מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א

[ילדה מחוננת]

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

 

[ילדה מחוננת]

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ב

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ב
כשהייתי בצבא התחלתי להבין שהיכולות שלי גבוהות יותר ממה שחשבתי. באיזו סיטואציה יצא לי לראות את חוות הדעת שנכתבו עלי בסיום קורס הקצינות - הן היו הטובות ביותר האפשריות בטפסים. בסיום הצבא כבר הבנתי שאם אני רוצה למוד משהו "רציני" באוניברסיטה אני חייבת לשפר את הציונים והלכתי לקורס בגרות 5 יחידות מתמטיקה באחד מבתי הספר האקסטרנים. פגשתי שם גם בוגרים אחרים מכיתות המחוננים. מתברר שאני לא הנפל היחיד מהכיתה... את הבגרות סיימתי עם 100. את הפסיכומטרי, אגב, עשיתי ללא קורס, במכה אחת, ונכנסתי למועדון ה 700+. היום אני סטודנטית שלומדת באוניברסיטה מקצוע טכנולוגי מבוקש, עם תנאי קבלה גבוהים ודרישות גבוהות מאוד במהלך הלימודים. עד היום אני רודפת אחרי לימודים יותר מאשר אחרי ציונים. עכשיו, עם סיום שנה א', שניים מהמרצים שלי למתמטיקה אמרו לי תודה על השתתפותי בקורס. אחד מהם אמר לי שהוא מאוד נהנה מהדיונים אתי במהלך השנה, והשני אמר שבזכות השתתפות שלי קידמתי את הקורס. בין מאות סטודנטים במחלקה, הייתי היחידה שעקבה אחרי ההרצאות, והצליחה לנהל דו שיח עם המרצה. (טוב נו, היה עוד אחד, אבל הוא משנה ב' ועושה את הקורסים האלו בפעם השניה). עם זאת, אני עדיין ירקתי דם בשנה הזאת בעוד שסטודנטים אחרים, שגם אם טרחו להגיע להרצאות ישבו הרחק מאחור ולא הבינו כלום, הצליחו להשיג ציונים גבוהים משלי ללא הרבה מאמץ. איך? מאוד פשוט. הם ידעו למרפק את עצמם, הגישו תרגילים שמישהו אחר פתר עבורם או שמצאו באינטרנט, שילמו על עבודות, ישבו עם מורים פרטיים במשך שעות, או שפשוט היו להם אחים גדולים שכבר סיימו את התואר ויכלו לעשות עבורם את רוב העבודה. הגעתי לאוניברסיטה עם הרגלי למידה שהיו רק בחיתוליהם, בלי הבנה איך המערכת עובדת, בלי לדעת איך ללמוד, בלי להיות מוכנה להתמודדות בלתי פוסקת. לא הייתי רגילה לקחת שיעורים פרטיים, לא הייתי רגילה לסכם, לא הייתי רגילה לתרגל. בעצם הרגלי הלמידה שלי התחילו להיבנות רק בקורס אחרי הצבא, וזה קצר מדי ולא מספיק כדי להתכונן ללימודים אקדמאים תובענים. בעיקר, לא ידעתי איך לבוא לבקש הארכה, איך לדבר עם מורים/מרצים/מתרגלים, איך להשיג הקלות, איך לקבל בונוסים. עד כיתה ט' הכל בא לי בקלות, ובשלוש שנות התיכון הייתי בגיל התבגרות ופשוט לא שמתי על בי"ס. כך לא יצא לי בשום שלב ללמוד איך מתמודדים עם מערכת של לימודים. .

 

[ילדה מחוננת]

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ג

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ג
אז מה אני אומרת בעצם? למה סיפרתי לכם את כל זה? לחץ על הילדים שלכם, מחוננים או לא, לא ישיג לכם דווקא את התוצאות שאתם מצפים להן. 1. הלחץ והתחרותיות לא מתאימים לכל אחד. יש ילדים שפורחים במצב הזה, ויש ילדים שנבלעים. היו לא מעט ילדים אחרים שלמדו איתי בכיתה שנשברו במהלך הדרך, בעיקר בגלל הלחץ החברתי. ילד בכיתת מחוננים זוכה ללעג מחבריו לשכבה. גם אם הלעג הזה בא מקנאה או מכל סיבה אחרת, לילד מתבגר זה לא משנה. אם הוא לא חברותי במיוחד, יהיה לו קשה להתחבר עם הילדים שמסביב שרואים בו "חנן". מצד שני, אם הוא לא מספיק חזק חברתית, גם החזקים בכיתה שלו ידרכו עליו בשמחה, אולי במטרה להיות הטובים ביותר בכיתה. 2. את מי זה מעניין? כשנרשמתי לאוניברסיטה אף אחד לא שאל אותי אם הייתי בכיתת מחוננים. זה לא מצוין בתעודת הבגרות, וזה לא מעניין אף אחד. מבקשים לראות צילום של תעודת הבגרות, חתום ע"י בית הספר. זה הכל. אם למדתי בכיתה למחוננים או בכיתה לקידום אוכלוסיות חלשות רק אני יודעת. מה שבוחנים הוא את השורה התחתונה – כמה נקודות עבור כמה יחידות. 3. מה מלמדים בכיתת מחוננים? האם אלו החיים האמיתיים? ממש לא. מלמדים אותך בדיוק את מה שלומדים שאר התלמידים. אולי ברמה מעט יותר גבוהה, לא יותר מזה. אף אחד לא מלמד מעל רמת 5 יחידות, אלא אם התלמיד נרשם למגמה מיוחדת. במה זה שונה מתלמיד בכיתה רגילה שבוחר ללמוד מקצועות ריאלים ברמה מוגברת? 4. תכלס, בחיים באמת אף אחד לא שואל אותך אם אתה מחונן או לא. ואני לא רואה אף אחד שירים שלט "אני מחונן" ולא יזכה למבט לועג. כי אם אתה שווה משהו- אתה צריך להוכיח את זה ולא לכתוב את זה. ואם בגיל 30 אתה מנפנף בכיתה שלך מהתיכון זה אומר משהו מאוד עצוב על ההישגים שלך אחריו. בעצם, ייתכן שהייתי מוציאה ציונים גבוהים יותר בבית ספר אחר, עם כיתה אחרת, בלי לחץ ודרישות גבוהות. יתכן שלא. יתכן שהייתי משתעממת כל כך שהייתי פורשת. מי יודע? אני יודע שמה שהיה לא היה הטוב ביותר. לא יכול להיות. .

