור, אבל צריך להתחיל

איפה שהוא במיוחד אם ההורים שלהם מחנכים בדיוק הפוך. אז אולי,
טיפין, טיפין, פעם בשבוע משהו ייכנס והם יתחילו להפנים...

 

[אמא מודאגת3]

תלוי איזה הורים

יש הורים שאת לא יכולה לטפטף להם , "כי הם מעל כולם"