מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א

[מירי,]

אולי....

ואולי
סתם אין לך יותר מדי מוטיבציה לשנן?

אולי....
זה בדיוק העיניין (ולקח לי שנים להבין) זה לא קשור אם היו דוחפים אותי למצויינות או לא! העיניין הוא שלא עזרו לי למצוא איך נכון לי.

 

[אריאלה841]

../images/Emo51.gif על השיתוף

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

על השיתוף

 

[נועה לביא]

קודם כל, גם אני מודה לך על השיתוף

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

קודם כל, גם אני מודה לך על השיתוף
אבל, כשאני קוראת את דברייך אני תוהה למה בעצם את ממליצה להורים לשפוך את התינוק יחד עם המים. אני שותפה לדעתך לפיה הילד המחונן הוא קודם כל ילד שלא צריך להלחיץ למלא אחר ציפיות יותר מילד אחר. אבל מכאן ו"עד למחונן גרוע מטיפש" ולהתכחשות לכך שהילד המחונן בכיתה הרגילה הוא בעל צרכים חריגים? מלהכריח ילד לפתור שאלות בחוברת בחומר שקטן עליו לא מרוויחים כלום. רק מפסידים, בעיקר את חדוות הלמידה.

 

[ילדה מחוננת]

תודה על התגובה

קודם כל, גם אני מודה לך על השיתוף
אבל, כשאני קוראת את דברייך אני תוהה למה בעצם את ממליצה להורים לשפוך את התינוק יחד עם המים. אני שותפה לדעתך לפיה הילד המחונן הוא קודם כל ילד שלא צריך להלחיץ למלא אחר ציפיות יותר מילד אחר. אבל מכאן ו"עד למחונן גרוע מטיפש" ולהתכחשות לכך שהילד המחונן בכיתה הרגילה הוא בעל צרכים חריגים? מלהכריח ילד לפתור שאלות בחוברת בחומר שקטן עליו לא מרוויחים כלום. רק מפסידים, בעיקר את חדוות הלמידה.

תודה על התגובה
חלק מתפקידי בצבא כלל עבודה עם אוכלוסיות חלשות. החילים החלשים יותר קיבלו עידוד ופידבקים חיוביים. אולי זו רמת הציפיות הנמוכה יותר, אולי זה הרצון שהם יצליחו ואולי השילוב של השניים. בכל מקרה הם קיבלו יחס מאוד סבלני ומאוד חם. אני לא רוצה להכליל יותר מדי. היו מורים שנתנו לנו תחושה טובה, אבל באותו הזמן היו מורים ששידרו חוסר סבלנות. מעין- אתם מחוננים, אתם חייבים לעמוד באמות מידה מסויימות. אותה התשדורת באה גם מבית. זו לא רק תחושה אישית שלי אלא של חברים וחברות רבים איתם שוחחתי על הנושא. ברור שמי שחכם, ערכם של הישיגיו מופחת. אני מסכימה איתך לחלוטין בכך שילד מחונן הוא בעל צרכים מיוחדים. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי לומדת בכיתה רגילה. אני חושבת שיש ילדים שכיתת המחוננים כן מתאימה להם. אני לא מציעה לסגור את הפרוייקט. המכתב שלי נועד לתת את נקודת מבטי, ולהראות שלא לכל אחד המסגרת הזו מתאימה. אני מקווה שכל אחד מההורים שכאן ובכלל ידע להקשיב לילדיו ולהבין מה מתאים להם. לגבי התרגול, עניתי בתגובות אחרות שלי. אני מקווה שהעברתי את הנקודה שלי. .

 

[בזזזזזזז]

חבל לי שככה את מסכמת

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

חבל לי שככה את מסכמת
והכי כאב לי המשפט "יש לכם הרבה כוונות טובות. אתם רוצים שהילדים לא יבזבזו את זמנם בדרך למצוינות", כי הוא אומר שלא קראת הכל, או שהכללת בלי הצדקה את התגובות פה בפורום. להבהיר: לי אין שום כוונה להאיץ את הילדות שלי לשום מצויינות. אני גם יודעת להעריך ממרום גילי את הכיף והרגיעה בלמצוא את מקומך ולהיות "שייך". להיות חריג זה קשה, אין ספק. ילד מחונן הוא חריג לפי התיחסותי, וככזה זכאי לקבל מהמערכת חינוך מיוחד המתאים לצרכיו. תפקידנו כהורים הוא לבחור עבור ילדנו (לעיתים תוך התייעצות עמו ולעיתים בחירה עבורו, יחד עם האפשרות העגומה שהבחירה לא תצליח) את המסגרת המוצלחת ביותר שקיימת לפי ראייתנו. לפעמים המסגרת החינוכית הממלכתית הרגילה היא מציאות של סבל עבור ילד מחונן. כך היה עבור ילדי. מעבר אחד לכתת מחוננים הצליח (לפחות בשיקלול ההתמודדות והמרכיבים השונים נכון לעכשיו) ואחד לא הצליח (ולקח לנו ארבע שנים קשות לקלוט את האמת ולוותר על הפרוייקט (וזו היתה החלטה מעולה ומוצלחת - אבל גם זאת ידענו רק לאחר מעשה). אם הבנתי נכון את מה שכתבת, אני מסכימה עם הלקח של לא לרדוף ולא להלחיץ למטרה נעלה של מצויינות בלתי מושגת, אבל מכאן ועד הביקורת הנוקבת הבלתי סולחת שלך על המערכת ועל הפרוייקט - ארוכה הדרך, ואני לא מסכימה. לדייק - גם אני "תוצר" של כתת מחוננים, והעובדות שהבאת לגבי אי הכרה בכך באוניברסיטה, ולגבי הבזבוז של ההאצה ושל השנים הקשות יותר - לגבי כל אלה אני מסכימה. אבל - עצם ההימצאות בחברה שבה הייתי פחות חריגה בשנים ההן (ויש שיקראו לה "חממה") היתה החלטה נכונה לדעתי, גם מנקודת מבט של שנים רבות אחרי. אין לי אלא לקוות שעבור ילדייך תבחרי ביתר סלחנות, ושלא תוותרי על מסגרת מתאימה עבורם, רק בגלל ההתנסות הקשה שלך, שכן לדעתי, היא לא נבעה מאי התאמה למערכת, אלא ממערכת היחסים בתוך המשפחה - שאותה תוכלי לבנות כדרכך, ובה תשתדלי להצליח יותר מאשר את מרגישה שהצליחו איתך (ואני מאחלת לך בכל לב שאכן תצליחי).