 

[ילדה מחוננת]

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ד

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ד
מה יצא לי בסופו של דבר מהלימודים במסגרות למחוננים? 1. לחץ חברתי – הלחץ בכיתה שלי היה כפול. לא רק הלחץ הרגיל של כל כיתה, אלא גם לחץ בציונים, בהישגים לימודיים. לא, לא היתה שום "קנאת סופרים תרבה חכמה". בעיקר היתה קנאה ודורסנות שפגעה בכל מי שלא היה חבר של הילדים עם הלשון הכי חדה. 2. העשרה- נכון, זה נחמד, אבל מה מזה נשאר? אני עוד לא בת 25, ואני כבר לא זוכרת כמעט כלום מכל שיעורי ההעשרה שעברתי. בעיקר הם היו מבדרים, אך לא נתנו לנו לטעום את העולם האמיתי. אני לא יכולה להצביע על אף אחד מהנושאים שלמדתי במסגרת המחוננים ולהגיד "הנה, התלהבתי מזה והתעמקתי בזה". 3. תרבות- בואו נתעלם לרגע מבני כיתתי שנרדמו בהצגות... שוב, זה אולי חשוב אבל יכול היה להינתן בהרבה מסגרות אחרות. זה לא מצדיק את כל הלחץ מסביב. 4. האצת בגרויות – בדיעבד, הקצב המהיר לא תרם לי. למעשה, למעלה מחצי מבני ובנות כיתתי לא הצליחו לעמוד בבחינת הבגרות במתמטיקה בשלב מוקדם. חלק מאלו שלא הלכו ללמוד עם הכיתות הרגילות מצאו עצמם מתקנים ציונים, כמו כולם. 5. הרחבת בגרויות- זה היה באמת דבר שאין לי מילה רעה עליו. פשוט, אפשר לעשות זאת גם ללא מסגרת כיתת המחוננים. תלמיד תיכון יכול לבחור בכיתה מדעית או להרחיב מקצועות מדעיים (תלוי בבית הספר) ללא תלות בהגדרה שלו כמחונן או כתלמיד מן השורה. ואולי הדבר החשוב ביותר, והסיבה שאני כותבת לכם כאן: 6. לחץ מההורים- בילד מחונן תולים הרבה מאוד תקוות וציפיות. כאן אני חוזרת למה שכתבתי בתחילת דברי, על הטיפש מול המחונן. מילד טיפש אין ציפיות גבוהות. כשהוא מצליח לעשות דברים פשוטים הוא זוכה להכרה והערכה. אני מכירה לא מעט אנשים מתקשים, שעל כל הצלחה שלהם מקבלים פידבק חיובי ואוהב, וטוב שכך. אבל הילד המחונן... הוא נמצא במקום אחר לגמרי. מצופה ממנו להצטיין. מצופה ממנו להיות בחוד החנית. אם הוא מצליח, טוב, זה היה ברור שיצליח.. הוא הרי מחונן. ואם הוא נכשל... אז הוא בבעיה. הוא לא יכול להיות סתם ילד בינוני. הוא חייב להראות שהוא מחונן. אמאבא נושאים אליו עיניהם, משקיעים בו, מטפחים אותו, איך הוא יכול לאכזב אותם? אם כאשר הוא מצליח זה אומר שהוא מחונן, מה זה אומר כשהוא נכשל? האם הוא מפסיק להיות מחונן? האם הוא "מחונן מקולקל"? אולי הוא לא כזה חכם? אולי כולם טעו? לא יכול להיות שהם טעו, הם ההורים שלו, והורים תמיד צודקים (לפחות עד גיל ההתבגרות). אז מה זה אומר עליו? ואם הוא לא רוצה ללמוד פיזיקה? ואם הוא בכלל רוצה ללמוד פיסול? אם היא לא רוצה ללמוד רפואה? אם היא רוצה ללמוד טיפול בתנועה? איך אפשר לעשות את זה להורים? איך אפשר להיכשל? .

 

[ילדה מחוננת]

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ה

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ה
אני קוראת בפורום שלכם ורואה שוב ושוב את אותו הסיפור: הילד המחונן / הילדה המחוננת שלי לא רוצה להכין את החוברות הטפשיות של כיתתו. ברור שאני מצדיק/ה אותה/ו – הרי הבן יקיר לי מחונן ומה פתאום הוא צריך לבזבז את זמנו בחוברות שלא מתאימות לו? למה משרד החינוך לא דואג לו? בחיים לפעמים צריך לעשות גם דברים משעממים. צריך גם לעשות דברים לא כיפים. אני לא מכירה אף ילד שאוהב להכין שיעורים. פשוט לא קיים דבר כזה. אבל מה לעשות, כולם מכינים שיעורים. הילדים שלכם כל כך חכמים? יופי. תנו להם משהו נוסף להתעסק בו. היום אין דבר קל מזה. אתם יכולים לתת להם חידות. לשלוח אותם לחפש תשובות באינטרנט. אלו לא חייבים להיות דברים שאתם מתמצאים בהם. זה יכול להיות משחק משפחתי בו הילד צריך לאסוף ולסכם חומר על משהו, ולהציג אותו להורים או לאחים. אתם לא מרוצים מרמת החוברות במתמטיקה? אין כמו תרגול. כל השכל שבעולם לא יעזור בלי תרגול. בעיקר במקצועות מתמטיים. חייבם להכניס את החומר דרך הידיים, לא רק דרך הראש. אם הילדה שלכם לא תתרגל עכשיו את החוברות החלשות מדי לטעמכם, היא לא תתרגל בעתיד את החוברות הקשות. חלק מהרעיון של שיעורים קלים יחסית בכיתות הנמוכות הוא התרגלות לעצם הכנת השיעורים. הסתגלות לרעיון שחייבים להכין שיעורים, לתרגל בבית. אז נכון שבכיתה ג' אפשר להצליח בלי זה, אבל אני מרחמת על הילדים שלכם שיגיעו לכיתה י"א בלי שידעו להכין שיעורים (מנסיון אישי כאוב). יש גם את העניין שילדים חייבים להבין, שלא תמיד העולם מעניין. אין מה לעשות. האם אתם, הורים יקרים, מוצאים בכל יום אתגרים חדשים? האם אתם מתעניינים בכל משימה שעליכם לכם לעשות? יש משימות שאנחנו חייבים לעשות ללא קשר לרמת העניין שלנו בהן, גם אם הן לא לרמתנו. אם אלו משימות משעממות שהבוס בעבודה מטיל עלינו מדי פעם, אם אלו פרטים שוליים שאנחנו צריכים להתעסק בהם למען הצלחת פרויקט גדול, ואם אלו אפילו מטלות ניהול בית, שהן ללא ספק לא כיף גדול. אז חוברות משעממות במתמטיקה של כיתה ג' הן אחת המשימות האלו. אתם כל כך רוצים לשפר את הכישורים המתמטיים של ילדיכם? תנו להם לסיים את החוברות, ואז תנו להם חוברות ברמה גבוהה יותר. אם תאפשרו להם לדלג על יותר מדי שלבים בדרך לא יהיה להם בסיס טוב. בסיס טוב הוא המפתח לרוב המתמטיקה. האמינו לי, כשיגיעו לאוניברסיטה הם ישמחו על זה שהבסיס שלהם מעולה. או לחילופין, יצטערו על זה שלא תרגלו מספיק כשהיו קטנים ועכשיו מבזבזים זמן יקר על נסיונות להתמודד עם משימות פשוטות במקום להבין את המורכבות. יש לכם הרבה כוונות טובות. אתם רוצים שהילדים לא יבזבזו את זמנם בדרך למצוינות. אני מבינה את זה. אבל אני רואה אחר כך איך זה משפיע לשנים. אתם באים עם כוונות מאוד טובות לילדיכם בני ה 10. כשהם יהיו בני 20 זה יתנקם בהם. לא חבל? .

