אני
חושבת שבמובנים מסוימים אני סוג של מכונה, אבל בהרבה מובנים אני לא. אני למשל מאמינה מאוד שמה שאני וכל אחד אחר, זה תוצר של אוסף רקמות ביולוגיות, סיגנלים חשמליים וכימיקלים שיוצרים תהליכים זה עם זה. לא חושבת שיש פה משהו מעבר לזה, משהו רוחני, נשמה וכיוצא בזה. ואני ממש לא מוצאת שהמחשבה הזו מדכאת אותי. זה שיש מנגנון כימי שגורם לי להרגיש שמחה או עצובה או מאוהבת וכו', לא אומרת שהרגשות האלה לא אמיתיים. הם קיימים, אמיתיים, ולא משנה לי שמה שיוצר אותם זה מנגנון כימי ולא איזו נפש רוחנית. מבחינתי זה היינו הך. כנ"ל לגבי המוח, או כל איבר אחר. אנחנו סוג של מכונה - רוב המנגנונים בגוף שלנו פועלים בצורה אוטומטית שאנחנו בכלל לא מודעים אליה ולא צריכים להיות מודעים אליה. התחושות שלנו מתווכות ע"י תהליכים כימיים, ולדעתי - גם הרגשות והמחשבות שלנו. אבל אנחנו "מכונה" עם מודעות, ועם יכולת להשפיע על הגוף שלנו, על המוח שלנו, ויכולת עצומה להשפיע על הסביבה שלנו. למרות שיש תיאוריות כאלה, אני לא חושבת שאנחנו יצור שמגיב בצורה אוטומטית ואין לו בחירה. אני סוג של מכונה שמודעת לעצמה ויש לה יכולת השפעה כלשהי. וטוב לי מאוד עם זה.