 

[ילדה מחוננת]

אכן חבל, אבל זה הסיכום שלי

חבל לי שככה את מסכמת
והכי כאב לי המשפט "יש לכם הרבה כוונות טובות. אתם רוצים שהילדים לא יבזבזו את זמנם בדרך למצוינות", כי הוא אומר שלא קראת הכל, או שהכללת בלי הצדקה את התגובות פה בפורום. להבהיר: לי אין שום כוונה להאיץ את הילדות שלי לשום מצויינות. אני גם יודעת להעריך ממרום גילי את הכיף והרגיעה בלמצוא את מקומך ולהיות "שייך". להיות חריג זה קשה, אין ספק. ילד מחונן הוא חריג לפי התיחסותי, וככזה זכאי לקבל מהמערכת חינוך מיוחד המתאים לצרכיו. תפקידנו כהורים הוא לבחור עבור ילדנו (לעיתים תוך התייעצות עמו ולעיתים בחירה עבורו, יחד עם האפשרות העגומה שהבחירה לא תצליח) את המסגרת המוצלחת ביותר שקיימת לפי ראייתנו. לפעמים המסגרת החינוכית הממלכתית הרגילה היא מציאות של סבל עבור ילד מחונן. כך היה עבור ילדי. מעבר אחד לכתת מחוננים הצליח (לפחות בשיקלול ההתמודדות והמרכיבים השונים נכון לעכשיו) ואחד לא הצליח (ולקח לנו ארבע שנים קשות לקלוט את האמת ולוותר על הפרוייקט (וזו היתה החלטה מעולה ומוצלחת - אבל גם זאת ידענו רק לאחר מעשה). אם הבנתי נכון את מה שכתבת, אני מסכימה עם הלקח של לא לרדוף ולא להלחיץ למטרה נעלה של מצויינות בלתי מושגת, אבל מכאן ועד הביקורת הנוקבת הבלתי סולחת שלך על המערכת ועל הפרוייקט - ארוכה הדרך, ואני לא מסכימה. לדייק - גם אני "תוצר" של כתת מחוננים, והעובדות שהבאת לגבי אי הכרה בכך באוניברסיטה, ולגבי הבזבוז של ההאצה ושל השנים הקשות יותר - לגבי כל אלה אני מסכימה. אבל - עצם ההימצאות בחברה שבה הייתי פחות חריגה בשנים ההן (ויש שיקראו לה "חממה") היתה החלטה נכונה לדעתי, גם מנקודת מבט של שנים רבות אחרי. אין לי אלא לקוות שעבור ילדייך תבחרי ביתר סלחנות, ושלא תוותרי על מסגרת מתאימה עבורם, רק בגלל ההתנסות הקשה שלך, שכן לדעתי, היא לא נבעה מאי התאמה למערכת, אלא ממערכת היחסים בתוך המשפחה - שאותה תוכלי לבנות כדרכך, ובה תשתדלי להצליח יותר מאשר את מרגישה שהצליחו איתך (ואני מאחלת לך בכל לב שאכן תצליחי).

אכן חבל, אבל זה הסיכום שלי
אכן לא קראתי בעיון את כל הפורום. לפורום הגעתי לפני ימים אחדים, אחרי שראיתי אותו בחתימה של אחת המנהלות שכתבה בפורום אחר. אני מודה שלא קראתי בעיון את כל ההודעות. בעיקר קראתי את הדיונים האחרונים, ומעט מהדיונים בעמודים קודמים. צר לי אם דברי נתפסו כביקורת אישית על משתתפי הפורום, או על כל ההורים לכל המחוננים. זו לא היתה כוונתי. מה שמוביל אותי להסברת כוונתי, ולהתייחסות למשפט "הביקורת הנוקבת הבלתי סולחת שלך". אני כתבתי את חוויותי ואת נסיוני. כותרת דברי היתה "מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים". היא לא היתה "האמת היחידה והבלתי מעורערת על כיתת מחוננים". אלו הן חוויותי, זהו נסיוני, ואלו הן המחשבות שלי היום, בגיל 24, על הפרוייקט. יש לי תחושה שכיתת המחוננים היא סוג של מותג. מותג שמבטיח הבטחות גדולות, וקוסם למי שרואה אותו מבחוץ. מה שרציתי להראות הוא את הצד הפחות זוהר, שהוא הצד שאני חוויתי. גם אני היום מעריכה את הרוגע שבלמצוא את מקומי. מצאתי את מקומי, לפחות מבחינה חברתית. בתחום זה אין מה להשוות לכיתת מחוננים. כפי שאמרתי, הגעתי עם תדמית לא טובה אחרי שרבתי עם מי שהיה הילד הכי כריזמטי בכיתה בשלב מוקדם. רק בצבא, ואחריו בהמשך החיים גיליתי שאני יכולה לפתח חברויות אמיצות עם אנשים מקסימים.

