מצעד הגאווה
- פותח הנושא מאילת באהבה
- פורסם בתאריך
כשלמדתי בישיבה גבוהה אז היה אחד
שאמרו עליו שהוא שכב/ניסה לשכב עם מישהו שנה או אולי שנתיים מתחתיו.ולא זרקו אותו מהישיבה למרות שכולם ידעו מי הוא בגלל שהיה אחין של ראש הישיבה.וחוץ מזה היה עוד אחד שחשדתי בו שהוא הומו אבל לא מעבר לכך.לעומת זאת על הבחורים שהלכו לזונות היו הרבה סיפורים.אז בגדול נראה לי שאתה צודק.אבל זה היתה ישיבה ליטאית.אולי אצל חסידים או צ'למרים שיותר סגורים העניינים אחרת.
שאמרו עליו שהוא שכב/ניסה לשכב עם מישהו שנה או אולי שנתיים מתחתיו.ולא זרקו אותו מהישיבה למרות שכולם ידעו מי הוא בגלל שהיה אחין של ראש הישיבה.וחוץ מזה היה עוד אחד שחשדתי בו שהוא הומו אבל לא מעבר לכך.לעומת זאת על הבחורים שהלכו לזונות היו הרבה סיפורים.אז בגדול נראה לי שאתה צודק.אבל זה היתה ישיבה ליטאית.אולי אצל חסידים או צ'למרים שיותר סגורים העניינים אחרת.
תוהה ביני לביני
New member
הצחקת אותי.
ישיבה שלמה ובה סטיות רבות ומזעזעות כדלקמן: אחד ש: "אמרו עליו שהוא שכב/ניסה לשכב עם מישהו" ועוד אחד ש: "שחשדתי בו שהוא הומו אבל לא מעבר לכך". והמסקנה: "אז בגדול נראה לי שאתה צודק" (צודק ש: - "כמה משגלים .. תקיעות .. ומשכבים .. יש בישיבות .. מדובר על פי כמה ממה שיש במגזר החופשי" דברי חמי) אחלה חישוב.
ישיבה שלמה ובה סטיות רבות ומזעזעות כדלקמן: אחד ש: "אמרו עליו שהוא שכב/ניסה לשכב עם מישהו" ועוד אחד ש: "שחשדתי בו שהוא הומו אבל לא מעבר לכך". והמסקנה: "אז בגדול נראה לי שאתה צודק" (צודק ש: - "כמה משגלים .. תקיעות .. ומשכבים .. יש בישיבות .. מדובר על פי כמה ממה שיש במגזר החופשי" דברי חמי) אחלה חישוב.
לא. הוא לא נסחף. ליקו, אתה כן.
ליקו יקר, מה קורה איתך בזמן האחרון? משהו רע עובר? זה מישהו שפגע בך פה ואנחנו לא יודעים? ספר לי אני עושה ממנו קציצות... גם אני לא מת על הסגנון של חמי. והבהרתי את זה די טוב. אני גם לא מת על ה"אובר דעתנות" הזו שהוא מפגין, כשלאדם יש מה לומר לכל אחד בכל מצב בביטחון מלא, ובלי ספקות? זה איכשהוא משדר קצת זחיחות הדעת ולא הקשבה.... אבל במקרה הסצפיפי הזה הוא צודק. נכון, לא הייתי קורא "משגלים" ו"תקיעות" למה שהלך אצלינו ב"חברון" אבל אירוטיקה? היתה והיתה... אני זוכר "אותנו" - כמה חבר'ה שהמשחק היה מוכר להם אבל משום מה הצליחו להישאר "בחוץ" - בוחנים בעיניים משועשעות את החדשים של וועד א', מנסים לנחש מי תהיה ה"כוסית" (לא ידענו אז שככה קוראים לזה) של המחזור, ההוא שיימשוך את "הקבועים". היו מועמדים בטוחים, כאלה שבעצם הווייתם עשו "חינדעל'ך" שלא כל כך התיישבו עם הפרצופים של ר' דוד כהן, וזה כמובן בלי ידיעתם... כשניצתה האהבה, וה"זוג" היה מתלקח, הישיבה התייחסה לזה בסלחנות שלא תאומן. קחו לדוגמא את דודי (השמות האמיתיים שמורים במערכת) שגר חדר לידי. הוא היה מקפל את הגרביים בקפל חד כמו תער, והיה מניח על השלב הזה בלמטה של הכיסא. הוא היה לבוש בגדי מותגים, הפנים שלו היו חלקות גם בספירת העומר, ותמיד נדף ממנו ריח טוב כזה, מין ארומה של סבון ובושם עדין שממש לא הסתדרה עם הארומה החמוצה-עניינית של החבר'ה. ותמיד, תמיד נגררו אחריו קבוצה של "מבוגרים", שאף אחד לא הטיל ספק בכוונתם. ואף אחד לא חשב לרגע שזה מוזר. שלא תבינו אותי לא נכון. הם לא רצו לשכב איתו. למיטב ידיעתי אף אחד לא ממש ידע אותו (בניגוד לאחרים שעליהם אספר עוד מעט) והוא, בניגוד לאחרים, היה ממש חסר מודעות מינית.אבל הם רצו להרגיש את הרכות, והעדיפו לשוחח עם מישהו שאיכשהוא משתבץ בתמונה רכה ונשית יותר מאשר הגברברים היבשושיים שסביבם. ככה זה כשאתה בן 23 (זה מבוגר בישיבה, לא לשכוח) והנשים היחידות שאתה מסניף הם חלומות אקראיים בצפיפות של קו 28. והיה את מוטי ה"עילוי הבכיין" שהיה מרטיב את ספסלי בית המדרש בתפילת ראש השנה (ותמיד קינאתי בו על זה) ומרטיב את לחיו של זאבי "העסקן" בנשיקות לוהטות בשאר ימות השנה... זה האחרון באמת היה גבר מסוקס (וטוב רואי) והרומן שלו עם מוטי היה כל כך מפתיע ואיכותי, שבאחת השנים ב"שוק החברותות", כש"מצרפי הגדול" שהיה דמות סמכותית ואחראי-על במגביות של פורים ניסה להפסיק להם את החברותא של סדר שלישי כדי לפצות מישהו אחר באיזו עסקת חליפין מפוקפקת, הוא היה צריך לגייס את כל חשובי הבחורים כדי לפתור את העניין בנחישות אבל ברגישות הראויה. אגב, "העילוי הבכיין" עצמו שהיה רומנטיקן חסר תקנה, ובקי גדול בכתבי המהר"ל, התייחס די בשלווה לכל הרומן הזה. ויום אחד אפילו הצליח להיכנס אל הקודש פנימה לר' שלמה זלמן אוייערבך ושאל אותו בצורה ישירה: רבינו, האם אני בסדר? האם יש לי תקנה? ענה לו הרב, ואני שמעתי את הסיפור ממנו מילה במילה "תגיד, כשאתה עובר בתחנה המרכזית ואתה רואה ריבה נאה, אתה נופל בהרהורי עבירה?" "לא". ענה לו מוטי "אבל אצלינו בשכונה יש אברך אחד שהבנות שלו מתארחות אצלינו לפעמים, ואני...אני..." "אתה בסדר" ענה לו הרב אוייערבך בשלווה. "אל תדאג, תלמד, תשקע בלימוד, ובעזרת השם תמצא שידוך הגון" וכך באמת היה. ובחיי שהשאלה הראשונה ששאלתי אותו אחרי שהתארס (זה היה קצת אחרי) "תגיד מוטי, אתה אוהב אותה כמו את זאבי?" והוא צחק, ואמר שעוד לא. והיום אני רואה אותו לפעמים בחתונות, והזקן הארוך שלו כל כך מסודר ואותנטי שאני בטוח שהנשיקות המתוקות של אז הם אפילו לא זיכרון רחוק בשבילו. סתם עוד אפיזודה חולפת מחיי הישיבה, כמו הלילות האינסופיים שבילינו יחד חולקים את הכמיהה הזו לריגוש של גיל הנעורים. (כדי שהאפליקציה לא תחסום אותי, אני כרגיל, עוצר. אבל ממשיך עוד שניה...)