 

[ילדה מחוננת]

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ו

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ו
אני רואה גם מדי פעם כל מני ילדים שכותבים כאן, ורוצים להיות בכיתת מחוננים. כמו בתחומים רבים בחיים, התדמית היא הכל. לכיתת מחוננים יש תדמית של כיתה שמקדמת את התלמידים וגורמת להם לנצל את הכישורים שלהם ברמה גבוהה. לפי נסיוני, אני כלל לא בטוחה שזהו המצב. יצא לי לפני כשנה לשבת עם קבוצה די אקראית של בנות גילי (פחות או יותר) ולשוחח. תוך כדי השיחה התברר שכמעט כל המשתתפות הן בוגרות כיתות מחוננים. רק אחת מאיתנו למדה במסגרת רגילה. אמא שלה לא מעריכה את הפרויקטים לקידום מחוננים ולא רצתה שהבת שלה תבחן אליהם. מבין 6 הבנות שישבו באותו החדר, הבחורה שהיתה בכיתה רגילה סיימה בגרות ריאלית, עם מספר היחידות הגבוה ביותר, ובציונים הגבוהים ביותר. היא בחרה ללמוד בתיכון את המקצועות המדעיים ברמה מוגברת, והצטיינה בכך. לכיתת מחוננים יש יופי של תדמית. יופי של רושם. חלק מהמשיכה מגיעה מפעילויות ההעשרה שאינן קשורות ללימודים. כל ילד ישמח ללכת לחוג ג'אגלינג במקום ללמוד בכיתה. אני כלל לא בטוחה שזה עובד לטובת התלמידים. התדמית של כיתת המחוננים עובדת בשני מישורים – אחד מול התלמידים ואחד מול המורים. מבחינת התלמידים זה אומר שלא באמת צריך להתאמץ. ילד מחונן בכיתת מחוננים כבר הוכיח את עצמו מעצם זה שהתקבל לכיתה. כל עוד מצבו לא ירוד באופן קיצוני, אף אחד לא יחשוב להוציא אותו מהכיתה או להעביר אותו ללימודים ברמה נמוכה יותר בחלק מהמקצועות. לעומת זאת, לילד בכיתה רגילה יש התמודדות מתמדת עם המערכת. ילד בכיתה רגילה בתיכון שרוצה ללמוד מקצוע מדעי חייב ללמוד מתמטיקה ברמה מוגברת. ככל הידוע לי זה לא מגובה בתקנות משרד החינוך, אך זו שיטה נהוגה בבתי הספר שאני מכירה. ילד בכיתת מחוננים, גם אם הוא יושב בכיתה ולא ממש עוקב אחרי המורה למתמטיקה, גם אם הציונים שלו לא מזהירים, יכול עדיין לבחור ללמוד מקצוע מדעי. בעוד שהילד הרגיל חייב להתאמץ ולהוכיח את עצמו, הילד המחונן יכול לאבד לחלוטין את הכיתה ואף אחד לא יתרגש מזה. ככה מגיעים לבגרות במתמטיקה בלי באמת לדעת שום דבר. מבחינת המורים ללמד בכיתת מחוננים זה סוג של יוקרה. המורים שמלמדים את המחוננים הם לאו דווקא המורים הטובים ביותר, אלא המורים בעלי היוקרה הגבוהה ביותר בבית הספר. מורים שמעמדם בתוך הסגל הוא גבוה יזכו ללמד את המחוננים. זה לא אומר דבר על איכותם. הם יכולים להיות טובים יותר או פחות. מי מודד את זה? .

 

[apk]

גם אני מודה לך על השיתוף

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ו
אני רואה גם מדי פעם כל מני ילדים שכותבים כאן, ורוצים להיות בכיתת מחוננים. כמו בתחומים רבים בחיים, התדמית היא הכל. לכיתת מחוננים יש תדמית של כיתה שמקדמת את התלמידים וגורמת להם לנצל את הכישורים שלהם ברמה גבוהה. לפי נסיוני, אני כלל לא בטוחה שזהו המצב. יצא לי לפני כשנה לשבת עם קבוצה די אקראית של בנות גילי (פחות או יותר) ולשוחח. תוך כדי השיחה התברר שכמעט כל המשתתפות הן בוגרות כיתות מחוננים. רק אחת מאיתנו למדה במסגרת רגילה. אמא שלה לא מעריכה את הפרויקטים לקידום מחוננים ולא רצתה שהבת שלה תבחן אליהם. מבין 6 הבנות שישבו באותו החדר, הבחורה שהיתה בכיתה רגילה סיימה בגרות ריאלית, עם מספר היחידות הגבוה ביותר, ובציונים הגבוהים ביותר. היא בחרה ללמוד בתיכון את המקצועות המדעיים ברמה מוגברת, והצטיינה בכך. לכיתת מחוננים יש יופי של תדמית. יופי של רושם. חלק מהמשיכה מגיעה מפעילויות ההעשרה שאינן קשורות ללימודים. כל ילד ישמח ללכת לחוג ג'אגלינג במקום ללמוד בכיתה. אני כלל לא בטוחה שזה עובד לטובת התלמידים. התדמית של כיתת המחוננים עובדת בשני מישורים – אחד מול התלמידים ואחד מול המורים. מבחינת התלמידים זה אומר שלא באמת צריך להתאמץ. ילד מחונן בכיתת מחוננים כבר הוכיח את עצמו מעצם זה שהתקבל לכיתה. כל עוד מצבו לא ירוד באופן קיצוני, אף אחד לא יחשוב להוציא אותו מהכיתה או להעביר אותו ללימודים ברמה נמוכה יותר בחלק מהמקצועות. לעומת זאת, לילד בכיתה רגילה יש התמודדות מתמדת עם המערכת. ילד בכיתה רגילה בתיכון שרוצה ללמוד מקצוע מדעי חייב ללמוד מתמטיקה ברמה מוגברת. ככל הידוע לי זה לא מגובה בתקנות משרד החינוך, אך זו שיטה נהוגה בבתי הספר שאני מכירה. ילד בכיתת מחוננים, גם אם הוא יושב בכיתה ולא ממש עוקב אחרי המורה למתמטיקה, גם אם הציונים שלו לא מזהירים, יכול עדיין לבחור ללמוד מקצוע מדעי. בעוד שהילד הרגיל חייב להתאמץ ולהוכיח את עצמו, הילד המחונן יכול לאבד לחלוטין את הכיתה ואף אחד לא יתרגש מזה. ככה מגיעים לבגרות במתמטיקה בלי באמת לדעת שום דבר. מבחינת המורים ללמד בכיתת מחוננים זה סוג של יוקרה. המורים שמלמדים את המחוננים הם לאו דווקא המורים הטובים ביותר, אלא המורים בעלי היוקרה הגבוהה ביותר בבית הספר. מורים שמעמדם בתוך הסגל הוא גבוה יזכו ללמד את המחוננים. זה לא אומר דבר על איכותם. הם יכולים להיות טובים יותר או פחות. מי מודד את זה? .