כיתת המחוננים היתה חממה מבחינות מסויימות, אך היתה קשה מאוד מבחינות אחרות. אני זוכרת את החטיבה ואת התיכון כתקופה בה הייתי עוף מוזר וילדה די בודדה. היום חברים וחברות שמכירים אותי אמרו לי לא פעם שהם לא מסוגלים לדמיין אותי כך. אני מאמינה שכשיהיו לי ילדים אני אדע להקשיב להם ולתמוך בהם, גם אם ילכו לכיוונים שונים מהכיוון שלי. אם אסתכל על אחי, ברור לי שלכל אחד מאיתנו יש תחומים שונים שמושכים אותו ונקודות חוזק אחרות. את בעצמך כתבת שלקח לך 4 שנים קשות להבין שההחלטה לא עבדה באחד הנסיונות. את עצמך פעלת לפי מה שחשבת שהוא טוב, בהתאם לנסיונך. זה אנושי, ואני שמחה שיכולת לראות שהבחירה היתה נכונה במקרה אחד ולא נכונה במקרה שני. "שכן לדעתי, היא לא נבעה מאי התאמה למערכת, אלא ממערכת היחסים בתוך המשפחה" מה? איפה כתבתי על המשפחה שלי? ואיך זה קשור לכאן? תודה על התגובה. שמחתי גם לקרוא הסתכלות של מישהי שהיא גם בוגרת הפרוייקט בעצמה וגם אמא לילדים מחוננים. אני מקווה שבזכות הנסיון וההקשבה שלך בעוד כמה שנים ילדיך יכתבו מכתב אחר לגמרי על חוויותיהם

.

 

[בזזזזזזז]

../images/Emo45.gif

אכן חבל, אבל זה הסיכום שלי
אכן לא קראתי בעיון את כל הפורום. לפורום הגעתי לפני ימים אחדים, אחרי שראיתי אותו בחתימה של אחת המנהלות שכתבה בפורום אחר. אני מודה שלא קראתי בעיון את כל ההודעות. בעיקר קראתי את הדיונים האחרונים, ומעט מהדיונים בעמודים קודמים. צר לי אם דברי נתפסו כביקורת אישית על משתתפי הפורום, או על כל ההורים לכל המחוננים. זו לא היתה כוונתי. מה שמוביל אותי להסברת כוונתי, ולהתייחסות למשפט "הביקורת הנוקבת הבלתי סולחת שלך". אני כתבתי את חוויותי ואת נסיוני. כותרת דברי היתה "מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים". היא לא היתה "האמת היחידה והבלתי מעורערת על כיתת מחוננים". אלו הן חוויותי, זהו נסיוני, ואלו הן המחשבות שלי היום, בגיל 24, על הפרוייקט. יש לי תחושה שכיתת המחוננים היא סוג של מותג. מותג שמבטיח הבטחות גדולות, וקוסם למי שרואה אותו מבחוץ. מה שרציתי להראות הוא את הצד הפחות זוהר, שהוא הצד שאני חוויתי. גם אני היום מעריכה את הרוגע שבלמצוא את מקומי. מצאתי את מקומי, לפחות מבחינה חברתית. בתחום זה אין מה להשוות לכיתת מחוננים. כפי שאמרתי, הגעתי עם תדמית לא טובה אחרי שרבתי עם מי שהיה הילד הכי כריזמטי בכיתה בשלב מוקדם. רק בצבא, ואחריו בהמשך החיים גיליתי שאני יכולה לפתח חברויות אמיצות עם אנשים מקסימים.

כיתת המחוננים היתה חממה מבחינות מסויימות, אך היתה קשה מאוד מבחינות אחרות. אני זוכרת את החטיבה ואת התיכון כתקופה בה הייתי עוף מוזר וילדה די בודדה. היום חברים וחברות שמכירים אותי אמרו לי לא פעם שהם לא מסוגלים לדמיין אותי כך. אני מאמינה שכשיהיו לי ילדים אני אדע להקשיב להם ולתמוך בהם, גם אם ילכו לכיוונים שונים מהכיוון שלי. אם אסתכל על אחי, ברור לי שלכל אחד מאיתנו יש תחומים שונים שמושכים אותו ונקודות חוזק אחרות. את בעצמך כתבת שלקח לך 4 שנים קשות להבין שההחלטה לא עבדה באחד הנסיונות. את עצמך פעלת לפי מה שחשבת שהוא טוב, בהתאם לנסיונך. זה אנושי, ואני שמחה שיכולת לראות שהבחירה היתה נכונה במקרה אחד ולא נכונה במקרה שני. "שכן לדעתי, היא לא נבעה מאי התאמה למערכת, אלא ממערכת היחסים בתוך המשפחה" מה? איפה כתבתי על המשפחה שלי? ואיך זה קשור לכאן? תודה על התגובה. שמחתי גם לקרוא הסתכלות של מישהי שהיא גם בוגרת הפרוייקט בעצמה וגם אמא לילדים מחוננים. אני מקווה שבזכות הנסיון וההקשבה שלך בעוד כמה שנים ילדיך יכתבו מכתב אחר לגמרי על חוויותיהם

.

 

[נטשה הרציונלית]

יש עוד משהו.

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

יש עוד משהו.
רוב ההורים שכותבים כאן על הילדים שמשתעממים מוות ממילוי "חוברות טיפשיות" הם הורים לילדים ביסודי. את בעצמך הרגשת על בשרך את השיעמום וחוסר המעש ביסודי ובחטיבה. לומדים מעט מאוד ולאט מאוד. את מעידה שלא עשית בעיות, עשית את מה שנדרש למרות השיעמום - ובמה זה קידם אותך ? בכלום. תרגול ועוד תרגול של חומר לעוס ומשעמם לא מקנה לכשעצמו "הרגלי למידה". לכן הורים שדורשים מהמערכת יחס מיוחד לילדים המחוננים - צודקים מאוד. האם "כיתת מחוננים" היא התשובה ? כנראה שלא תמיד. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. יש כיתות מחוננים אומללות מאוד, בדיוק כפי שתיארת. אבל חבל שמזה את מגיעה למסקנה שלילדים המחוננים לא מגיע יחס מיוחד והולם מהמערכת, כזה שיקדם, יאתגר אותם, יקנה מיומנויות למידה וגם יתן עניין. בכל אופן - תודה רבה ששיתפת אותנו, זה חשוב ומעניין.