ליקו יקר, מה קורה איתך בזמן האחרון? משהו רע עובר? זה מישהו שפגע בך פה ואנחנו לא יודעים? ספר לי אני עושה ממנו קציצות... גם אני לא מת על הסגנון של חמי. והבהרתי את זה די טוב. אני גם לא מת על ה"אובר דעתנות" הזו שהוא מפגין, כשלאדם יש מה לומר לכל אחד בכל מצב בביטחון מלא, ובלי ספקות? זה איכשהוא משדר קצת זחיחות הדעת ולא הקשבה.... אבל במקרה הסצפיפי הזה הוא צודק. נכון, לא הייתי קורא "משגלים" ו"תקיעות" למה שהלך אצלינו ב"חברון" אבל אירוטיקה? היתה והיתה... אני זוכר "אותנו" - כמה חבר'ה שהמשחק היה מוכר להם אבל משום מה הצליחו להישאר "בחוץ" - בוחנים בעיניים משועשעות את החדשים של וועד א', מנסים לנחש מי תהיה ה"כוסית" (לא ידענו אז שככה קוראים לזה) של המחזור, ההוא שיימשוך את "הקבועים". היו מועמדים בטוחים, כאלה שבעצם הווייתם עשו "חינדעל'ך" שלא כל כך התיישבו עם הפרצופים של ר' דוד כהן, וזה כמובן בלי ידיעתם... כשניצתה האהבה, וה"זוג" היה מתלקח, הישיבה התייחסה לזה בסלחנות שלא תאומן. קחו לדוגמא את דודי (השמות האמיתיים שמורים במערכת) שגר חדר לידי. הוא היה מקפל את הגרביים בקפל חד כמו תער, והיה מניח על השלב הזה בלמטה של הכיסא. הוא היה לבוש בגדי מותגים, הפנים שלו היו חלקות גם בספירת העומר, ותמיד נדף ממנו ריח טוב כזה, מין ארומה של סבון ובושם עדין שממש לא הסתדרה עם הארומה החמוצה-עניינית של החבר'ה. ותמיד, תמיד נגררו אחריו קבוצה של "מבוגרים", שאף אחד לא הטיל ספק בכוונתם. ואף אחד לא חשב לרגע שזה מוזר. שלא תבינו אותי לא נכון. הם לא רצו לשכב איתו. למיטב ידיעתי אף אחד לא ממש ידע אותו (בניגוד לאחרים שעליהם אספר עוד מעט) והוא, בניגוד לאחרים, היה ממש חסר מודעות מינית.אבל הם רצו להרגיש את הרכות, והעדיפו לשוחח עם מישהו שאיכשהוא משתבץ בתמונה רכה ונשית יותר מאשר הגברברים היבשושיים שסביבם. ככה זה כשאתה בן 23 (זה מבוגר בישיבה, לא לשכוח) והנשים היחידות שאתה מסניף הם חלומות אקראיים בצפיפות של קו 28. והיה את מוטי ה"עילוי הבכיין" שהיה מרטיב את ספסלי בית המדרש בתפילת ראש השנה (ותמיד קינאתי בו על זה) ומרטיב את לחיו של זאבי "העסקן" בנשיקות לוהטות בשאר ימות השנה... זה האחרון באמת היה גבר מסוקס (וטוב רואי) והרומן שלו עם מוטי היה כל כך מפתיע ואיכותי, שבאחת השנים ב"שוק החברותות", כש"מצרפי הגדול" שהיה דמות סמכותית ואחראי-על במגביות של פורים ניסה להפסיק להם את החברותא של סדר שלישי כדי לפצות מישהו אחר באיזו עסקת חליפין מפוקפקת, הוא היה צריך לגייס את כל חשובי הבחורים כדי לפתור את העניין בנחישות אבל ברגישות הראויה. אגב, "העילוי הבכיין" עצמו שהיה רומנטיקן חסר תקנה, ובקי גדול בכתבי המהר"ל, התייחס די בשלווה לכל הרומן הזה. ויום אחד אפילו הצליח להיכנס אל הקודש פנימה לר' שלמה זלמן אוייערבך ושאל אותו בצורה ישירה: רבינו, האם אני בסדר? האם יש לי תקנה? ענה לו הרב, ואני שמעתי את הסיפור ממנו מילה במילה "תגיד, כשאתה עובר בתחנה המרכזית ואתה רואה ריבה נאה, אתה נופל בהרהורי עבירה?" "לא". ענה לו מוטי "אבל אצלינו בשכונה יש אברך אחד שהבנות שלו מתארחות אצלינו לפעמים, ואני...אני..." "אתה בסדר" ענה לו הרב אוייערבך בשלווה. "אל תדאג, תלמד, תשקע בלימוד, ובעזרת השם תמצא שידוך הגון" וכך באמת היה. ובחיי שהשאלה הראשונה ששאלתי אותו אחרי שהתארס (זה היה קצת אחרי) "תגיד מוטי, אתה אוהב אותה כמו את זאבי?" והוא צחק, ואמר שעוד לא. והיום אני רואה אותו לפעמים בחתונות, והזקן הארוך שלו כל כך מסודר ואותנטי שאני בטוח שהנשיקות המתוקות של אז הם אפילו לא זיכרון רחוק בשבילו. סתם עוד אפיזודה חולפת מחיי הישיבה, כמו הלילות האינסופיים שבילינו יחד חולקים את הכמיהה הזו לריגוש של גיל הנעורים. (כדי שהאפליקציה לא תחסום אותי, אני כרגיל, עוצר. אבל ממשיך עוד שניה...)
