משחק חמשת הפרטים

[dana2909]

אז רגע, סעיף 4

לא משאיר יותר צמדי מה לאכול, ואמנם אני מאמינה לחלוטין שאפשר לחיות על קרמבו ולהשאר יפים, זה גם ימאס בסוף, ואז מה??

 

[basket case]

תתפלאי..

אפשר לחיות טוב מאוד עם ירקות, פירות, לחם, קורנפלקס, גבינה בולגרית, ואבוקדו..

 

[ler]

זה מענין גם אם לא מכירים?

ואולי זו הזדמנות להכיר... 1

בלי משקפיים אני לא שומעת. 2

החלום שלי הוא לקום בוקר אחד ולהגיד שלום לעשרים קילו שישארו במיטה (מצידי שימשיכו להתפנק). (טוב, יש לי עוד כמה חלומות...) 3

יש לי אימת טיסה נוראית. לא הפנמתי את העובדה שהדבר הכבד הזה יכול להשאר באויר...תמיד אני טסה עם Vaben בכיס וזה מרגיע אותי. 4

מגיל שלוש ידעתי שאבא שלי נפטר, לא ידעתי עליו שום דבר, ולא היתה לי אף תמונה שלו. את המילה אבא למדתי להגיד (בקושי) רק אחרי שנולדו ילדי. 5

(קשור לאייטם הקודם) אחרי 40 שנה גיליתי שהוא חי, גיליתי איפה הוא חי, ואפילו יצרתי אתו קשר. (תודה על המצאת הנט!!!) זה סיפור כאוב, של טלנובלות, רק שהוא אמיתי...

 

[Idan91]

בואנ'ה! למי את קוראת "לא מכירים"??

 

[ler]

אה...זה כנראה פרט 6../images/Emo9.gif

לוקח לי המון זמן להרגיש שייכת, חייבת לדעת "מי נגד מי", מי לנו מי לצרינו...

 

[ש ו מ ר ו ן]

כמוני כמוך...../images/Emo13.gif

 

[shellyland]

כחובבת טלנובלות ידועה

הצלחת לעניין אותי עם סיפור האבא. אני מקווה שפעם נשמע יותר.

 

[dana2909]

אם תרצי לספר

נשמח לשמוע. אנחנו מכורים לטלנובלות (רק אם הן אמיתיות), ואנחנו מאד תומכים...

 

[אוֹחַ]

אפשר גם?

בגיל 4 כמעט שעברתי מן העולם לאחר שבלעתי גולה (גדילה) והיא נתקעה לי בקנה-הנשימה. אבי, באקט אחרון של יאוש, הצליח לפתוח את לסתותי שננעלו, לדחוף את בהנו לגרוני, אגב תפיחה חזקה על הגב, ולגרום לי לפלוט החוצה את הגולה. עד היום רצים אצלנו סיפורי-גבורה על השכנה-ז"ל, שהיתה הראשונה להבחין במצוקתי ועל אבי-יבדל"א, שנושא בגאווה צלקת של "נשיכת המוות" על בוהן ידו. לא פיתחתי פוביה לגולות, אבל מאז אני נושם באופן כפייתי (אפילו עכשיו).

בגיל 16 נמניתי על כנופיית גנבי אופנועים. די מהר הבנתי מה אני עושה והודעתי ש"זה לא מתאים לי ואני חותך". ההם לקחו רק את המילה "חותך", ובמשך מס' שבועות חיי הפכו גהינום (פריטים אישיים שנשרפים, חסרי-פנים שמתנפלים עליך בחסות החשיכה, מפוצצים במכות ובורחים...). זמן מועט לאחר-מכן (כשכבר סיימתי לשלם את "כופר-הנפש"

) הם כולם נעצרו. עד היום אני לא מבין למה הם לא הסגירו גם אותי (אני עדיין מחכה למשטרה

"אם בסיבוב ניגש אלי שוטר אני מושיט לאזיקים את הידיים"). לא פיתחתי פוביה לשוטרים... גם הם לא פיתחו פוביה אלי.

למרות שעברתי טסט שביעי (!) ברכב ושלישי באופנוע, אני נהג (ורוכב) בחסד עליון! לא פיתחתי וכו' (מהסעיף הקודם).

אני לא מפספס שום הזדמנות לתרום דם למרות שאני מתפלץ למראה מחט ומפחד, פחד-מוות,

מזריקות. לא פיתחתי פוביה למחטים - זו תכונה מולדת.

"לכאורה עוד פגישה מיותרת": פגשתי פעם מישהו בצומת הקרוב לביתי - פגישה אקראית בין שני אזרחים נעימי סבר. זו היתה הפגישה השניה שלנו. בפגישה הראשונה, חודשים ספורים קודם, אני הייתי עם נשק ואפוד והוא היה מחבל שפוט. לא פיתחתי באש.

 

[dana2909]

וואו.. מפחיד

סעיף 5 שלך ממש מפחיד. ועוד לגלות אותו קרוב לבית. לא נעים בכלל!!