 

[ילדה מחוננת]

תודה על התגובה

יש עוד משהו.
רוב ההורים שכותבים כאן על הילדים שמשתעממים מוות ממילוי "חוברות טיפשיות" הם הורים לילדים ביסודי. את בעצמך הרגשת על בשרך את השיעמום וחוסר המעש ביסודי ובחטיבה. לומדים מעט מאוד ולאט מאוד. את מעידה שלא עשית בעיות, עשית את מה שנדרש למרות השיעמום - ובמה זה קידם אותך ? בכלום. תרגול ועוד תרגול של חומר לעוס ומשעמם לא מקנה לכשעצמו "הרגלי למידה". לכן הורים שדורשים מהמערכת יחס מיוחד לילדים המחוננים - צודקים מאוד. האם "כיתת מחוננים" היא התשובה ? כנראה שלא תמיד. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. יש כיתות מחוננים אומללות מאוד, בדיוק כפי שתיארת. אבל חבל שמזה את מגיעה למסקנה שלילדים המחוננים לא מגיע יחס מיוחד והולם מהמערכת, כזה שיקדם, יאתגר אותם, יקנה מיומנויות למידה וגם יתן עניין. בכל אופן - תודה רבה ששיתפת אותנו, זה חשוב ומעניין.

תודה על התגובה
צריך לדייק. הייתי ילדה טובה ולא עשיתי בעיות. לא דיברתי בכיתה אלא העסקתי את עצמי בצורה שקטה. אבל לא הכנתי שיעורים. אף פעם. בשום מקצוע. מחוסר התרגול נפתחו פערים קטנים, שהלכו וגדלו. סבלתי מכך בתיכון, ויותר מכך באוניברסיטה. עד היום אין לי שום הרגלי למידה, למרות שאני עובדת עליהם כבר שנתיים. עכשיו כבר יותר קשה ללמוד את זה. וכל ציון היום הוא משמעותי יותר. "יחס מיוחד והולם מהמערכת, כזה שיקדם, יאתגר אותם, יקנה מיומנויות למידה וגם יתן עניין" זה בדיוק מה שלא קרה! בדיוק זה מה שהתכוונתי אליו במכתב. בכיתת המחוננים המשכתי להשתעמם ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים. היחס המיוחד הוא זה שאיפשר לי ליפול בין הכסאות- ויתרו לי כי הייתי מחוננת. כמו שמורה אחת אמרה לאמא שלי "היא קולטת מהאוויר, היא לא צריכה ללמוד". ילד לא מחונן היה מקבל מכתב להורים - על שלא הכין שיעורי בית. .

 

[נטשה הרציונלית]

השאלה היא:

תודה על התגובה
צריך לדייק. הייתי ילדה טובה ולא עשיתי בעיות. לא דיברתי בכיתה אלא העסקתי את עצמי בצורה שקטה. אבל לא הכנתי שיעורים. אף פעם. בשום מקצוע. מחוסר התרגול נפתחו פערים קטנים, שהלכו וגדלו. סבלתי מכך בתיכון, ויותר מכך באוניברסיטה. עד היום אין לי שום הרגלי למידה, למרות שאני עובדת עליהם כבר שנתיים. עכשיו כבר יותר קשה ללמוד את זה. וכל ציון היום הוא משמעותי יותר. "יחס מיוחד והולם מהמערכת, כזה שיקדם, יאתגר אותם, יקנה מיומנויות למידה וגם יתן עניין" זה בדיוק מה שלא קרה! בדיוק זה מה שהתכוונתי אליו במכתב. בכיתת המחוננים המשכתי להשתעמם ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים. היחס המיוחד הוא זה שאיפשר לי ליפול בין הכסאות- ויתרו לי כי הייתי מחוננת. כמו שמורה אחת אמרה לאמא שלי "היא קולטת מהאוויר, היא לא צריכה ללמוד". ילד לא מחונן היה מקבל מכתב להורים - על שלא הכין שיעורי בית. .

השאלה היא:
האם באמת את חושבת שאילו בית-הספר והורייך היו מתעקשים אתך על הכנת כל שיעורי הבית ביסודי - זה היה תורם לך במשהו ? זה ש"היחס המיוחד" שקיבלת לא עזר לך לממש את הפוטנציאל שלך - לא אומר שילד מחונן לא זכאי ליחס כזה.

 

[ילדה מחוננת]

כן, אני חושבת שזה היה משפר את מצבי

השאלה היא:
האם באמת את חושבת שאילו בית-הספר והורייך היו מתעקשים אתך על הכנת כל שיעורי הבית ביסודי - זה היה תורם לך במשהו ? זה ש"היחס המיוחד" שקיבלת לא עזר לך לממש את הפוטנציאל שלך - לא אומר שילד מחונן לא זכאי ליחס כזה.