לא. הוא לא נסחף. ליקו, אתה כן (2)
"מוטי הבכיין" היה שייך לאלו שהתמקדו ברומנטיקה. החלק היותר מכובד וגדול. הרומנטיקה שלהם כללה בעיקר בילוי כל זמן פנוי עם "החברה", שיחות של לחישות שקטות במסדרון בשתיים בלילה, וסלחנות מדהימה מצד החברים שמסביב. אף אחד לא הרים גבה כשיוסי הזיז לנפתולי את הכסא בארוחת צהריים מנהג ג'נטלמן (האמת? זה בדרך כלל היה מהתרגשות מלבבת, כל כך היה מאושר שהם יושבים יחד) פינו להם מקום משותף באוטובוס ללוויה של הגאון. ובאופן כללי לא הטרידו את עצמם בניתוח של המצב. ככה זה היה תמיד ולא היתה סיבה להתעסק בזה. אבל היתה גם החבורה של ה"כבדים". ואיתם נמנו חלק מטובי הישיבה בתקופתי. היה את אהרון "האכזרי" שהיה משכנע לא אחד ולא שניים לענג אותו בפה, אבל היה אוסר עליהם לגמור בעצמם (תתפלאו, אבל לאותם בחורים ובחוסר מוחלט של מודעות וכוונות זימה זה לא היה נשמע כל כך מופרך) היה את דודי שהיה גם מה"שפיצים" של הישיבה וגם בן למשפחה מפורסמת, ובאותו יום שבת, כשהפנימיה היתה ריקה מאדם, וכולם כאיש אחד ירדו לטעום את ה"קיגעל ומלפפון חמוץ" שתרמה אישתו של רוזנברג האברך חשוך הילדים שיהיה לסגולה לבנים זכרים, היה דודי עסוק גם הוא בסגולות לבנים זכרים... וכשנכנס רוזמן , חבר החדר שלו, לקחת את הכובע מצא אותו ואת יהודה-לייב "הכוסית" של הוועד שלי, בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים. ולא רק שתי הפנים היו מעורבות בה... אני זוכר שהוא חזר לאכול נרעש, ועוד באותו היום ובצעד חסר תקדים הוציא את המיטה של דודי מהחדר. לאמור: לא ישכון בינינו מנוול זה. נראה לכם שהייתה שערורייה? "המבוגרים" שיותר דאגו לסדר הטוב של הישיבה, והיו אדישים ובקיאים בדבר, ישבו איתו לשיחה ארוכה במקום שקט שנצפה מכל חלון בפנימיה. מה נאמר בה? עד היום לא אדע. אבל אני זוכר שעצם השיחה העלתה את קרנו, והוא הסכים לוותר ולשכוח מהעניין. לשבחו ייאמר שכמעט שנה לא החליפו הנשים מילה אחת ביניהם. אני גם זוכר שאני, חסר טאקט משווע כהרגלי, שהייתי, אחראי על ה"גראמן" - אותם חרוזים שהיינו מאלתרים ב"סאמאטוחה" - הטקס הספונטני שביום שאחרי ה"ווארט", הצלחתי לעורר את חמתו של זה כמו של זה, ומעשה שהיה כך היה: זה היה יום ה"סאמאטוחה" של דודי. ואירוע גדול כשלעצמו. אמנם רק אתמול היה הווראט, אבל המקורבים כבר ידעו שהחתונה תהיה באולם המפואר ההוא, והשמועות אמרו שכל חסרי הכנסת יהיו בשבת האויפרוף. חצ'קל וויזר, שיידע שכחבר קרוב, וכבעל לשון שנונה יידרש לדבר, היה הורג כדי לדעת מראש וכמה שיותר מוקדם באיזה פרשת השבוע ייפול דבר. והיה מהפך בראשו מיני קישורים וגימטריאות שנונות שייעקצו כראוי את גפני או רביץ , או סתם יעמידו במקום את הרב של שיכון ד' ברמת גן שמחזיק מעצמו תלמיד חכם אבל עוסק רוב היום בדרשות בר מצווה... התכנסו כמו תמיד בחדר של "החתן", חבילות של "וופלים הדר" ובקבוקי "קנקל" אורנג'דה היו על השולחן. בחורים נכנסו ובאו ברחש מעורר עניין, ובמרכז החדר היינו עסוקים אני וקובי אריאלי - המתחרה הרציני היחיד שהיה לי בחרוזי-בזק - בהתכתשות חרוזית לצלילי "יומה יומה מה" עירני וחוגג של עשרות בחורים. "תנו לי ארבע" " תנו לי שמונה" היינו מסננים בחשיבות, והחבר'ה בצפייה דרוכה ומשועשעת היו מנגנים את אחת משתי המנגינות: זו שהתאימה לחרוז בן ארבע או שמונה מלים. כל חרוז עוקצני היה מזכה את אומרו במחיאות כפיים נלהבות מדי, והפוקום היה עובר לחרזן השני, שמצידו היה סותם את אוזניו באצבעות ומנסה להמציא בשלוש עשרה שניות מילה שתתחרז עם "ליל שישי" אני לא זוכר מה אמר קובי שגרם לי לאבד שליטה, אבל אני זוכר שזה היה חרוז מעולה (הוא היה טוב בזה. חייב להודות) ואני לא הצלחתי להתאפק ועליתי על הכסא שלידי, הבטתי סביב בסיפוק ופצחתי בשיר: "החוסען שלנו בחור כהלכה - יומה יומה יומה מה, עוד לא ראיתי את הכלה הבתולה המשובחה - יומה יומה יומה מה, אבל עכשיו חבריםכבר מותר לגלות - יומה יומה יומה מה שהוא מעדיף אותן בלונדיניות עם עיניים כחולות - יומה יומה מה!" "היה אפשר לשמוע זבוב במעופו" כמאמר הקלישאה. היה שקט של גהנום, וכל העיניים פנו שלא מרצון לעבר יהודה-לייב "הכוסית", גם למי שלא היה מעודכן עד אז, הספיק מבט אחד בשיער השטני החלק, ובעיניים הכחולות הענקיות והיפות שהיו מעוטרות בריסי-ענק (ירושה משפחתית. ראיתי את האחיות שלו) והבינו בדיוק במה מדובר. אני זוכר שהמעגל התפרק, ואני יצאתי למסדרון רק כדי להבין מהפרצופים הכועסים שסביבי שהפעם הגזמתי. "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה" אמר לי בטוב טעם רוייזמן. "אבל כל המנבל פיו ואומרו אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה ..." היום אני רואה אותו, את יהודה-לייב, והוא עדיין מחייך בכל מצב. והעיניים שלו עדיין ענקיות, אבל הזקן כבר ארוך, ותמיד שני ילדים מגודלי פאות בלונדינית ויפות, תלויים לו מכל צד. ואני מנופף לו לשלום, והוא כמובן לא זוכר ולא נוטר, וגם השאר כבר הפכו היסטוריה" וויבערגער הצרפתי שהיה לו ריח נורא של שום מהפה והיה מתחכך ואחר כך מתנצל. וגם דורינייאן ש"הלך איתי מכות" כשהייתי בשיעור א' ב"אור אלחנן" וב"להט הקרב" הרגשתי את הזקפה שלו מתנועעת, חזקה וברורה. ואת נחום "הזונה" שרק אחר כך שמעתי שבגלל איזו נחיתות מוזרה ורצון עז להיטמע בקהל המיוחסים היה מוכן לכל קריאה אפילו בלי להתווכח. באמת שרק מיעוטם היו בעלי מודעות מינית מספקת כדי לחדור, או ללקק. רובם התרגשו מספיק מה"חברות" שהייתה להם, משהו שהזכיר יותר חברויות ילדים נבוכות בבית ספר יסודי. אבל הרומנטיקה פרחה, והכל היה נראה טבעי והגיוני וכמו בכל מקום היו הרכילאים שידעו תמיד ובכל זמן מי מחזר אחרי מי, ומי השאיר את מי עם לב שבור. וכולם כבר נשואים לעייפה. מגדלים כרס קטנה ופרצוף מזוקן וחשוב. האם הם היו "הומואים"? לא. ממש לא. ואולי דווקא בגלל זה החרדים כל כך מתנגדים לזה במין כעס לא הגיוני. אולי הם סוברים כמאמר הרב אוייערבך, שאם רק נותנים לזה לזרום, רק מפסיקים להתעסק בזה (ודי עם הדימויים האלה שעולים לכם בראש למקרא המלים האלה..) הכל נרגע, ועם קריאת "הרי את מקודשת לי" וצרחות ה"מזל טוב" הופך הרומנטיקן החד-מיני לאיש משפחה מיוגע וכשר למהדרין. אולי הם חושבים שהמצעד הזה, מקבע תופעה מוכרת עד אימה, נותן לה מקום שהיא לא צריכה להיות בו. כן. אולי הכעס הגדול בא בדיוק מהמקום שמזהה את זה בפנים. "היינו שם. ואנחנו מבטיחים שככל שתצעקו יותר, תיצרו יותר נזקקים לזה" אולי...
"מוטי הבכיין" היה שייך לאלו שהתמקדו ברומנטיקה. החלק היותר מכובד וגדול. הרומנטיקה שלהם כללה בעיקר בילוי כל זמן פנוי עם "החברה", שיחות של לחישות שקטות במסדרון בשתיים בלילה, וסלחנות מדהימה מצד החברים שמסביב. אף אחד לא הרים גבה כשיוסי הזיז לנפתולי את הכסא בארוחת צהריים מנהג ג'נטלמן (האמת? זה בדרך כלל היה מהתרגשות מלבבת, כל כך היה מאושר שהם יושבים יחד) פינו להם מקום משותף באוטובוס ללוויה של הגאון. ובאופן כללי לא הטרידו את עצמם בניתוח של המצב. ככה זה היה תמיד ולא היתה סיבה להתעסק בזה. אבל היתה גם החבורה של ה"כבדים". ואיתם נמנו חלק מטובי הישיבה בתקופתי. היה את אהרון "האכזרי" שהיה משכנע לא אחד ולא שניים לענג אותו בפה, אבל היה אוסר עליהם לגמור בעצמם (תתפלאו, אבל לאותם בחורים ובחוסר מוחלט של מודעות וכוונות זימה זה לא היה נשמע כל כך מופרך) היה את דודי שהיה גם מה"שפיצים" של הישיבה וגם בן למשפחה מפורסמת, ובאותו יום שבת, כשהפנימיה היתה ריקה מאדם, וכולם כאיש אחד ירדו לטעום את ה"קיגעל ומלפפון חמוץ" שתרמה אישתו של רוזנברג האברך חשוך הילדים שיהיה לסגולה לבנים זכרים, היה דודי עסוק גם הוא בסגולות לבנים זכרים... וכשנכנס רוזמן , חבר החדר שלו, לקחת את הכובע מצא אותו ואת יהודה-לייב "הכוסית" של הוועד שלי, בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים. ולא רק שתי הפנים היו מעורבות בה... אני זוכר שהוא חזר לאכול נרעש, ועוד באותו היום ובצעד חסר תקדים הוציא את המיטה של דודי מהחדר. לאמור: לא ישכון בינינו מנוול זה. נראה לכם שהייתה שערורייה? "המבוגרים" שיותר דאגו לסדר הטוב של הישיבה, והיו אדישים ובקיאים בדבר, ישבו איתו לשיחה ארוכה במקום שקט שנצפה מכל חלון בפנימיה. מה נאמר בה? עד היום לא אדע. אבל אני זוכר שעצם השיחה העלתה את קרנו, והוא הסכים לוותר ולשכוח מהעניין. לשבחו ייאמר שכמעט שנה לא החליפו הנשים מילה אחת ביניהם. אני גם זוכר שאני, חסר טאקט משווע כהרגלי, שהייתי, אחראי על ה"גראמן" - אותם חרוזים שהיינו מאלתרים ב"סאמאטוחה" - הטקס הספונטני שביום שאחרי ה"ווארט", הצלחתי לעורר