 

[adipo]

אני רואה את זה כתרגיל טוב לתהליך

שאני עוברת עכשיו: 1) בגיל 4 נתקע לי חרוז גדול באף. דבר שגרם לבהלה רבה אצל אמא, שלבסוף הצליחה לשחררו. 2) יש לי פער די גדול בין יכולת החשיבה\הבנה שלי ליכולת הביטוי. אם הייתי מסוגלת להוציא את הדברים כמו שהם עוברים לי בראש הכל היה נשמע אחרת... 3) הכי הייתי רוצה שיהיה לי זכרון טוב ולהיות דמגוגית... 4) אני רגישה באופן קיצוני ביותר (לשני הצדדים). אני צוחקת מכל דבר (מכנה את זה "חוש הומור מפותח יתר על המידה"), מחד, ומאידך מסוגלת לבכות מהכל. ה-כ-ל! 5) כרגע אני בשנת שירות בפנימיית "עין כרמית" בירושלים. חוויה טובה, קשה ומלמדת. איזה כיף לשתף

 

[shellyland]

סעיף 2 יותר מפחיד ../images/Emo5.gif

לא פיתחתי פוביה לאוֹחַ

 

[n k]

*מנסה*

1. שונא זריקות: בכיתה ג' אושפזתי בבי"ח בגלל דלקת קרום-המוח. אינפוזיה שנאלצתי לקבל גרמה לכך שהיד נסגרה ולקח המון זמן עד שהצלחתי לפתוח אותה שוב - רק מהפחד. 2. ניסיון במה: שלוש שנים במקהלת ביה"ס היסודי, שנתיים נגינה באורגנית (אם כי לא על במה) ומכה לביצים של חבר לכיתה תוך-כדי טקס ראש השנה לפני כל בית-הספר (מה שלא כולם יודעים זה שזה תוכנן מראש, לא רעיון שלי - רעיון שלו. תגובת המנהלת היתה: לא נורא, זה קורה). 3. לבסקט: מעולם לא נתפסתי על גניבה מקנדילנד, אבל אני זוכר שנהגתי לעשות סיבובים בהיפרכל כדי לעבור ליד המתקן של השוקולדים ולקחת כל פעם "לטעום". מאז, כבר הורידו את השוקולדים: ממילא כולם חשבו שזה "כיבוד קל" 4. יומולדת: עוד חודש. נא להתחיל לחסוך. 5. מיאו, חתולה: עד לפני שנתיים הייתה לי חתולה מקסימה. נפטרה בשיבה טובה. בטח עשיתי לי אווטינג רציני, נו מילא... *שולח*

 

[אפי היקרה]

ואני לא חשבתי

שעוד בחיי אספיק לראות הודעה שלך שעוברת את ה-50 תווים. אני בשוק, המומה, וייקח לי חודשים להתעשת. היתה לך חתולה?!?!?! לא הייתי בחיים מאמינה.

 

[לאזארוס לונג]

חמישה דברים ../images/Emo26.gif

מהקל אל הכבד - 1) אני לא סוגר הודעות בפורום אחרי שאני מכלה קריאתן, ודף הפורום מתארך למימדים מפלצתיים. זה אומנם מרגיז הרבה אנשים במידה והגלישה נעשית בצוותא, אבל איך הלשעברית המיתולוגית אומרת? קפצו לי!!! 2) במשך יותר מחודש כתבתי בפורום 'תרבות עברית' (372 - אושר, עוד לא באת?) בתור 'תרומבופלסטינוגנאז' ופתחתי, שלא במודע, מלחמת עולם מאחורי הקלעים בנוגע לזהות התרומבו. אפילו ניהלתי שיחות עם שלי ב-ICQ על העניין, ושמרתי על ארשת פנים תמימה. היה מצחיק אבל הרגשתי חרא שאני מוליך אנשים שולל. (אבל לא מפסיק חרא בשביל להפסיק מיד, כן?) 3) בגיל 6-7 סבתא לקחה את בן-דודי ואותי לכלבו שלום, והכנסתי מטבעות של אגורה במקום מטבעות של שקל במכונות המשחקים. התברר שקילקלתי את אחת המכונות ויצא לי לשמוע את האחראי צועק בקול שהוא "הולך לשחוט את הילד שעשה את זה". מה-זה פחדתי... 4) קשה לי להתרכז בעניין מסוים יותר מכמה דקות. העניין קשור ללקויות הלמידה והפרעת הקשב שאני סובל ממנה, אבל אין לי כוח ללכת ולעשות אבחון נוסף... נשבע. 5) שני גולשים בפורום הזה יודעים עלי יותר מאשר גולשים אחרים איתם אני נמצא בקשר יומיומי (ואולי זה המקום לומר שאני מעריך ומוקיר את הראשונים מאוד.

) זהו.

 

[לאזארוס לונג]

מפסיק=מספיק. ודי.

 

[תרומבופלoטינוגנאז]

מה, התרומבו זה אתה? ../images/Emo12.gif

אתה בכלל לא חרא. הצחקת אותנו בטירוף. אתה מלך מלכי המלכים

 

[תרומבופלoטינוגנאז]

מה, התרומבו לא חסום פה?../images/Emo12.gif