כן, אני חושבת שזה היה משפר את מצבי
כשהייתי בתיכון כבר רציתי להכין שיעורים. באמת רציתי. אבל לא ידעתי איך. למשל לא ידעתי לסכם. אם היו נותנים לי פסקה ומבקשים ממני לסכם הייתי מעתיקה אותה... לא ידעתי איך לארגן את החומר שלי לקראת מבחן. לא ידעתי איך לתרגל, איך להתמודד עם בעיות שעולות תוך כדי תרגול. לא ידעתי איך לכתוב עבודה. בעיקר, לא היתה לי משמעת עצמית מספיקה כדי לשבת שעות על שיערי בית. היה לוקח לי 10 דקות לאבד ריכוז וללכת לעשות משהו אחר. הכוונה היא לדברים שבהחלט היו יכולים לחכות עוד שעה, עד שאגמור את השיעורים. אין כאן בעיה של קשב וריכוז. עובדה שהייתי יכולה לשבת שעות ארוכות ולקרוא ספרים... אפילו ספרי לימוד. רק שלא פתרתי את השאלות שמופיעות בהם, וזהו החלק העיקרי בלימוד. .

 

[נטשה הרציונלית]

אני לא נגד שיעורי בית באופן עקרוני,

כן, אני חושבת שזה היה משפר את מצבי
כשהייתי בתיכון כבר רציתי להכין שיעורים. באמת רציתי. אבל לא ידעתי איך. למשל לא ידעתי לסכם. אם היו נותנים לי פסקה ומבקשים ממני לסכם הייתי מעתיקה אותה... לא ידעתי איך לארגן את החומר שלי לקראת מבחן. לא ידעתי איך לתרגל, איך להתמודד עם בעיות שעולות תוך כדי תרגול. לא ידעתי איך לכתוב עבודה. בעיקר, לא היתה לי משמעת עצמית מספיקה כדי לשבת שעות על שיערי בית. היה לוקח לי 10 דקות לאבד ריכוז וללכת לעשות משהו אחר. הכוונה היא לדברים שבהחלט היו יכולים לחכות עוד שעה, עד שאגמור את השיעורים. אין כאן בעיה של קשב וריכוז. עובדה שהייתי יכולה לשבת שעות ארוכות ולקרוא ספרים... אפילו ספרי לימוד. רק שלא פתרתי את השאלות שמופיעות בהם, וזהו החלק העיקרי בלימוד. .

אני לא נגד שיעורי בית באופן עקרוני,
להיפך. אבל אני נגד שיעורי בית מטמטמים ומיותרים למי שלא צריך את זה. האם ביסודי וויתרו לך לגמרי על כתיבת עבודות, הכנת פרוייקטים, כתיבת חיבורים ? עד כמה שראיתי ההורים כאן דווקא מאוד בעד שיעורי בית כאלה, במקום תרגול של חומר ברמה שהילד כבר ידע מלפני שלוש שנים.

 

[Kalla]

מכל הדברים שכתבת

כן, אני חושבת שזה היה משפר את מצבי
כשהייתי בתיכון כבר רציתי להכין שיעורים. באמת רציתי. אבל לא ידעתי איך. למשל לא ידעתי לסכם. אם היו נותנים לי פסקה ומבקשים ממני לסכם הייתי מעתיקה אותה... לא ידעתי איך לארגן את החומר שלי לקראת מבחן. לא ידעתי איך לתרגל, איך להתמודד עם בעיות שעולות תוך כדי תרגול. לא ידעתי איך לכתוב עבודה. בעיקר, לא היתה לי משמעת עצמית מספיקה כדי לשבת שעות על שיערי בית. היה לוקח לי 10 דקות לאבד ריכוז וללכת לעשות משהו אחר. הכוונה היא לדברים שבהחלט היו יכולים לחכות עוד שעה, עד שאגמור את השיעורים. אין כאן בעיה של קשב וריכוז. עובדה שהייתי יכולה לשבת שעות ארוכות ולקרוא ספרים... אפילו ספרי לימוד. רק שלא פתרתי את השאלות שמופיעות בהם, וזהו החלק העיקרי בלימוד. .

מכל הדברים שכתבת
הכי התחברתי לחשיבות רכישת הרגלי הלמידה באמצעות הכנת שיעורי הבית ותרגולים. האדם צריך לדעת לבצע גם את המטלות הפחות מעניינות כי בכל תחום, גם המעניין ביותר, יש את הצדדים השגרתיים והמשעממים יותר. לגבי יתר הדברים - הם באמת מאוד סובייקטיביים. אני מניחה שגם בכיתה רגילה וגם בכיתת מחוננים הרבה תלוי במזל, כלומר בחומר האנושי שממנו מורכבים התלמידים והמורים, באווירה שנוצרה בכיתה ובבית הספר בכלל, וכו'. שיהיה לך המון בהצלחה בדרך שבחרת ושתמשיכי להנות ממה שאת עושה בחיים.

 

[נטשה הרציונלית]

../images/Emo45.gif

מכל הדברים שכתבת
הכי התחברתי לחשיבות רכישת הרגלי הלמידה באמצעות הכנת שיעורי הבית ותרגולים. האדם צריך לדעת לבצע גם את המטלות הפחות מעניינות כי בכל תחום, גם המעניין ביותר, יש את הצדדים השגרתיים והמשעממים יותר. לגבי יתר הדברים - הם באמת מאוד סובייקטיביים. אני מניחה שגם בכיתה רגילה וגם בכיתת מחוננים הרבה תלוי במזל, כלומר בחומר האנושי שממנו מורכבים התלמידים והמורים, באווירה שנוצרה בכיתה ובבית הספר בכלל, וכו'. שיהיה לך המון בהצלחה בדרך שבחרת ושתמשיכי להנות ממה שאת עושה בחיים.