את חמתו של זה כמו של זה, ומעשה שהיה כך היה: זה היה יום ה"סאמאטוחה" של דודי. ואירוע גדול כשלעצמו. אמנם רק אתמול היה הווראט, אבל המקורבים כבר ידעו שהחתונה תהיה באולם המפואר ההוא, והשמועות אמרו שכל חסרי הכנסת יהיו בשבת האויפרוף. חצ'קל וויזר, שיידע שכחבר קרוב, וכבעל לשון שנונה יידרש לדבר, היה הורג כדי לדעת מראש וכמה שיותר מוקדם באיזה פרשת השבוע ייפול דבר. והיה מהפך בראשו מיני קישורים וגימטריאות שנונות שייעקצו כראוי את גפני או רביץ , או סתם יעמידו במקום את הרב של שיכון ד' ברמת גן שמחזיק מעצמו תלמיד חכם אבל עוסק רוב היום בדרשות בר מצווה... התכנסו כמו תמיד בחדר של "החתן", חבילות של "וופלים הדר" ובקבוקי "קנקל" אורנג'דה היו על השולחן. בחורים נכנסו ובאו ברחש מעורר עניין, ובמרכז החדר היינו עסוקים אני וקובי אריאלי - המתחרה הרציני היחיד שהיה לי בחרוזי-בזק - בהתכתשות חרוזית לצלילי "יומה יומה מה" עירני וחוגג של עשרות בחורים. "תנו לי ארבע" " תנו לי שמונה" היינו מסננים בחשיבות, והחבר'ה בצפייה דרוכה ומשועשעת היו מנגנים את אחת משתי המנגינות: זו שהתאימה לחרוז בן ארבע או שמונה מלים. כל חרוז עוקצני היה מזכה את אומרו במחיאות כפיים נלהבות מדי, והפוקום היה עובר לחרזן השני, שמצידו היה סותם את אוזניו באצבעות ומנסה להמציא בשלוש עשרה שניות מילה שתתחרז עם "ליל שישי" אני לא זוכר מה אמר קובי שגרם לי לאבד שליטה, אבל אני זוכר שזה היה חרוז מעולה (הוא היה טוב בזה. חייב להודות) ואני לא הצלחתי להתאפק ועליתי על הכסא שלידי, הבטתי סביב בסיפוק ופצחתי בשיר: "החוסען שלנו בחור כהלכה - יומה יומה יומה מה, עוד לא ראיתי את הכלה הבתולה המשובחה - יומה יומה יומה מה, אבל עכשיו חבריםכבר מותר לגלות - יומה יומה יומה מה שהוא מעדיף אותן בלונדיניות עם עיניים כחולות - יומה יומה מה!" "היה אפשר לשמוע זבוב במעופו" כמאמר הקלישאה. היה שקט של גהנום, וכל העיניים פנו שלא מרצון לעבר יהודה-לייב "הכוסית", גם למי שלא היה מעודכן עד אז, הספיק מבט אחד בשיער השטני החלק, ובעיניים הכחולות הענקיות והיפות שהיו מעוטרות בריסי-ענק (ירושה משפחתית. ראיתי את האחיות שלו) והבינו בדיוק במה מדובר. אני זוכר שהמעגל התפרק, ואני יצאתי למסדרון רק כדי להבין מהפרצופים הכועסים שסביבי שהפעם הגזמתי. "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה" אמר לי בטוב טעם רוייזמן. "אבל כל המנבל פיו ואומרו אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה ..." היום אני רואה אותו, את יהודה-לייב, והוא עדיין מחייך בכל מצב. והעיניים שלו עדיין ענקיות, אבל הזקן כבר ארוך, ותמיד שני ילדים מגודלי פאות בלונדינית ויפות, תלויים לו מכל צד. ואני מנופף לו לשלום, והוא כמובן לא זוכר ולא נוטר, וגם השאר כבר הפכו היסטוריה" וויבערגער הצרפתי שהיה לו ריח נורא של שום מהפה והיה מתחכך ואחר כך מתנצל. וגם דורינייאן ש"הלך איתי מכות" כשהייתי בשיעור א' ב"אור אלחנן" וב"להט הקרב" הרגשתי את הזקפה שלו מתנועעת, חזקה וברורה. ואת נחום "הזונה" שרק אחר כך שמעתי שבגלל איזו נחיתות מוזרה ורצון עז להיטמע בקהל המיוחסים היה מוכן לכל קריאה אפילו בלי להתווכח. באמת שרק מיעוטם היו בעלי מודעות מינית מספקת כדי לחדור, או ללקק. רובם התרגשו מספיק מה"חברות" שהייתה להם, משהו שהזכיר יותר חברויות ילדים נבוכות בבית ספר יסודי. אבל הרומנטיקה פרחה, והכל היה נראה טבעי והגיוני וכמו בכל מקום היו הרכילאים שידעו תמיד ובכל זמן מי מחזר אחרי מי, ומי השאיר את מי עם לב שבור. וכולם כבר נשואים לעייפה. מגדלים כרס קטנה ופרצוף מזוקן וחשוב. האם הם היו "הומואים"? לא. ממש לא. ואולי דווקא בגלל זה החרדים כל כך מתנגדים לזה במין כעס לא הגיוני. אולי הם סוברים כמאמר הרב אוייערבך, שאם רק נותנים לזה לזרום, רק מפסיקים להתעסק בזה (ודי עם הדימויים האלה שעולים לכם בראש למקרא המלים האלה..) הכל נרגע, ועם קריאת "הרי את מקודשת לי" וצרחות ה"מזל טוב" הופך הרומנטיקן החד-מיני לאיש משפחה מיוגע וכשר למהדרין. אולי הם חושבים שהמצעד הזה, מקבע תופעה מוכרת עד אימה, נותן לה מקום שהיא לא צריכה להיות בו. כן. אולי הכעס הגדול בא בדיוק מהמקום שמזהה את זה בפנים. "היינו שם. ואנחנו מבטיחים שככל שתצעקו יותר, תיצרו יותר נזקקים לזה" אולי...