גם אני מודה לך על השיתוף
ואני אומר לך מה המוטו שלי, והוא גם מסקנתי מדבריך (למרות שאולי לא לחלוטין תסכימי איתי) - "חנוך לנער לפי דרכו". יש ילדים שעל אף היותם מחוננים, טוב להם יותר ללמוד במסגרת רגילה, שבהקשר הלימודי היא חסרת אתגרים מבחינתם - אז את אלה יש לשים במסגרת הרגילה. לעומתם יש ילדים שעבורם אולי הנכון הוא מה שאמרו בני נוער שהשתתפו בתוכניות שהובאו בערוץ 8 לאחרונה: "השיטה המואצת והלוחצת היא אולי לא האידיאלית, אבל כל השיטות האחרות שקיימות היו הרבה יותר מזיקות ומאמללות עבורי. לכן, מבין האפשרויות הקיימות זו הדרך הטובה ביותר עבורי ואני מודה להורי שמאפשרים לי אותה". אז לאלה צריך לאפשר את מירב ההאצה שמתאימה להם. תפקידנו כהורים (וזה יהיה תפקידך כשיהיו לך ילדים) להבחין גם מה הפוטנציאל של הילד שלנו, גם מה נקודות החולשה שלו, וגם מה הדרך המתאימה ביותר עבורו - בין אם היא דרכו של הרוב ובין אם נהייה במיעוט, עלינו לפעול בדרך שנכונה לילד שלנו למען יגדל להיות בוגר חיובי ובדרך יהנה מילדות מאושרת אמיתית (ולא מילדות של פינוק) (וגם הגדרת האושר שונה מילד לילד). אני לגבי בתי דבר אחד כבר החלטתי. מגיל מאוד צעיר היא שומעת על כל האפשרויות הקיימות ואיך ניתן להגיע לכל אחת מהן. בינתיים היא לומדת בקצב שבא לה, אבל אם בשלב מסוים היא תחליט שהיא רוצה להגיע מוקדם לאקדמיה, היא יודעת כבר מה עליה להשקיע כדי להגיע לזה. החשוב ביותר הוא שהיא יודעת שאצלנו בבית היא זאת שקובעת את קצב הלמידה שלה ולא אף אדם אחר, היא גם יודעת שאחרי שתסיים את מה שבעינינו הוא בסיס (ולא חשוב באיזה גיל זה יקרה) מעבר לזה רק היא תבחר מה, כמה ואיך היא תלמד. יש לנו רק 3 תנאים: 1) שהיא תלמד לפחות את מה שבעינינו הוא בסיס 2) שהיא לא תזניח את חיי החברה שלה (אם כי לא נלחץ להרבה אם תרצה מעט) 3) שהחל מגיל 7 או 8 תתחיל גם לקחת חלק במטלות הבית, לפני כן רק שתסייע במה שתרצה ושתשמור על הסדר בחדרה אם את אלה היא תבצע כל היתר נתון אך ורק לשיקול דעתה. תרצה למידה איטית - תלמד לאט, תרצה למידה מואצת - אין בעיה נרוץ יחד איתה. אז שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך דרכך

 

[ילדה מחוננת]

תודה על התגובה

גם אני מודה לך על השיתוף
ואני אומר לך מה המוטו שלי, והוא גם מסקנתי מדבריך (למרות שאולי לא לחלוטין תסכימי איתי) - "חנוך לנער לפי דרכו". יש ילדים שעל אף היותם מחוננים, טוב להם יותר ללמוד במסגרת רגילה, שבהקשר הלימודי היא חסרת אתגרים מבחינתם - אז את אלה יש לשים במסגרת הרגילה. לעומתם יש ילדים שעבורם אולי הנכון הוא מה שאמרו בני נוער שהשתתפו בתוכניות שהובאו בערוץ 8 לאחרונה: "השיטה המואצת והלוחצת היא אולי לא האידיאלית, אבל כל השיטות האחרות שקיימות היו הרבה יותר מזיקות ומאמללות עבורי. לכן, מבין האפשרויות הקיימות זו הדרך הטובה ביותר עבורי ואני מודה להורי שמאפשרים לי אותה". אז לאלה צריך לאפשר את מירב ההאצה שמתאימה להם. תפקידנו כהורים (וזה יהיה תפקידך כשיהיו לך ילדים) להבחין גם מה הפוטנציאל של הילד שלנו, גם מה נקודות החולשה שלו, וגם מה הדרך המתאימה ביותר עבורו - בין אם היא דרכו של הרוב ובין אם נהייה במיעוט, עלינו לפעול בדרך שנכונה לילד שלנו למען יגדל להיות בוגר חיובי ובדרך יהנה מילדות מאושרת אמיתית (ולא מילדות של פינוק) (וגם הגדרת האושר שונה מילד לילד). אני לגבי בתי דבר אחד כבר החלטתי. מגיל מאוד צעיר היא שומעת על כל האפשרויות הקיימות ואיך ניתן להגיע לכל אחת מהן. בינתיים היא לומדת בקצב שבא לה, אבל אם בשלב מסוים היא תחליט שהיא רוצה להגיע מוקדם לאקדמיה, היא יודעת כבר מה עליה להשקיע כדי להגיע לזה. החשוב ביותר הוא שהיא יודעת שאצלנו בבית היא זאת שקובעת את קצב הלמידה שלה ולא אף אדם אחר, היא גם יודעת שאחרי שתסיים את מה שבעינינו הוא בסיס (ולא חשוב באיזה גיל זה יקרה) מעבר לזה רק היא תבחר מה, כמה ואיך היא תלמד. יש לנו רק 3 תנאים: 1) שהיא תלמד לפחות את מה שבעינינו הוא בסיס 2) שהיא לא תזניח את חיי החברה שלה (אם כי לא נלחץ להרבה אם תרצה מעט) 3) שהחל מגיל 7 או 8 תתחיל גם לקחת חלק במטלות הבית, לפני כן רק שתסייע במה שתרצה ושתשמור על הסדר בחדרה אם את אלה היא תבצע כל היתר נתון אך ורק לשיקול דעתה. תרצה למידה איטית - תלמד לאט, תרצה למידה מואצת - אין בעיה נרוץ יחד איתה. אז שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך דרכך

תודה על התגובה
אני דווקא מסכימה עם רוב דבריך. "חנוך לנער על פי דרכו" הוא מוטו מעולה

כתבתי בין דברי שאולי בכיתה רגילה הייתי סובלת יותר. אני לא יודעת. לי כיתת המחוננים לא עשתה טוב. אני שמחה שאת מציגה לבתך את כל האפשרויות הקיימות ומאפשרת לה לבחור. אני מקווה שתהיה לך האפשרות להציג לה את הצדדים החיוביים ואת הצדדים השליליים של כל אפשרות. אני לא יודעת מה הייתי בוחרת אילו יכולתי להיות שוב בת 6. בזמני אותרתי כמחוננת בלימודים וגם בספורט, והייתי במצוקה כשגיליתי שאני חייבת לבחור ביניהם. אני מקווה שכשאהיה אמא אדע להיות קשובה לצרכים של הילדים שלי בכל התחומים. התנאים שאת מציבה נראים לי הוגנים. יש רק שלוש שאלות הבהרה. מהו הבסיס בעיניכם? עד כמה תיקח חלק במטלות הבית? האם יש לה אחים? תודה רבה לך. בהצלחה לך ולבתך. אני מקווה שהיא תשתלב במסגרת שתתאים לה ביותר. .

 

[E s t e b a n]

נסיוני היה שונה מאוד משלך...