 

[נועה לביא]

ואת חושבת ש"הרגלי הלמידה"

תודה על התגובה
צריך לדייק. הייתי ילדה טובה ולא עשיתי בעיות. לא דיברתי בכיתה אלא העסקתי את עצמי בצורה שקטה. אבל לא הכנתי שיעורים. אף פעם. בשום מקצוע. מחוסר התרגול נפתחו פערים קטנים, שהלכו וגדלו. סבלתי מכך בתיכון, ויותר מכך באוניברסיטה. עד היום אין לי שום הרגלי למידה, למרות שאני עובדת עליהם כבר שנתיים. עכשיו כבר יותר קשה ללמוד את זה. וכל ציון היום הוא משמעותי יותר. "יחס מיוחד והולם מהמערכת, כזה שיקדם, יאתגר אותם, יקנה מיומנויות למידה וגם יתן עניין" זה בדיוק מה שלא קרה! בדיוק זה מה שהתכוונתי אליו במכתב. בכיתת המחוננים המשכתי להשתעמם ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים. היחס המיוחד הוא זה שאיפשר לי ליפול בין הכסאות- ויתרו לי כי הייתי מחוננת. כמו שמורה אחת אמרה לאמא שלי "היא קולטת מהאוויר, היא לא צריכה ללמוד". ילד לא מחונן היה מקבל מכתב להורים - על שלא הכין שיעורי בית. .

ואת חושבת ש"הרגלי הלמידה"
שרוכש בבי"ס תלמיד ממוצע שעתיד להגיע לאוניברסיטה הם כ"כ רלוונטיים לאוניברסיטה?

 

[בזזזזזזז]

דוקא בכיתת מחוננים כן

ואת חושבת ש"הרגלי הלמידה"
שרוכש בבי"ס תלמיד ממוצע שעתיד להגיע לאוניברסיטה הם כ"כ רלוונטיים לאוניברסיטה?

דוקא בכיתת מחוננים כן
למשל בצורך ובהרגל להציג עבודות בכיתה בעל-פה ושיעורי דיון בע"פ באנגלית (דיבייטינג - אין לי כח להחליף שפה) - מאד עזרו לי כשהייתי צריכה להציג רפראטים - ובמיוחד יחסית לפניקה שתפסה אחרים שלא הורגלו בכך.

 

[badabada]

זה עניין של מזל..

ואת חושבת ש"הרגלי הלמידה"
שרוכש בבי"ס תלמיד ממוצע שעתיד להגיע לאוניברסיטה הם כ"כ רלוונטיים לאוניברסיטה?

זה עניין של מזל..
לי למזלי היו מורות מדהימות עוד בבית ספר יסודי. היה דגש לא רק על "תנך" ו"היסטוריה" אלא על איך מנסחים תשובה כמו שצריך, או איך כותבים עבודה, או אפילו על איך לומדים למבחנים. בעבודה הראשונה שהייתי צריכה להגיש באוניברסיטה, הייתי ה י ח י ד ה שקיבלה ציון יפה, כמעט כל הקבוצה שלמדה איתי קיבלו נכשל גורף שעליו המרצה שלי אמרה "אין מה לעשות, זה יכנס לציון הסופי, כי אתם צריכים ללמוד מזה לכתוב כמו שצריך" לאנשים האלו, זה עלה בציון של הקורס, ובלחץ, ועוד שתיים שלוש עבודות לפחות עד שהם למדו לכתוב עבודות כמו שצריך. לא דווקא בגלל שהם לא ענו נכונה על השאלות, אלא כי לא היו להם הרגלים מינימליים לאיך ניגשים ואיך כותבים דברים כאלה, כי לא שמים על זה מספיק דגש בלימודי היסודי/תיכון. הבעיה עם ילדים "חכמים" זה שגם אם יש מורה שמלמדת טוב, היא הרבה פעמים מוותרת להם "כי הם חכמים", עצם זה שהיתה להם הברקה או אמירה חכמה גורמת לה לתת ציון טוב גם אם הם הגישו עבודה/תשובה דלה ביותר. יצא לי לעבוד פעם עם בחורה שלמדה במסגרות מחוננים שכאלה. היא היתה צריכה לפתור בעיה במתמטיקה. היא הגישה לי את התשובה הסופית. וזהו. אין דרך ,אין הסבר מתמטי או מילולי, כלום. היא היתה בת 15! אני חייבת להודות שלא ידעתי שהיא מחוננת, אני הגעתי לעבוד איתה לגמרי במקרה, למעשה לא הכרתי אותה בכלל, כשהערתי לה שאני לא מבינה איך היא הגיעה לזה ומה היא עשתה, ושלאור העובדה שאין שום דרך אני לא יכולה לדעת אם זה ניחוש מוצלח או הבנה. היא מאד נעלבה. עשתה סצינה ענקית, ואחר כך המורות שלה אמרו לי "תעזבי אותה, היא מחוננת, לה מותר" אולי מותר לה בגיל 15... אבל כשהיא תגיש ככה תשובות במתמטיקה בבגרות ובאוניברסיטה היא תקבל 0 עגול. וזה בדיוק נקרא לעבוד על הרגלים. אבל לא רק שאין לה הרגלים, אלא שהיא מרגישה שהיא מעל כולם, היא לא צריכה הרגלים, ומה פתאום בכלל מעירים לה. מישהו צריך להזכיר לה, שלא הבודק של הבגרויות ולא הבודקים באוניברסיטה, יגידו לעצמם "היא מחוננת, מותר לה". ופה בדיוק מתחילה הבעיה... אם אתם שואלים את עצמכם באיזה זכות אני מדברת, אז אני אספר בקצרה שאני עצמי למדתי בכיתות רגילות כל השנים, גם לגבי בכיתות הנמוכות היו כל מיני אפשרויות שאמא שלי לא היתה מוכנה לשמוע עליהם. אני סיימתי יסודי ותיכון עם תעודות הצטיינות (כולל בגרות במתמטיקה, כימיה, פיסיקה וביולוגיה ואנגלית חמש יחידות כולם בציונים מעולים). וכן, עשיתי את זה במסלול הרגיל בלי כותרת מחוננת בשום מקום. גם אחי (שלמד ביסודי ובתיכון אחרים) סיים ככה בסופו של דבר. בתפיסה שלי, ילד חכם יכול להצליח לבד גם כשהמורים גרועים... ההבדל ביני לבין אחי, זה שלי היו מורים מצויינים שנתנו לי הרגלים ששירתו אותי היטב באוניברסיטה ובכלל. בעוד שאח שלי היה מהסוג שאמרו עליו "תעזבו, הוא חכם" וזה התנקם בו גם בבגרות (הוא עשה חלק חוזרים) וגם באוניברסיטה (בעבודה הראשונה שהוא כתב לבד- הוא נכשל) אז אני חושבת שהבעיה היא לא כיתת מחוננים או לא כיתת מחוננים אלא האם מוותרים לילדים כאלה או לא.