אני חייב לספר לכם מה היה באוייפרוף
מרוב להכביר דברים על הליכות המיטה של חברינו החתן, שכחתי לספר לכם כיצד עלה זממו של חצקעל וייזר הרבה מעבר למשוער: בשבת ההיא אכן התכנסו כל ה"מי ומי" הסלתה ושמנה של עולם הדיינות וחברי הכנסת החרדים. האוייפרוף היה במרכז ירושלים ורבים באו לומר מזל טוב. כמנהג רבני-מושבים ועסקני קהילה שאין עיתותם בידם להכין דבר תורה "איכותי ורציני" שלפו הללו מהמותן, ובאופן לא מקרי פתחו שלושה מהם במלים אלו ממש (ואולי הייתה זו שבת של ספר בראשית?): "חשבתי בדרך לכאן... (שתיקה רבת משמעות שמסמלת על כובד הראש הרב של האומר שחושב בדרך לכאן על המון דברים חשובים) נאמר בתורה "לא טוב היות האדם לבדו" ונשאלת השאלה: "מה פרוש הדבר? מה זה הביטוי הזה "לא טוב". מה הוא מסמל? "והתשובה" האריך אחד מהן בניגון של תשובה "שהמילה טוב היא בביחנת מהות הטוב השלם והכולל שאין למעלה המנו. ובבחינת "ויירא אלוקים כי טוב... והנה טוב מאד" וטוב היא ההשפעה הגדולה מכל. ובחינת האדם שלפני חווה הייתה מנגד לבחינה זו" והוסיף וציטט מכתבי ר' צדוק מלובלין ומספרי המהר"ל, ולא נחה דעתו עד שדימה את הנישואין למעשה בראשית. שני חייך, הקדים התנצלות מעושה, ואמר "כבר הקדימני ר' פלוני, וטובים דבריו מיין. אבל לי הקטן נראה שיש עוד משמעות לדברים, ודווקא מהכיוון ההפוך" והכביר והסביר על המושג "היות" ועל הווית האדם מול ההוויה האמתית ושם הווי"ה. והודיע בשער בת רבים כי אלמלא האדם היה נאלץ להתקרב לאלוקים "כצלמו וכדמותו ממש" היה יכול להישאר בלא חווה עד קץ הדורות. וסיים בברכה חמה שהזוג אכן ישכיל להבין את מה שהבין הוא כבר מזמן: יום הנישואין הוא יום יצירת האדם בצלמו ממש! וקל וחומר ועל אחת כמה וכמה חתן כמו שלנו, שעליו נאמר... שלישי הסביר את העניין על דרך המשל: "משל למה הדבר דומה, לשר צבא שרצה לצאת למלחמה..." והוסיף ותיאר את המלחמה ואת חיבוטי הנפש של הגנרל הנ"ל עד שהיו שומעיו משוכנעים כי רק בדרכו לכאן פשט הוא את המדים, וריח אבק שריפה עוד עולה מבגדיו... והוסיף וביאר שכך בדיוק הוא החתן שלנו, וכזה וא יום החתונה בכלל, ואף הדור שלנו, לפי מיטב ידיעתו, זוהי בדיוק חובתו "חוייבאס הדויר" להתחזק בעניין הזה של לא טוב היות האדם.. משנרגעו הורי החתן, וכל המכובדים סיימו לנאום, נתנה הרשות לחצקעל, כמיטב המסורת. והכל הכינו אוזניהם בציפיה משועשעת לשמוע כיצד יפליג זה בגוזמאי גוזמאות בשבחו של החתן, ויפאר את מידותיו התרומיות וצניעותו, ואף מעשה וודאי יביא לפניהם, ויספר מין אפיזודה פנימית ש"הוא היה עד לה אישית" שתעלה סומק בפני החתן אבל תוכיח לחמותו כי עסקה טובה עשתה, וכי המיועד לביתה איש אשכולות הוא, והדורש עצמו אף יזכה לרגע של חסד ואולי אפילו להצעת שידוך טובה שתביא איתה אחת מהנשים המקשיבות בחיוך. משנתנה לו הרשות פתח חצקעל ואמר, כשהוא בורר מילה למילה ומנצל עד תום את רגעי החסד הגדולים: "חשבתי בדרך לכאן" הוא חייך חיוך ממזרי "כתוב, לא טוב היות האדם לבדו"... הרבנים מחייכים אף הם. "נו...ישחקו הנעורים" ישיב לנו העלם תשובה ניצחת, מה שמועה שמע זה ובא? ישחק לו בחוצפת הנעורים שיאה היא לשעשע אותנו. "כתוב לא טוב היות האדם לבדו" ממשיך חצקעל, "ואני שם לב (כך בעברית צחה ובהברה ספרדית למהדרין) לתופעה מוזרה קצת: יושבים פה אנשים מכובדים, כולם בילו עשור או שניים בברית הנישואין. והם קמים ושואלים בזה אחר זה: מה לא טוב היות האדם לבדו? מה פירוש הדבר? ואצלי הקן זה מעלה הרהורים... מדוע לאחר זמן כזה בחיי נישואין שואל אדם בתמיהה שכזו "מה לא טוב בלהיות לבד"... "ואני אומר לכם רבותי" סיים חצקעל בלחיים משולהבות ובזקנקן רוטט "לא טוייב הייוס הואודם לבדוי" והפירוש הוא כפשוטו: להיות לבד זה לא טוב. זה רע. זה עצוב. זה מתיש. להיות לבד זה לא טוב. זה, רבוייסי, מה שמרגישים לפחות עד לפני החתונה..." אני לא הייתי שם באותו מעמד. וודאי שלא. לא הייתי מהמקובלים, מין "תיכוניסט שנשרף" כזה (למרות שלמדתי בישיבה קטנה) ורק העובדה שניגנתי חינם אין כסף בגיטרה בכל ארוע שהתבקשתי גרמה לאנשים להכניס אותי פה ושם בסוד מיוחסים. אבל אני זוכר כמו היום את הראשונים שירדו אז מ"בית וגן" בהתרגשות ובאושר וסיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע איך בייש חצקעל וייזר את כל רב ועסקן בירושלים, ומעשה גבורתו, ועלילות חידודיו, ושאר סיפורי "חברון - גבעת מרדכי"? תשחק המקלדת והם לא יכלו, ייכלה דף הפורום והם רק יבעבעו ויצופו, וימשיכו להזכיר לי מאיין באתי ולאן אני הולך, ויחזירו לי טעם של פעם.