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ו
אני רואה גם מדי פעם כל מני ילדים שכותבים כאן, ורוצים להיות בכיתת מחוננים. כמו בתחומים רבים בחיים, התדמית היא הכל. לכיתת מחוננים יש תדמית של כיתה שמקדמת את התלמידים וגורמת להם לנצל את הכישורים שלהם ברמה גבוהה. לפי נסיוני, אני כלל לא בטוחה שזהו המצב. יצא לי לפני כשנה לשבת עם קבוצה די אקראית של בנות גילי (פחות או יותר) ולשוחח. תוך כדי השיחה התברר שכמעט כל המשתתפות הן בוגרות כיתות מחוננים. רק אחת מאיתנו למדה במסגרת רגילה. אמא שלה לא מעריכה את הפרויקטים לקידום מחוננים ולא רצתה שהבת שלה תבחן אליהם. מבין 6 הבנות שישבו באותו החדר, הבחורה שהיתה בכיתה רגילה סיימה בגרות ריאלית, עם מספר היחידות הגבוה ביותר, ובציונים הגבוהים ביותר. היא בחרה ללמוד בתיכון את המקצועות המדעיים ברמה מוגברת, והצטיינה בכך. לכיתת מחוננים יש יופי של תדמית. יופי של רושם. חלק מהמשיכה מגיעה מפעילויות ההעשרה שאינן קשורות ללימודים. כל ילד ישמח ללכת לחוג ג'אגלינג במקום ללמוד בכיתה. אני כלל לא בטוחה שזה עובד לטובת התלמידים. התדמית של כיתת המחוננים עובדת בשני מישורים – אחד מול התלמידים ואחד מול המורים. מבחינת התלמידים זה אומר שלא באמת צריך להתאמץ. ילד מחונן בכיתת מחוננים כבר הוכיח את עצמו מעצם זה שהתקבל לכיתה. כל עוד מצבו לא ירוד באופן קיצוני, אף אחד לא יחשוב להוציא אותו מהכיתה או להעביר אותו ללימודים ברמה נמוכה יותר בחלק מהמקצועות. לעומת זאת, לילד בכיתה רגילה יש התמודדות מתמדת עם המערכת. ילד בכיתה רגילה בתיכון שרוצה ללמוד מקצוע מדעי חייב ללמוד מתמטיקה ברמה מוגברת. ככל הידוע לי זה לא מגובה בתקנות משרד החינוך, אך זו שיטה נהוגה בבתי הספר שאני מכירה. ילד בכיתת מחוננים, גם אם הוא יושב בכיתה ולא ממש עוקב אחרי המורה למתמטיקה, גם אם הציונים שלו לא מזהירים, יכול עדיין לבחור ללמוד מקצוע מדעי. בעוד שהילד הרגיל חייב להתאמץ ולהוכיח את עצמו, הילד המחונן יכול לאבד לחלוטין את הכיתה ואף אחד לא יתרגש מזה. ככה מגיעים לבגרות במתמטיקה בלי באמת לדעת שום דבר. מבחינת המורים ללמד בכיתת מחוננים זה סוג של יוקרה. המורים שמלמדים את המחוננים הם לאו דווקא המורים הטובים ביותר, אלא המורים בעלי היוקרה הגבוהה ביותר בבית הספר. מורים שמעמדם בתוך הסגל הוא גבוה יזכו ללמד את המחוננים. זה לא אומר דבר על איכותם. הם יכולים להיות טובים יותר או פחות. מי מודד את זה? .

נסיוני היה שונה מאוד משלך...
כבוגר כיתת מחוננים בעצמי (מכיתה ד' עד י"ב, ככה זה היה באיזור שגרתי בו) אני רוצה להציג פרספקטיבה קצת אחרת. הלימודים לא היו משעממים לי, אלא במקרים נדירים שהמורה עצמו/ה היה משעמם. בכלל, שמתי לב שיש כאלה שמשתעממים ויש כאלה שלא - אני מהטיפוסים שקשה להם להשתעמם. כשמורה היה משעמם או התקדם לאט מדי, זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר

את שיעורי ההעשרה אני זוכר היטב ובפירוט. אני יכול להצביע על נושאים רבים שנחשפתי אליהם בשיעורים האלה ועניינו אותי מאוד. חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה. הכיתה היתה -מאוד- לא תחרותית. באופן קיצוני. לא פעם שמעתי אנשים מהמערכת מתפלאים על חוסר התחרותיות, ועל הכשלון שלהם לעודד אותה. בתיכון המצב הגיע לקיצוניות כאשר בית הספר דרש שנעשה "עבודת גמר" בהיקף של שנה שלמה בהנחיית פרופסורים מהאקדמיה, כאשר זה התנאי לקבל "תעודת מחונן". זה נשמע לנו מטופש לגמרי. שיחות ואיומים מצד בכירים כאלה ואחרים לא הועילו -- מלבד בודדים רובנו מרד ולא עשה עבודת גמר כזו, ובאמת לא קיבלנו "תעודת מחונן" ששווה לדעתי כקליפת השום. צחקנו על זה הרבה מאוד ב"מסיבה הרשמית" של סוף מסלול המחוננים.

באף שלב לא חשתי שההורים שלי מצפים ממני לעשות משהו שלא ממילא עשיתי או רציתי לעשות -- למעשה, ההורים שלנו, ש"גדלו" ביחד הרבה שנים, היו אלה שצחקו על "תעודת המחונן" בקטע שהם התעקשו להציג באותה מסיבה. אני אישית אמצתי לעצמי עוד אז הרגלי למידה על פי עקרון ה"מספיק לי ככה" -- מעין אופטימיזציה בין התועלת הצפוייה לי מציון מסויים לבין כמות ההשקעה הנדרשת ממני כדי להגיע לאותו ציון. מקצוע שלא מעניין אותי או שאני לא צריך אותו בשביל להשיג משהו, כמובן שיקבל פחות השקעה אם בכלל. בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע. אחה"צ אחד לפני מבחן גדול, זה היה המצב הנפוץ... לפני בגרויות, יום או פחות במקצועות הקלים, עד שלושה ימים במקצועות הקשים. זה לחלוטין היה מספיק לי ולחברי לציונים מספקים ביותר -- לא כי אנחנו חייזרים עם זכרון צילומי אלא פשוט כי החומר נלמד כמו שצריך במהלך השנה עצמה! זה היה לקח חשוב, שניתן למצוא דרך מעניינת ללמוד דברים תוך כדי השנה. לקחתי את הלקח הזה איתי ללימודים הגבוהים, וגם שם מעולם לא למדתי למבחן יותר מיומיים-שלושה. לפעמים למדתי רק מהמרצים, לפעמים רק מהמתרגלים, ולפעמים לבד - אבל לא השתעממתי. זה מוביל אותי לנקודה חשובה: מבחינת המורים, לפחות, אני בוודאות יודע שבתיכון זכיתי למורים הטובים ביותר שהיו מצויים במערכת. מורים שראו בהוראה שליחות, ויו אינטליגנטים, מאתגרים ומתאימים ללמד אוכלוסיה כזו, מנוסים, דידקטיים וכמובן בעלי תארים מתקדמים עד מתקדמים-מאוד במקצועם. גם בחטיבה וביסודי היו מורים מעולים, אבל לא ידעתי להעריך אותם כמו בתור בוגר צעיר בתיכון. לסיכום, אני יכול לומר ששילוב של שלושה גורמים תרם לשביעות הרצון הגדולה שלי מכיתת המחוננים בה למדתי. 1. המורים המצויינים ובעיקר המחנכות, שהיו אנשים נדירים ומודלים אמיתיים לחיקוי. עשור אחרי, חלקנו עדיין נמצא בקשר עם המחנכת מהתיכון. 2. האנשים שבכיתה והיכולת להתגבש ולהסתדר ביננו. למרות שבתיכון התחולל הפיצול הצפוי לכיוונים אישיים שונים, עדיין כתלמידים היינו מגובשים מול גורמים בעייתיים במערכת. 3. ההתאמה שלי למסגרת הזו. בפירוש היו כאלה שנהנו פחות או פרשו. אם מישהו מעוניין לדעת אלו יתרונות ואלו חסרונות אני מרגיש שהיו ללימודים בכיתת מחוננים, אני אשמח לענות. הבאתי את הפרספקטיבה שלי כדי להראות עד כמה שונה חוויה יכולה להיות אצל אנשים שונים, ואולי כדי להדגיש עד כמה חשוב למצוא את הדרך המתאימה לאינדבידואל במקום להכליל מנסיונם של אחרים.

