פסגות מושלגות
New member
אין לך מושג...
מה כל כך ברור בתגובה של גבר אחד ואיך זה משליך על השאר? אני לא חושב שאת הסטרית או נודניקית. אני חושב שבהחלט יתכן שזה כפי שאת חשה, שאין עשן בלי אש. אני חושב שאם את מרגישה משהו, כנראה שהוא שם. זה באמת לא משנה אם הוא בוגד באמת או לא. זה לא משנה מה הוא אומר. זה לא משנה ולא ישנה אם הוא ישבע, יתחייב או יבטיח. אני חושב בראש ובראשונה, שהאמון שלך בו נשבר וזה כבר לא משנה אם אם זה נכון או לא. אמון שנפגע לא בקלות ישתקם. אחת האפשרויות העומדות בפנייך, הערכית מכולן, זו שהכי תניח לך את הדעת, היא להעמיד עובדות בשטח - להתעלם מחוסר הודאות, מהאשמות שהוא והסביבה מטיחים בך ושאת מטיחה בעצמך, מהספקות שמקננים בך - ולהחליט החלטות בלי קשר לעובדות לכאורה - לפרק את החבילה רק על סמך החשד, המתח והאי נוחות. הרי אם תגלי בסופו של דבר שאין דברים בגו, שהכל היה עורבא פרח, שלא היו דברים מעולם, את תמיד יכולה, על פניו, לנסות להשיב את מערכת היחסים ל"מסלולה". או לחילופין, לחיות עם ההחלטות שלך, נכונות או לא, עד יומך האחרון. זה שאת לא מאושרת ממה שנוצר זה ברור. זה שלא תדעי מנוח, גם זה ברור. "האושר האמיתי" נמצא תמיד מעבר לפינה (איזו פינה איש לא יודע - אבל אנחנו הרי לא מדברים על האושר, האמיתי, המציאותי, האפשרי... אלא רק על האפשרות)... אז כל מה שנותר לך הוא לשבור את הכלים ולפרק את החבילה. עזבי מה כולם אומרים לך. תשמעי בקולך הפנימי. ההוא שאומר לך שזהו. זה נגמר. זה חסר סיכוי. זה אבוד לעולם. את שאר האפשרויות, את לא ממש תאהבי לשמוע. זו היחידה שתוכלי לחיות איתה בהשלמה. עם הכי פחות מרירות, כעס ותחושת ניצול. אל תדאגי לפרנסה. יאמר לזכותם של בתי המשפט שהם דואגים לילדים לכל מחסורם. לפחות ברמת הפסיקה. האכיפה והביצוע כבר תלויה בך... ובו. אבל זה זניח. האגו והצדק הרבה יותר חשובים.
מה כל כך ברור בתגובה של גבר אחד ואיך זה משליך על השאר? אני לא חושב שאת הסטרית או נודניקית. אני חושב שבהחלט יתכן שזה כפי שאת חשה, שאין עשן בלי אש. אני חושב שאם את מרגישה משהו, כנראה שהוא שם. זה באמת לא משנה אם הוא בוגד באמת או לא. זה לא משנה מה הוא אומר. זה לא משנה ולא ישנה אם הוא ישבע, יתחייב או יבטיח. אני חושב בראש ובראשונה, שהאמון שלך בו נשבר וזה כבר לא משנה אם אם זה נכון או לא. אמון שנפגע לא בקלות ישתקם. אחת האפשרויות העומדות בפנייך, הערכית מכולן, זו שהכי תניח לך את הדעת, היא להעמיד עובדות בשטח - להתעלם מחוסר הודאות, מהאשמות שהוא והסביבה מטיחים בך ושאת מטיחה בעצמך, מהספקות שמקננים בך - ולהחליט החלטות בלי קשר לעובדות לכאורה - לפרק את החבילה רק על סמך החשד, המתח והאי נוחות. הרי אם תגלי בסופו של דבר שאין דברים בגו, שהכל היה עורבא פרח, שלא היו דברים מעולם, את תמיד יכולה, על פניו, לנסות להשיב את מערכת היחסים ל"מסלולה". או לחילופין, לחיות עם ההחלטות שלך, נכונות או לא, עד יומך האחרון. זה שאת לא מאושרת ממה שנוצר זה ברור. זה שלא תדעי מנוח, גם זה ברור. "האושר האמיתי" נמצא תמיד מעבר לפינה (איזו פינה איש לא יודע - אבל אנחנו הרי לא מדברים על האושר, האמיתי, המציאותי, האפשרי... אלא רק על האפשרות)... אז כל מה שנותר לך הוא לשבור את הכלים ולפרק את החבילה. עזבי מה כולם אומרים לך. תשמעי בקולך הפנימי. ההוא שאומר לך שזהו. זה נגמר. זה חסר סיכוי. זה אבוד לעולם. את שאר האפשרויות, את לא ממש תאהבי לשמוע. זו היחידה שתוכלי לחיות איתה בהשלמה. עם הכי פחות מרירות, כעס ותחושת ניצול. אל תדאגי לפרנסה. יאמר לזכותם של בתי המשפט שהם דואגים לילדים לכל מחסורם. לפחות ברמת הפסיקה. האכיפה והביצוע כבר תלויה בך... ובו. אבל זה זניח. האגו והצדק הרבה יותר חשובים.