מרוב להכביר דברים על הליכות המיטה של חברינו החתן, שכחתי לספר לכם כיצד עלה זממו של חצקעל וייזר הרבה מעבר למשוער: בשבת ההיא אכן התכנסו כל ה"מי ומי" הסלתה ושמנה של עולם הדיינות וחברי הכנסת החרדים. האוייפרוף היה במרכז ירושלים ורבים באו לומר מזל טוב. כמנהג רבני-מושבים ועסקני קהילה שאין עיתותם בידם להכין דבר תורה "איכותי ורציני" שלפו הללו מהמותן, ובאופן לא מקרי פתחו שלושה מהם במלים אלו ממש (ואולי הייתה זו שבת של ספר בראשית?): "חשבתי בדרך לכאן... (שתיקה רבת משמעות שמסמלת על כובד הראש הרב של האומר שחושב בדרך לכאן על המון דברים חשובים) נאמר בתורה "לא טוב היות האדם לבדו" ונשאלת השאלה: "מה פרוש הדבר? מה זה הביטוי הזה "לא טוב". מה הוא מסמל? "והתשובה" האריך אחד מהן בניגון של תשובה "שהמילה טוב היא בביחנת מהות הטוב השלם והכולל שאין למעלה המנו. ובבחינת "ויירא אלוקים כי טוב... והנה טוב מאד" וטוב היא ההשפעה הגדולה מכל. ובחינת האדם שלפני חווה הייתה מנגד לבחינה זו" והוסיף וציטט מכתבי ר' צדוק מלובלין ומספרי המהר"ל, ולא נחה דעתו עד שדימה את הנישואין למעשה בראשית. שני חייך, הקדים התנצלות מעושה, ואמר "כבר הקדימני ר' פלוני, וטובים דבריו מיין. אבל לי הקטן נראה שיש עוד משמעות לדברים, ודווקא מהכיוון ההפוך" והכביר והסביר על המושג "היות" ועל הווית האדם מול ההוויה האמתית ושם הווי"ה. והודיע בשער בת רבים כי אלמלא האדם היה נאלץ להתקרב לאלוקים "כצלמו וכדמותו ממש" היה יכול להישאר בלא חווה עד קץ הדורות. וסיים בברכה חמה שהזוג אכן ישכיל להבין את מה שהבין הוא כבר מזמן: יום הנישואין הוא יום יצירת האדם בצלמו ממש! וקל וחומר ועל אחת כמה וכמה חתן כמו שלנו, שעליו נאמר... שלישי הסביר את העניין על דרך המשל: "משל למה הדבר דומה, לשר צבא שרצה לצאת למלחמה..." והוסיף ותיאר את המלחמה ואת חיבוטי הנפש של הגנרל הנ"ל עד שהיו שומעיו משוכנעים כי רק בדרכו לכאן פשט הוא את המדים, וריח אבק שריפה עוד עולה מבגדיו... והוסיף וביאר שכך בדיוק הוא החתן שלנו, וכזה וא יום החתונה בכלל, ואף הדור שלנו, לפי מיטב ידיעתו, זוהי בדיוק חובתו "חוייבאס הדויר" להתחזק בעניין הזה של לא טוב היות האדם.. משנרגעו הורי החתן, וכל המכובדים סיימו לנאום, נתנה הרשות לחצקעל, כמיטב המסורת. והכל הכינו אוזניהם בציפיה משועשעת לשמוע כיצד יפליג זה בגוזמאי גוזמאות בשבחו של החתן, ויפאר את מידותיו התרומיות וצניעותו, ואף מעשה וודאי יביא לפניהם, ויספר מין אפיזודה פנימית ש"הוא היה עד לה אישית" שתעלה סומק בפני החתן אבל תוכיח לחמותו כי עסקה טובה עשתה, וכי המיועד לביתה איש אשכולות הוא, והדורש עצמו אף יזכה לרגע של חסד ואולי אפילו להצעת שידוך טובה שתביא איתה אחת מהנשים המקשיבות בחיוך. משנתנה לו הרשות פתח חצקעל ואמר, כשהוא בורר מילה למילה ומנצל עד תום את רגעי החסד הגדולים: "חשבתי בדרך לכאן" הוא חייך חיוך ממזרי "כתוב, לא טוב היות האדם לבדו"... הרבנים מחייכים אף הם. "נו...ישחקו הנעורים" ישיב לנו העלם תשובה ניצחת, מה שמועה שמע זה ובא? ישחק לו בחוצפת הנעורים שיאה היא לשעשע אותנו. "כתוב לא טוב היות האדם לבדו" ממשיך חצקעל, "ואני שם לב (כך בעברית צחה ובהברה ספרדית למהדרין) לתופעה מוזרה קצת: יושבים פה אנשים מכובדים, כולם בילו עשור או שניים בברית הנישואין. והם קמים ושואלים בזה אחר זה: מה לא טוב היות האדם לבדו? מה פירוש הדבר? ואצלי הקן זה מעלה הרהורים... מדוע לאחר זמן כזה בחיי נישואין שואל אדם בתמיהה שכזו "מה לא טוב בלהיות לבד"... "ואני אומר לכם רבותי" סיים חצקעל בלחיים משולהבות ובזקנקן רוטט "לא טוייב הייוס הואודם לבדוי" והפירוש הוא כפשוטו: להיות לבד זה לא טוב. זה רע. זה עצוב. זה מתיש. להיות לבד זה לא טוב. זה, רבוייסי, מה שמרגישים לפחות עד לפני החתונה..." אני לא הייתי שם באותו מעמד. וודאי שלא. לא הייתי מהמקובלים, מין "תיכוניסט שנשרף" כזה (למרות שלמדתי בישיבה קטנה) ורק העובדה שניגנתי חינם אין כסף בגיטרה בכל ארוע שהתבקשתי גרמה לאנשים להכניס אותי פה ושם בסוד מיוחסים. אבל אני זוכר כמו היום את הראשונים שירדו אז מ"בית וגן" בהתרגשות ובאושר וסיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע איך בייש חצקעל וייזר את כל רב ועסקן בירושלים, ומעשה גבורתו, ועלילות חידודיו, ושאר סיפורי "חברון - גבעת מרדכי"? תשחק המקלדת והם לא יכלו, ייכלה דף הפורום והם רק יבעבעו ויצופו, וימשיכו להזכיר לי מאיין באתי ולאן אני הולך, ויחזירו לי טעם של פעם.
בואנ'ה
ואני הייתי בטוחה שכל סממן של נאיביות בי כבר פסה........ כל השנים של ההערצה עיוורת לעולם הישיבות, לכל המערך והליכוד הזה... אמנם זה נמוג מכבר - מנימוקים אחרים דייקא - אך בכל זאת לחשוב שבזמן שהתבוננתי בהם ולקקתי את השפתיים מהדבש הטהור שניגר מהם - זו היתה בעצם סוג של יחצנות, של שואו - שפשוט הכירו את רזיו והיטיבו לשדר - כשכולה הייתי אמורה להקיש מכאן שיש מצב לצרף אותם למופעי סטנדאפיסט - וגם שם מן הסתם היו מפגינים כישורי- על - אך לכל הפחות היו מפתחים קריירה ענפה....
ואני הייתי בטוחה שכל סממן של נאיביות בי כבר פסה........ כל השנים של ההערצה עיוורת לעולם הישיבות, לכל המערך והליכוד הזה... אמנם זה נמוג מכבר - מנימוקים אחרים דייקא - אך בכל זאת לחשוב שבזמן שהתבוננתי בהם ולקקתי את השפתיים מהדבש הטהור שניגר מהם - זו היתה בעצם סוג של יחצנות, של שואו - שפשוט הכירו את רזיו והיטיבו לשדר - כשכולה הייתי אמורה להקיש מכאן שיש מצב לצרף אותם למופעי סטנדאפיסט - וגם שם מן הסתם היו מפגינים כישורי- על - אך לכל הפחות היו מפתחים קריירה ענפה....
miss mcmillan
New member
זה לא הוגן בכלל
שההודעות הנ"ל מתחבאות בבטנו העמוקה והזללנית של שרשורפלצת שימות עד מהרה. הקרעפלך של אמא שלי עמדו וחיכו חצי שעה עד שסיימתי לקרא וחזרתי לנשום.