 

[נועה לביא]

הלו הלו!

נסיוני היה שונה מאוד משלך...
כבוגר כיתת מחוננים בעצמי (מכיתה ד' עד י"ב, ככה זה היה באיזור שגרתי בו) אני רוצה להציג פרספקטיבה קצת אחרת. הלימודים לא היו משעממים לי, אלא במקרים נדירים שהמורה עצמו/ה היה משעמם. בכלל, שמתי לב שיש כאלה שמשתעממים ויש כאלה שלא - אני מהטיפוסים שקשה להם להשתעמם. כשמורה היה משעמם או התקדם לאט מדי, זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר

את שיעורי ההעשרה אני זוכר היטב ובפירוט. אני יכול להצביע על נושאים רבים שנחשפתי אליהם בשיעורים האלה ועניינו אותי מאוד. חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה. הכיתה היתה -מאוד- לא תחרותית. באופן קיצוני. לא פעם שמעתי אנשים מהמערכת מתפלאים על חוסר התחרותיות, ועל הכשלון שלהם לעודד אותה. בתיכון המצב הגיע לקיצוניות כאשר בית הספר דרש שנעשה "עבודת גמר" בהיקף של שנה שלמה בהנחיית פרופסורים מהאקדמיה, כאשר זה התנאי לקבל "תעודת מחונן". זה נשמע לנו מטופש לגמרי. שיחות ואיומים מצד בכירים כאלה ואחרים לא הועילו -- מלבד בודדים רובנו מרד ולא עשה עבודת גמר כזו, ובאמת לא קיבלנו "תעודת מחונן" ששווה לדעתי כקליפת השום. צחקנו על זה הרבה מאוד ב"מסיבה הרשמית" של סוף מסלול המחוננים.

באף שלב לא חשתי שההורים שלי מצפים ממני לעשות משהו שלא ממילא עשיתי או רציתי לעשות -- למעשה, ההורים שלנו, ש"גדלו" ביחד הרבה שנים, היו אלה שצחקו על "תעודת המחונן" בקטע שהם התעקשו להציג באותה מסיבה. אני אישית אמצתי לעצמי עוד אז הרגלי למידה על פי עקרון ה"מספיק לי ככה" -- מעין אופטימיזציה בין התועלת הצפוייה לי מציון מסויים לבין כמות ההשקעה הנדרשת ממני כדי להגיע לאותו ציון. מקצוע שלא מעניין אותי או שאני לא צריך אותו בשביל להשיג משהו, כמובן שיקבל פחות השקעה אם בכלל. בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע. אחה"צ אחד לפני מבחן גדול, זה היה המצב הנפוץ... לפני בגרויות, יום או פחות במקצועות הקלים, עד שלושה ימים במקצועות הקשים. זה לחלוטין היה מספיק לי ולחברי לציונים מספקים ביותר -- לא כי אנחנו חייזרים עם זכרון צילומי אלא פשוט כי החומר נלמד כמו שצריך במהלך השנה עצמה! זה היה לקח חשוב, שניתן למצוא דרך מעניינת ללמוד דברים תוך כדי השנה. לקחתי את הלקח הזה איתי ללימודים הגבוהים, וגם שם מעולם לא למדתי למבחן יותר מיומיים-שלושה. לפעמים למדתי רק מהמרצים, לפעמים רק מהמתרגלים, ולפעמים לבד - אבל לא השתעממתי. זה מוביל אותי לנקודה חשובה: מבחינת המורים, לפחות, אני בוודאות יודע שבתיכון זכיתי למורים הטובים ביותר שהיו מצויים במערכת. מורים שראו בהוראה שליחות, ויו אינטליגנטים, מאתגרים ומתאימים ללמד אוכלוסיה כזו, מנוסים, דידקטיים וכמובן בעלי תארים מתקדמים עד מתקדמים-מאוד במקצועם. גם בחטיבה וביסודי היו מורים מעולים, אבל לא ידעתי להעריך אותם כמו בתור בוגר צעיר בתיכון. לסיכום, אני יכול לומר ששילוב של שלושה גורמים תרם לשביעות הרצון הגדולה שלי מכיתת המחוננים בה למדתי. 1. המורים המצויינים ובעיקר המחנכות, שהיו אנשים נדירים ומודלים אמיתיים לחיקוי. עשור אחרי, חלקנו עדיין נמצא בקשר עם המחנכת מהתיכון. 2. האנשים שבכיתה והיכולת להתגבש ולהסתדר ביננו. למרות שבתיכון התחולל הפיצול הצפוי לכיוונים אישיים שונים, עדיין כתלמידים היינו מגובשים מול גורמים בעייתיים במערכת. 3. ההתאמה שלי למסגרת הזו. בפירוש היו כאלה שנהנו פחות או פרשו. אם מישהו מעוניין לדעת אלו יתרונות ואלו חסרונות אני מרגיש שהיו ללימודים בכיתת מחוננים, אני אשמח לענות. הבאתי את הפרספקטיבה שלי כדי להראות עד כמה שונה חוויה יכולה להיות אצל אנשים שונים, ואולי כדי להדגיש עד כמה חשוב למצוא את הדרך המתאימה לאינדבידואל במקום להכליל מנסיונם של אחרים.

הלו הלו!
מה רע בחיזרים עם זכרון צילומי?

 

[ילדה מחוננת]

כמה התייחסויות

נסיוני היה שונה מאוד משלך...
כבוגר כיתת מחוננים בעצמי (מכיתה ד' עד י"ב, ככה זה היה באיזור שגרתי בו) אני רוצה להציג פרספקטיבה קצת אחרת. הלימודים לא היו משעממים לי, אלא במקרים נדירים שהמורה עצמו/ה היה משעמם. בכלל, שמתי לב שיש כאלה שמשתעממים ויש כאלה שלא - אני מהטיפוסים שקשה להם להשתעמם. כשמורה היה משעמם או התקדם לאט מדי, זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר

את שיעורי ההעשרה אני זוכר היטב ובפירוט. אני יכול להצביע על נושאים רבים שנחשפתי אליהם בשיעורים האלה ועניינו אותי מאוד. חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה. הכיתה היתה -מאוד- לא תחרותית. באופן קיצוני. לא פעם שמעתי אנשים מהמערכת מתפלאים על חוסר התחרותיות, ועל הכשלון שלהם לעודד אותה. בתיכון המצב הגיע לקיצוניות כאשר בית הספר דרש שנעשה "עבודת גמר" בהיקף של שנה שלמה בהנחיית פרופסורים מהאקדמיה, כאשר זה התנאי לקבל "תעודת מחונן". זה נשמע לנו מטופש לגמרי. שיחות ואיומים מצד בכירים כאלה ואחרים לא הועילו -- מלבד בודדים רובנו מרד ולא עשה עבודת גמר כזו, ובאמת לא קיבלנו "תעודת מחונן" ששווה לדעתי כקליפת השום. צחקנו על זה הרבה מאוד ב"מסיבה הרשמית" של סוף מסלול המחוננים.

