אנ מודה שגם בי התעוררה תחושת אי נוחות
מההגדרה של "מצויינות", ובעיקר מזה שצריך איזה הישג יוצא דופן כדי לאזן את הליקוי האוטיסטי, ואני מסכימה עם זו שכתבה כאן מעלינו שזה קצת מנציח מיתוסים. יש לי חברה עם בת אוטיסטית , כבר נערה, שאמרה לי שאחד הדברים הכי קשים לה לומר זה כששואלים אותה איפה הבת שלה "גאונה", והיא לא. יש איזה דימוי על הגאונות שמאזנת את הליקוי, וזה דימוי שאינו בהכרח נכון. מה שכן נכון זה חוסר תיאום בין כישורים שונים אצל אותו אדם, וחוסר התיאום הזה מונע מדידה בכלים רגילים של היכולות. אבל אני בחרתי לפרש את הירושלמית כאילו היא מתכוונת באמת לראות הטוב בילד שלנו, וזה חשוב. אני אישית רואה בבני הרבה טוב, יש בו יופי אמיתי, פנימי, ומן נינוחות ושלווה שיש למי שבאמת שמחים ומסופקים בעולמם הפנימי ולא מוטרדים מפרספקטיבה של אחרים. בזה אני די מקנאה בו לפעמים. כמה אנרגיות מכלה בחיי ההתחשבות או האומדן של הפרספקטיבה של הזולת.