שההודעות הנ"ל מתחבאות בבטנו העמוקה והזללנית של שרשורפלצת שימות עד מהרה. הקרעפלך של אמא שלי עמדו וחיכו חצי שעה עד שסיימתי לקרא וחזרתי לנשום.
הגזמת! ירושלים היא בירת המדינה
החילוינית הזאת. מי שנהרגו על כך שירושלים תישאר בידי מדינת ישראל היו בדרך כלל אנשים חופשיים לגמרי, ביניהם חברי סגל של האוניברסיטה העברית שהמשיכו לנסוע אליה בתקופת המצור. למה שהחופשיים 'יסתפקו' בתלביב ואילת? המדינה והארץ לא שלהם? ביתר ואלעד ובני ברק לא שלהם? הרעיון שלהם, הביצוע שלהם והתחזוקה שלהם. מה מזה היה כאן בלעדיהם?
החילוינית הזאת. מי שנהרגו על כך שירושלים תישאר בידי מדינת ישראל היו בדרך כלל אנשים חופשיים לגמרי, ביניהם חברי סגל של האוניברסיטה העברית שהמשיכו לנסוע אליה בתקופת המצור. למה שהחופשיים 'יסתפקו' בתלביב ואילת? המדינה והארץ לא שלהם? ביתר ואלעד ובני ברק לא שלהם? הרעיון שלהם, הביצוע שלהם והתחזוקה שלהם. מה מזה היה כאן בלעדיהם?
מאי הקטנה 17
New member
../images/Emo45.gif
גם אני
בעד חופש ההבעה והתנועה והבחירה ומה שלא תרצו - אבל מוכרחה לסייג - כי כפי שאני מצפה שאחרים יכבדו את הבחירות שלי - ולא באופן מופגן ומתריס יפעלו בפומבי באופן שיפגע ברגשותיי - כך גם אני מצפה מעצמי... לו היה כאן מצעד של הניאו נאצים - הייתם הרי מתקוממים כולכם - ובצדק כמובן - כי זה נוגד לחלוטין את עולם הערכים שלנו, התרבות, העם, היסודות - וכו' וכו', כי זה פוגע ברגשות של אנשים שנפגעו ושילמו מחיר יקר על פגיעתם... לו היה מצעד של חיזבאללה - הרי גם כאן הייתם זועקים חמאס... לגביהם - זה נחשב כיריקה ורמיסה בוטה לכל הערכים עליהם הם נשענים (כחברה ולא כפרטנים...) אז אני שואלת שאלה פשוטה - איש באמונתו יחיה - סבבה לגמרי - אבל למה לדרוך על יבלות של מישהו אחר אם אפשר להמנע מכך, ועם טיפה מאמץ ורצון טוב לכבד את הזולת - אפשר לתמרן ולמנוע עגמת נפש שעשויה להיות מנת חלקם של קבוצה לא מבוטלת מהעם שלנו? למה לבוז לחברה הזו? אולי קיימים שם לא מעט מחדלים, אולי אין זו החברה האידיאלית בה היינו רוצים לחיות, אולי אפילו יש לנו מגילת המלצות לשיפור וייעול ושינוי - אבל אחרי הכל - הם מרכיב אינטגרלי של העם שלנו... ויתירה מכך - התועלת והתרומה האמיתית שאני רואה בהמנעות ממפגן כזה - היא במישור של הבנייה וההתפתחות האישית - הלמידה להתחשב אחד בשני כחברה מתוקנת וכאדם מתוקן... היכולת לפרגן ולגלות רגישות לרגשותיהם הדתיים או התרבותיים אף של מי שאיננו מזדהים איתו - גם במחיר ויתורים, איפוק ואף טרחה... ואתם יודעים מה? גם אם הם בעצמם לא נוהגים להתנהל באותה רוח התחשבות וסובלנות כלפינו...
בעד חופש ההבעה והתנועה והבחירה ומה שלא תרצו - אבל מוכרחה לסייג - כי כפי שאני מצפה שאחרים יכבדו את הבחירות שלי - ולא באופן מופגן ומתריס יפעלו בפומבי באופן שיפגע ברגשותיי - כך גם אני מצפה מעצמי... לו היה כאן מצעד של הניאו נאצים - הייתם הרי מתקוממים כולכם - ובצדק כמובן - כי זה נוגד לחלוטין את עולם הערכים שלנו, התרבות, העם, היסודות - וכו' וכו', כי זה פוגע ברגשות של אנשים שנפגעו ושילמו מחיר יקר על פגיעתם... לו היה מצעד של חיזבאללה - הרי גם כאן הייתם זועקים חמאס... לגביהם - זה נחשב כיריקה ורמיסה בוטה לכל הערכים עליהם הם נשענים (כחברה ולא כפרטנים...) אז אני שואלת שאלה פשוטה - איש באמונתו יחיה - סבבה לגמרי - אבל למה לדרוך על יבלות של מישהו אחר אם אפשר להמנע מכך, ועם טיפה מאמץ ורצון טוב לכבד את הזולת - אפשר לתמרן ולמנוע עגמת נפש שעשויה להיות מנת חלקם של קבוצה לא מבוטלת מהעם שלנו? למה לבוז לחברה הזו? אולי קיימים שם לא מעט מחדלים, אולי אין זו החברה האידיאלית בה היינו רוצים לחיות, אולי אפילו יש לנו מגילת המלצות לשיפור וייעול ושינוי - אבל אחרי הכל - הם מרכיב אינטגרלי של העם שלנו... ויתירה מכך - התועלת והתרומה האמיתית שאני רואה בהמנעות ממפגן כזה - היא במישור של הבנייה וההתפתחות האישית - הלמידה להתחשב אחד בשני כחברה מתוקנת וכאדם מתוקן... היכולת לפרגן ולגלות רגישות לרגשותיהם הדתיים או התרבותיים אף של מי שאיננו מזדהים איתו - גם במחיר ויתורים, איפוק ואף טרחה... ואתם יודעים מה? גם אם הם בעצמם לא נוהגים להתנהל באותה רוח התחשבות וסובלנות כלפינו...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.