מפגש סוער עם חרדי...
אני מגיע לחנות הספרים. והנה חרדי, בידיו נהג חדש, מביט בו בעיון רב. וכיוון שהמדובר הוא בספר שאני כתבתי, הצעתי לו שיישב בסמוך לשולחן, יניח את הספר ויקרא בנוח. התעניינתי מהיכן שמע על הספר, ונעניתי שפגע בו לראשונה בחנות הספרים... התפתחה בנינו שיחת רעים. הוא סיפר על כך שאינו נוהג לקרוא ספרים ואני הצעתי לו תוכנית, במסגרתה ירכוש בכל ביקור ספר אחד, וכך תוך זמן קצר יחסית, יפתח בקיאות בספרות הקלאסית. הוא התייחס להצעתי בחיוב. אני שקלתי עם מה להתחיל, והחלטתי להשתמש עבורו כהזמנה לעולם הספרות, בספרו של אירווין יאלום, "כשניטשה בכה" הוא עיין בו, ושוב חזר לעיין בספרי. "קראת את הספר?" שאל, "כמה וכמה פעמים" עניתי מיתמם. "הוא כותב כאן על פילוסופיות או יותר על הרגשות?" שאל. ואני עניתי שמהיכירות אישית עם הכותב, אני יכול להעיד שהוא מאמין שהפילוסופיה באה ככלי עזר למוכנות הנפשית לצאת בשאלה. הוא אמר "אני רוצה לקנות ספרים ואין לי כסף" ואני הצעתי לו להירשם לספרייה. "איפה יש ספרייה לייד בני ברק?" שאל. עניתי "הולכים מכיוון פוניבז' לכיוון אוהל קדושים, יורדים את הירידה, ממשיכים ישר, חוצים את הגינה לכל אורכה, עד רחוב הרואה, לוקחים שמאלה ואז שם ימינה ממשיכים עד הספרייה". "אתה נראה לי ממש מבפנים" אמר. כאן גיליתי טפח "למדתי בפוניבז'. "נו נו, ובאמת יש כזה דבר יציאה בשאלה מתוך קושיות?" שאל "קרא את הספר, קח אותו מהספרייה" הצעתי "לא, עזוב אותך מהספר, תספר את הסיפור שלך" ביקש. חייכתי וגיליתי טפח נוסף. "סיפרתי, את הספר אני כתבתי". וכאן חלה התפנית החדה. הוא החל מסמיק מבושה. החל רועד. "אתה?" "כן אני" ניסיתי לשדר חביבות, להתנהג באופן טבעי, אך לא הועיל לי. הוא לא הצליח להשתחרר. "למה? למה הרשעות הזו??? למה אתה מציג אותנו ככה? זה הרי מרושע!!! הוורידים התנפחו, הרוק ניתז מפיו על פרצופי, הזעם זעזע אותו. עד לפני רגע היה עובר עבירה, כזה הפולש לתחום האסור ומתכס עצה עם הרשעים, מכאן ואילך הפכו הצעותיי בדבר ההירשמות לספרייה, להמשך ישיר של הספר. בכוונתי להוציא אותו בשאלה, זו הסיבה שחשוב לי שהוא ירשם לספרייה. מכאן גלשנו למנחם לאנג, גם הוא מרושע, "לא מתבייש ככה להציג אותנו כאילו אנחנו חיים באיזה גטו?" וזה בעצם מה שמחדד אצלו את האמונה, אנשים כאלה, כמוני, שנלחמים, הוא פוגש אותי ועולה מעלה מעלה. וכיוון שגם אני לא ניחונתי בפיוז ארוך, החלו הטורים עולים. בראש ובראשונה, בשלב הזה עוד בקול נעים, דרשתי לדעת מהיכן הוא קובע שאני "משמיץ" בעוד לא קרא את הספר. ומשלא נעניתי, התעקשתי. ומשהתעקשותי לא נשאה פרי. הלכתי אתו, שמעתי ממנו על הרישעות, האטימות שבתורת האבולוציה "פיצוץ?" אמר תוך שהוא מתאמץ לגלגל עצמו מצחוק, עודו מתגלגל התגלגלו אישוניי. "אתה רוצה לצחוק על עצמך, שב לייד המראה ותעשה פרצופים לעצמך, אל תעשה את זה מולי. מה אתה בכלל יודע על תורת האבולוציה? בוא ואתן לך ספר, תקרא. אתה לא יכול לשמוע על תורת האבולוציה בחמשת הדקות הראשונות של דרשתו המצחיקה של אמנון יצחק ובכך להרגיש שמיצית" "אני לא קורא ספרי איפיקורסות" מהשמיים נשלח אלי דימוי שאני מתכווין לאמץ. "אמרתי לו שהוא מזכיר לי את הילדים, שמחביאים משהו, וכשהמחפשים מתקרבים למציאה, אומרים "זה לא פה" כך שהגדולים יודעים להבין מכך שזה כן כן כן פה. איך זה לא אומר לך דורשיני, שאוסרים עליך לקרוא ספרי מינות. הם אומרים לך, תחפש, אבל לא שם, בספרים, ואתה לא פוקח את העיניים שלך. אני מקצר בדיאלוג. על פני השטח נראו הדברים כך: בחור חילוני ובחור חרדי עומדים וזועקים באמצע חנות ספרים יפה ושקטה. אני שכחתי את מקומי מרוב כעס "נותנים לך הזדמנות לפתוח את העיניים תנצל אותה!!!" דרשתי ממנו בתוקף וכו' וכו' בסופו של דבר הפריד בנינו אחד העובדים. הוא פנה לדרכו, התנצל בחצי פה, בדרכו החוצה ואני נותרתי על מקומי כעוס... חשבתי שכשאסיים עם הספר, אפסיק להתעסק בעבר: טוב אז הנה זה בא... נ.ב: לא לשכוח להגיע לערב ההשקה שיתקיים ב-31/1/07 בסניף "הספרייה" בדיזינגוף סנטר. שבתאי
אני מגיע לחנות הספרים. והנה חרדי, בידיו נהג חדש, מביט בו בעיון רב. וכיוון שהמדובר הוא בספר שאני כתבתי, הצעתי לו שיישב בסמוך לשולחן, יניח את הספר ויקרא בנוח. התעניינתי מהיכן שמע על הספר, ונעניתי שפגע בו לראשונה בחנות הספרים... התפתחה בנינו שיחת רעים. הוא סיפר על כך שאינו נוהג לקרוא ספרים ואני הצעתי לו תוכנית, במסגרתה ירכוש בכל ביקור ספר אחד, וכך תוך זמן קצר יחסית, יפתח בקיאות בספרות הקלאסית. הוא התייחס להצעתי בחיוב. אני שקלתי עם מה להתחיל, והחלטתי להשתמש עבורו כהזמנה לעולם הספרות, בספרו של אירווין יאלום, "כשניטשה בכה" הוא עיין בו, ושוב חזר לעיין בספרי. "קראת את הספר?" שאל, "כמה וכמה פעמים" עניתי מיתמם. "הוא כותב כאן על פילוסופיות או יותר על הרגשות?" שאל. ואני עניתי שמהיכירות אישית עם הכותב, אני יכול להעיד שהוא מאמין שהפילוסופיה באה ככלי עזר למוכנות הנפשית לצאת בשאלה. הוא אמר "אני רוצה לקנות ספרים ואין לי כסף" ואני הצעתי לו להירשם לספרייה. "איפה יש ספרייה לייד בני ברק?" שאל. עניתי "הולכים מכיוון פוניבז' לכיוון אוהל קדושים, יורדים את הירידה, ממשיכים ישר, חוצים את הגינה לכל אורכה, עד רחוב הרואה, לוקחים שמאלה ואז שם ימינה ממשיכים עד הספרייה". "אתה נראה לי ממש מבפנים" אמר. כאן גיליתי טפח "למדתי בפוניבז'. "נו