באף שלב לא חשתי שההורים שלי מצפים ממני לעשות משהו שלא ממילא עשיתי או רציתי לעשות -- למעשה, ההורים שלנו, ש"גדלו" ביחד הרבה שנים, היו אלה שצחקו על "תעודת המחונן" בקטע שהם התעקשו להציג באותה מסיבה. אני אישית אמצתי לעצמי עוד אז הרגלי למידה על פי עקרון ה"מספיק לי ככה" -- מעין אופטימיזציה בין התועלת הצפוייה לי מציון מסויים לבין כמות ההשקעה הנדרשת ממני כדי להגיע לאותו ציון. מקצוע שלא מעניין אותי או שאני לא צריך אותו בשביל להשיג משהו, כמובן שיקבל פחות השקעה אם בכלל. בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע. אחה"צ אחד לפני מבחן גדול, זה היה המצב הנפוץ... לפני בגרויות, יום או פחות במקצועות הקלים, עד שלושה ימים במקצועות הקשים. זה לחלוטין היה מספיק לי ולחברי לציונים מספקים ביותר -- לא כי אנחנו חייזרים עם זכרון צילומי אלא פשוט כי החומר נלמד כמו שצריך במהלך השנה עצמה! זה היה לקח חשוב, שניתן למצוא דרך מעניינת ללמוד דברים תוך כדי השנה. לקחתי את הלקח הזה איתי ללימודים הגבוהים, וגם שם מעולם לא למדתי למבחן יותר מיומיים-שלושה. לפעמים למדתי רק מהמרצים, לפעמים רק מהמתרגלים, ולפעמים לבד - אבל לא השתעממתי. זה מוביל אותי לנקודה חשובה: מבחינת המורים, לפחות, אני בוודאות יודע שבתיכון זכיתי למורים הטובים ביותר שהיו מצויים במערכת. מורים שראו בהוראה שליחות, ויו אינטליגנטים, מאתגרים ומתאימים ללמד אוכלוסיה כזו, מנוסים, דידקטיים וכמובן בעלי תארים מתקדמים עד מתקדמים-מאוד במקצועם. גם בחטיבה וביסודי היו מורים מעולים, אבל לא ידעתי להעריך אותם כמו בתור בוגר צעיר בתיכון. לסיכום, אני יכול לומר ששילוב של שלושה גורמים תרם לשביעות הרצון הגדולה שלי מכיתת המחוננים בה למדתי. 1. המורים המצויינים ובעיקר המחנכות, שהיו אנשים נדירים ומודלים אמיתיים לחיקוי. עשור אחרי, חלקנו עדיין נמצא בקשר עם המחנכת מהתיכון. 2. האנשים שבכיתה והיכולת להתגבש ולהסתדר ביננו. למרות שבתיכון התחולל הפיצול הצפוי לכיוונים אישיים שונים, עדיין כתלמידים היינו מגובשים מול גורמים בעייתיים במערכת. 3. ההתאמה שלי למסגרת הזו. בפירוש היו כאלה שנהנו פחות או פרשו. אם מישהו מעוניין לדעת אלו יתרונות ואלו חסרונות אני מרגיש שהיו ללימודים בכיתת מחוננים, אני אשמח לענות. הבאתי את הפרספקטיבה שלי כדי להראות עד כמה שונה חוויה יכולה להיות אצל אנשים שונים, ואולי כדי להדגיש עד כמה חשוב למצוא את הדרך המתאימה לאינדבידואל במקום להכליל מנסיונם של אחרים.

כמה התייחסויות
נתחיל מזה שאני שמחה שהוספת את נקודת מבטך. אני כתבתי את החוויות והנסיון שלי. טוב לדעת שיש גם חוויות אחרות

יש לי כמה השגות על הדברים שאמרת. "זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר" אם זה לא אומר שהשתעממת, אני לא יודעת מה כן. אני שמחה שהכיתה שלך היתה מאוד לא תחרותית. בוא נגיד שאכן הנסיון של כל אחד מאיתנו הוא אחר. אני אסתכן ואגיד שלדעתי גם מי שהיה מלך הכיתה שלי לא הרגיש תחרותיות יוצאת דופן. הוא בטח הרגיש טוב עם האווירה בכיתה. "בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע." טוב, ברור שלכל אחד יש את התחומים בהם הוא חזק יותר. גם לי היו מקצועות בהם הצטיינתי בלי השקעה. זה עדיין לא פותר את הבעיה במקצועות הפחות חזקים. אני תוהה איך מסתדר המשפט על ההברזות עם המשפט על החומר שנלמד היטב במהלך השנה... אני תוהה מהם "ציונים מספקים ביותר". האם אתה יכול להתקבל איתם לכל מקצוע שאתה רוצה ללמוד באוניברסיטה, גם בפקולטות היוקרתיות? רפואה? (בוא נתעלם לרגע מזה שכבר למדת, אני שואלת באופן תיאורטי) אצלי בכיתה התחלנו בי"א ללמוד מחשבים כל הכיתה. עד סוף י"א רוב התלמידים והתלמידות מכיתתי פרשו מזה. האם כולם יגידו "היה קשה ולא התמודדתי אז פרשתי" או שהם לא יזכרו את זה היום, אחרי כל כך הרבה שנים? אני לא יודעת. אחרי כל ההעשרה וכל ההשקעה בהרחבת אופקים, בסוף הכיתה התפלגה כמו כל כיתה אחרת. מבין בנות כיתתי, אני הייתי היחידה שבחרה ללמוד פיזיקה. היתה עוד מישהי שלמדה ביולוגיה. כל השאר למדו סוציולוגיה. נכון, לכל אחד יש את מה שהוא מצטיין בו. אבל ללמוד סוציולוגיה בכיתת מחוננים? עם כל הכבוד, סוציולוגיה זה לא פיזיקה ולא ביולוגיה. אפשר להצטין בסוציולוגיה גם בלי להשקיע. מנסיון. כבר כתבתי מטלות לשנה א' בשביל חברה שלי וקיבלתי עליהן 95, בלי לקרוא את החומר שלה אפילו. "חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה" האם העמקת במשהו מזה? מה זה כולל? כשהייתי בתיכון אמרתי לאבא שלי שאני מתעניינת בהסטוריה. הוא שאל אותי "איזה ספר קראת לאחרונה על מלחמת העולם, למשל?" נשארתי ללא תשובה, ואמרתי "לא קראתי, אבל אני מקשיבה לתכנית שעה הסטורית" (של פרופ' הר-סגור) הוא ענה לי על זה "זה לא חכמה. זה פופוליסטי." אני לא דורשת ממך לעשות תזה על משהו שלמדת כהעשרה. אני רק תוהה מה נשאר משיעורי ההעשרה האלו חוץ מרקע כללי מאוד. .