 

[נועה לביא]

אני אף פעם לא הייתי כותבת דרך

זה עניין של מזל..
לי למזלי היו מורות מדהימות עוד בבית ספר יסודי. היה דגש לא רק על "תנך" ו"היסטוריה" אלא על איך מנסחים תשובה כמו שצריך, או איך כותבים עבודה, או אפילו על איך לומדים למבחנים. בעבודה הראשונה שהייתי צריכה להגיש באוניברסיטה, הייתי ה י ח י ד ה שקיבלה ציון יפה, כמעט כל הקבוצה שלמדה איתי קיבלו נכשל גורף שעליו המרצה שלי אמרה "אין מה לעשות, זה יכנס לציון הסופי, כי אתם צריכים ללמוד מזה לכתוב כמו שצריך" לאנשים האלו, זה עלה בציון של הקורס, ובלחץ, ועוד שתיים שלוש עבודות לפחות עד שהם למדו לכתוב עבודות כמו שצריך. לא דווקא בגלל שהם לא ענו נכונה על השאלות, אלא כי לא היו להם הרגלים מינימליים לאיך ניגשים ואיך כותבים דברים כאלה, כי לא שמים על זה מספיק דגש בלימודי היסודי/תיכון. הבעיה עם ילדים "חכמים" זה שגם אם יש מורה שמלמדת טוב, היא הרבה פעמים מוותרת להם "כי הם חכמים", עצם זה שהיתה להם הברקה או אמירה חכמה גורמת לה לתת ציון טוב גם אם הם הגישו עבודה/תשובה דלה ביותר. יצא לי לעבוד פעם עם בחורה שלמדה במסגרות מחוננים שכאלה. היא היתה צריכה לפתור בעיה במתמטיקה. היא הגישה לי את התשובה הסופית. וזהו. אין דרך ,אין הסבר מתמטי או מילולי, כלום. היא היתה בת 15! אני חייבת להודות שלא ידעתי שהיא מחוננת, אני הגעתי לעבוד איתה לגמרי במקרה, למעשה לא הכרתי אותה בכלל, כשהערתי לה שאני לא מבינה איך היא הגיעה לזה ומה היא עשתה, ושלאור העובדה שאין שום דרך אני לא יכולה לדעת אם זה ניחוש מוצלח או הבנה. היא מאד נעלבה. עשתה סצינה ענקית, ואחר כך המורות שלה אמרו לי "תעזבי אותה, היא מחוננת, לה מותר" אולי מותר לה בגיל 15... אבל כשהיא תגיש ככה תשובות במתמטיקה בבגרות ובאוניברסיטה היא תקבל 0 עגול. וזה בדיוק נקרא לעבוד על הרגלים. אבל לא רק שאין לה הרגלים, אלא שהיא מרגישה שהיא מעל כולם, היא לא צריכה הרגלים, ומה פתאום בכלל מעירים לה. מישהו צריך להזכיר לה, שלא הבודק של הבגרויות ולא הבודקים באוניברסיטה, יגידו לעצמם "היא מחוננת, מותר לה". ופה בדיוק מתחילה הבעיה... אם אתם שואלים את עצמכם באיזה זכות אני מדברת, אז אני אספר בקצרה שאני עצמי למדתי בכיתות רגילות כל השנים, גם לגבי בכיתות הנמוכות היו כל מיני אפשרויות שאמא שלי לא היתה מוכנה לשמוע עליהם. אני סיימתי יסודי ותיכון עם תעודות הצטיינות (כולל בגרות במתמטיקה, כימיה, פיסיקה וביולוגיה ואנגלית חמש יחידות כולם בציונים מעולים). וכן, עשיתי את זה במסלול הרגיל בלי כותרת מחוננת בשום מקום. גם אחי (שלמד ביסודי ובתיכון אחרים) סיים ככה בסופו של דבר. בתפיסה שלי, ילד חכם יכול להצליח לבד גם כשהמורים גרועים... ההבדל ביני לבין אחי, זה שלי היו מורים מצויינים שנתנו לי הרגלים ששירתו אותי היטב באוניברסיטה ובכלל. בעוד שאח שלי היה מהסוג שאמרו עליו "תעזבו, הוא חכם" וזה התנקם בו גם בבגרות (הוא עשה חלק חוזרים) וגם באוניברסיטה (בעבודה הראשונה שהוא כתב לבד- הוא נכשל) אז אני חושבת שהבעיה היא לא כיתת מחוננים או לא כיתת מחוננים אלא האם מוותרים לילדים כאלה או לא.