נו, ובאמת יש כזה דבר יציאה בשאלה מתוך קושיות?" שאל "קרא את הספר, קח אותו מהספרייה" הצעתי "לא, עזוב אותך מהספר, תספר את הסיפור שלך" ביקש. חייכתי וגיליתי טפח נוסף. "סיפרתי, את הספר אני כתבתי". וכאן חלה התפנית החדה. הוא החל מסמיק מבושה. החל רועד. "אתה?" "כן אני" ניסיתי לשדר חביבות, להתנהג באופן טבעי, אך לא הועיל לי. הוא לא הצליח להשתחרר. "למה? למה הרשעות הזו??? למה אתה מציג אותנו ככה? זה הרי מרושע!!! הוורידים התנפחו, הרוק ניתז מפיו על פרצופי, הזעם זעזע אותו. עד לפני רגע היה עובר עבירה, כזה הפולש לתחום האסור ומתכס עצה עם הרשעים, מכאן ואילך הפכו הצעותיי בדבר ההירשמות לספרייה, להמשך ישיר של הספר. בכוונתי להוציא אותו בשאלה, זו הסיבה שחשוב לי שהוא ירשם לספרייה. מכאן גלשנו למנחם לאנג, גם הוא מרושע, "לא מתבייש ככה להציג אותנו כאילו אנחנו חיים באיזה גטו?" וזה בעצם מה שמחדד אצלו את האמונה, אנשים כאלה, כמוני, שנלחמים, הוא פוגש אותי ועולה מעלה מעלה. וכיוון שגם אני לא ניחונתי בפיוז ארוך, החלו הטורים עולים. בראש ובראשונה, בשלב הזה עוד בקול נעים, דרשתי לדעת מהיכן הוא קובע שאני "משמיץ" בעוד לא קרא את הספר. ומשלא נעניתי, התעקשתי. ומשהתעקשותי לא נשאה פרי. הלכתי אתו, שמעתי ממנו על הרישעות, האטימות שבתורת האבולוציה "פיצוץ?" אמר תוך שהוא מתאמץ לגלגל עצמו מצחוק, עודו מתגלגל התגלגלו אישוניי. "אתה רוצה לצחוק על עצמך, שב לייד המראה ותעשה פרצופים לעצמך, אל תעשה את זה מולי. מה אתה בכלל יודע על תורת האבולוציה? בוא ואתן לך ספר, תקרא. אתה לא יכול לשמוע על תורת האבולוציה בחמשת הדקות הראשונות של דרשתו המצחיקה של אמנון יצחק ובכך להרגיש שמיצית" "אני לא קורא ספרי איפיקורסות" מהשמיים נשלח אלי דימוי שאני מתכווין לאמץ. "אמרתי לו שהוא מזכיר לי את הילדים, שמחביאים משהו, וכשהמחפשים מתקרבים למציאה, אומרים "זה לא פה" כך שהגדולים יודעים להבין מכך שזה כן כן כן פה. איך זה לא אומר לך דורשיני, שאוסרים עליך לקרוא ספרי מינות. הם אומרים לך, תחפש, אבל לא שם, בספרים, ואתה לא פוקח את העיניים שלך. אני מקצר בדיאלוג. על פני השטח נראו הדברים כך: בחור חילוני ובחור חרדי עומדים וזועקים באמצע חנות ספרים יפה ושקטה. אני שכחתי את מקומי מרוב כעס "נותנים לך הזדמנות לפתוח את העיניים תנצל אותה!!!" דרשתי ממנו בתוקף וכו' וכו' בסופו של דבר הפריד בנינו אחד העובדים. הוא פנה לדרכו, התנצל בחצי פה, בדרכו החוצה ואני נותרתי על מקומי כעוס... חשבתי שכשאסיים עם הספר, אפסיק להתעסק בעבר: טוב אז הנה זה בא... נ.ב: לא לשכוח להגיע לערב ההשקה שיתקיים ב-31/1/07 בסניף "הספרייה" בדיזינגוף סנטר. שבתאי