אני אף פעם לא הייתי כותבת דרך
כי מעבר לזה שלא הייתי צריכה, זה רק הפריע לי. אני מאסטרנטית למתמטיקה, עד היום עושה את הרוב בראש. לגבי "0 עגול" - בקורסים למתמטיקאים לרוב השאלות הן שאלות הוכחה, ואז אין שום משמעות לכתיבת תשובה סופית. אשר לשאלות שהן כן שאלות חישוב, אין בודק תרגילים מאושר יותר מכזה שראה כי התשובה הסופית נכונה... הרגלי למידה לא מתקבלים היכן שאין למידה. אותה בת 15 כנראה באמת בשלב הזה של חייה לא צריכה הרגלים. כשתצטרך היא תוכל או לרכוש אותם או להתבכיין ולהאשים את כל העולם ואת הדשא של השכנים על כך שאין לה אותם. אם היא תלמד מתמטיקה, רוב הסיכויים הם ששום דבר מהנרכש בבי"ס היה עוזר לה ממילא - ההפך הוא הנכון (במיוחד לגבי התיכון).

 

[נטשה הרציונלית]

אני לגמרי מסכימה עם באדאבאדה

אני אף פעם לא הייתי כותבת דרך
כי מעבר לזה שלא הייתי צריכה, זה רק הפריע לי. אני מאסטרנטית למתמטיקה, עד היום עושה את הרוב בראש. לגבי "0 עגול" - בקורסים למתמטיקאים לרוב השאלות הן שאלות הוכחה, ואז אין שום משמעות לכתיבת תשובה סופית. אשר לשאלות שהן כן שאלות חישוב, אין בודק תרגילים מאושר יותר מכזה שראה כי התשובה הסופית נכונה... הרגלי למידה לא מתקבלים היכן שאין למידה. אותה בת 15 כנראה באמת בשלב הזה של חייה לא צריכה הרגלים. כשתצטרך היא תוכל או לרכוש אותם או להתבכיין ולהאשים את כל העולם ואת הדשא של השכנים על כך שאין לה אותם. אם היא תלמד מתמטיקה, רוב הסיכויים הם ששום דבר מהנרכש בבי"ס היה עוזר לה ממילא - ההפך הוא הנכון (במיוחד לגבי התיכון).

אני לגמרי מסכימה עם באדאבאדה
ולמען האמת לא ממש מבינה את הטיעון שלך נועה. השאלה היא לא אם כתבת דרך או לא, אלא האם בשאלות בהן היתה חשיבות לדרך - לא הצגת דרך, כי נראה לך מיותר, וויתרו לך כי את "מחוננת". ממש לא ברור לי מה את רוצה להגיד כשאת אומרת "כשתצטרך היא תוכל או לרכוש [הרגלי למידה] או להתבכיין ולהאשים את כל העולם ואת הדשא של השכנים על כך שאין לה אותם". הרי בדיוק זו כל הנקודה ! על זה בעצם מלינה ה"ילדה המחוננת" (ורבים אחרים בפורום הזה) - שאין להם הרגלי למידה ! מה זה חשוב את מי מאשימים ? "הילדה המחוננת" באופן קצת לא עקבי (לדעתי) מאשימה את "כיתת מחוננים". אבל הנקודה היא: הנטיה של המערכת היא פשוט לוותר למחונן, מעין הסכמה שבשתיקה (כמו שהיתה ל"ילדה המחוננת"): היא לא עושה כלום ואת לא מפריעה - הם לא מתעסקים אתה. ולדעתי זה גרוע. הדרך לדעתי צריכה להיות לא לוותר, אלא לאתגר. "הרגלי למידה לא מתקבלים היכן שאין למידה" - למידה היא לא רק הלמידה של החומר. זו בדיוק הנקודה של באדבאדה. ואחרון: "אם היא תלך ללמוד מתמטיקה" - מה זה קשור ? למה זה שיקול ? באותו הגיון אפשר להגיד שאם ילד בבית-ספר לא רוצה ללמוד גאומטריה - אז לא צריך, כי "אם הוא ילך להיות משורר...".

 

[Britush]

רק לגבי השורה האחרונה -

אני לגמרי מסכימה עם באדאבאדה
ולמען האמת לא ממש מבינה את הטיעון שלך נועה. השאלה היא לא אם כתבת דרך או לא, אלא האם בשאלות בהן היתה חשיבות לדרך - לא הצגת דרך, כי נראה לך מיותר, וויתרו לך כי את "מחוננת". ממש לא ברור לי מה את רוצה להגיד כשאת אומרת "כשתצטרך היא תוכל או לרכוש [הרגלי למידה] או להתבכיין ולהאשים את כל העולם ואת הדשא של השכנים על כך שאין לה אותם". הרי בדיוק זו כל הנקודה ! על זה בעצם מלינה ה"ילדה המחוננת" (ורבים אחרים בפורום הזה) - שאין להם הרגלי למידה ! מה זה חשוב את מי מאשימים ? "הילדה המחוננת" באופן קצת לא עקבי (לדעתי) מאשימה את "כיתת מחוננים". אבל הנקודה היא: הנטיה של המערכת היא פשוט לוותר למחונן, מעין הסכמה שבשתיקה (כמו שהיתה ל"ילדה המחוננת"): היא לא עושה כלום ואת לא מפריעה - הם לא מתעסקים אתה. ולדעתי זה גרוע. הדרך לדעתי צריכה להיות לא לוותר, אלא לאתגר. "הרגלי למידה לא מתקבלים היכן שאין למידה" - למידה היא לא רק הלמידה של החומר. זו בדיוק הנקודה של באדבאדה. ואחרון: "אם היא תלך ללמוד מתמטיקה" - מה זה קשור ? למה זה שיקול ? באותו הגיון אפשר להגיד שאם ילד בבית-ספר לא רוצה ללמוד גאומטריה - אז לא צריך, כי "אם הוא ילך להיות משורר...".

רק לגבי השורה האחרונה -
אני חושבת שנועה העלתה את ה"אם היא תלך ללמוד מתמטיקה" רק מפני שbadabada נתנה דוגמא ספציפית שקשורה למתמטיקה ("אבל כשהיא תגיש ככה תשובות במתמטיקה בבגרות ובאוניברסיטה היא תקבל 0 עגול").