 

[I am ADiDi]

שעמום בשיעורים וחוסר תרגול

כמה התייחסויות
נתחיל מזה שאני שמחה שהוספת את נקודת מבטך. אני כתבתי את החוויות והנסיון שלי. טוב לדעת שיש גם חוויות אחרות

יש לי כמה השגות על הדברים שאמרת. "זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר" אם זה לא אומר שהשתעממת, אני לא יודעת מה כן. אני שמחה שהכיתה שלך היתה מאוד לא תחרותית. בוא נגיד שאכן הנסיון של כל אחד מאיתנו הוא אחר. אני אסתכן ואגיד שלדעתי גם מי שהיה מלך הכיתה שלי לא הרגיש תחרותיות יוצאת דופן. הוא בטח הרגיש טוב עם האווירה בכיתה. "בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע." טוב, ברור שלכל אחד יש את התחומים בהם הוא חזק יותר. גם לי היו מקצועות בהם הצטיינתי בלי השקעה. זה עדיין לא פותר את הבעיה במקצועות הפחות חזקים. אני תוהה איך מסתדר המשפט על ההברזות עם המשפט על החומר שנלמד היטב במהלך השנה... אני תוהה מהם "ציונים מספקים ביותר". האם אתה יכול להתקבל איתם לכל מקצוע שאתה רוצה ללמוד באוניברסיטה, גם בפקולטות היוקרתיות? רפואה? (בוא נתעלם לרגע מזה שכבר למדת, אני שואלת באופן תיאורטי) אצלי בכיתה התחלנו בי"א ללמוד מחשבים כל הכיתה. עד סוף י"א רוב התלמידים והתלמידות מכיתתי פרשו מזה. האם כולם יגידו "היה קשה ולא התמודדתי אז פרשתי" או שהם לא יזכרו את זה היום, אחרי כל כך הרבה שנים? אני לא יודעת. אחרי כל ההעשרה וכל ההשקעה בהרחבת אופקים, בסוף הכיתה התפלגה כמו כל כיתה אחרת. מבין בנות כיתתי, אני הייתי היחידה שבחרה ללמוד פיזיקה. היתה עוד מישהי שלמדה ביולוגיה. כל השאר למדו סוציולוגיה. נכון, לכל אחד יש את מה שהוא מצטיין בו. אבל ללמוד סוציולוגיה בכיתת מחוננים? עם כל הכבוד, סוציולוגיה זה לא פיזיקה ולא ביולוגיה. אפשר להצטין בסוציולוגיה גם בלי להשקיע. מנסיון. כבר כתבתי מטלות לשנה א' בשביל חברה שלי וקיבלתי עליהן 95, בלי לקרוא את החומר שלה אפילו. "חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה" האם העמקת במשהו מזה? מה זה כולל? כשהייתי בתיכון אמרתי לאבא שלי שאני מתעניינת בהסטוריה. הוא שאל אותי "איזה ספר קראת לאחרונה על מלחמת העולם, למשל?" נשארתי ללא תשובה, ואמרתי "לא קראתי, אבל אני מקשיבה לתכנית שעה הסטורית" (של פרופ' הר-סגור) הוא ענה לי על זה "זה לא חכמה. זה פופוליסטי." אני לא דורשת ממך לעשות תזה על משהו שלמדת כהעשרה. אני רק תוהה מה נשאר משיעורי ההעשרה האלו חוץ מרקע כללי מאוד. .

שעמום בשיעורים וחוסר תרגול
כמובן שהשעמום והמחשבה ש"אני מחוננת אז אני לא צריכה להתאמץ" הם חזקים יותר בכיתה "רגילה" ששם באמת הכל קל יותר לילדים מחוננים. אם הצלחת להשתעמם ולהצליח בקלות בכיתת מחוננים - מן הסתם היית מרגישה אותו דבר בכיתה רגילה. כמו שכבר אמרו לפניי - להתעניין בנעשה בכיתה זה גם פונקציה של אישיות. אחד מוצא עיניין גם בהערות שבשוליים של המורה בכיתה רגילה ואחד משתעמם מכל דבר. איך את מרגישה באוניברסיטה? האם גם באוניברסיטה את נמצאת כי התקבלת וכבר לא תנשרי? האם את מתעניינת בתוכן הקורסים שאת לומדת שם? האם זה גרם לשינוי בציונים שלך? מיכל

 

[ילדה מחוננת]

לגבי אוניברסיטה ועניין

שעמום בשיעורים וחוסר תרגול
כמובן שהשעמום והמחשבה ש"אני מחוננת אז אני לא צריכה להתאמץ" הם חזקים יותר בכיתה "רגילה" ששם באמת הכל קל יותר לילדים מחוננים. אם הצלחת להשתעמם ולהצליח בקלות בכיתת מחוננים - מן הסתם היית מרגישה אותו דבר בכיתה רגילה. כמו שכבר אמרו לפניי - להתעניין בנעשה בכיתה זה גם פונקציה של אישיות. אחד מוצא עיניין גם בהערות שבשוליים של המורה בכיתה רגילה ואחד משתעמם מכל דבר. איך את מרגישה באוניברסיטה? האם גם באוניברסיטה את נמצאת כי התקבלת וכבר לא תנשרי? האם את מתעניינת בתוכן הקורסים שאת לומדת שם? האם זה גרם לשינוי בציונים שלך? מיכל

לגבי אוניברסיטה ועניין
אין מה להשוות בין האוניברסיטה לבין בית הספר מבחינתי. אקדים ואומר שגם בבית הספר הייתי משתתפת בשיעורים. זה תלוי באילו שיעורים וכובמן במורה. היום מורים שעקבתי בדריכות אחרי כל מילה שלהם (בעיקר בתיכון), והיו כאלו שבשיעורים שלהם עשיתי דברים אחרים. לא, באוניברסיטה אני ממש לא נשארת כי אני שם. לכיתת מחוננים הגעתי ללא שום מאמץ. נולדתי ככה. הלכתי לאבחון שאפילו לא ידעתי מה מטרתו. זהו. אני לא רואה בזה הישג, אלא נתון טכני. כמו שמישהו אחר נולד גבוה, או עם קול יפה. לאוניברסיטה, לעומת זאת, התקבלתי אחרי מאמץ רב להוציא ציונים מספיקים. התקבלתי לפקולטה נחשבת וקשה, ואני נלחמת על ציונים שם. אני לא מעתיקה ולא מגישה עבודות פתורות מראש, כך שאני באמת עובדת קשה מאוד. כל חברי הסטודנטים צוחקים עלי, אבל בינתיים אני לא נשברת

הקורסים מאוד מעניינים. מתוך 15 קורסים שלקחתי השנה, היה רק אחד שבו השתעממתי, וממנו הברזתי על בסיס קבוע. בכל שאר הקורסים אני משתתפת, מתעניינת, מכינה את כל המטלות, אפילו משתדלת ללמוד למבחנים (עדיין קשה לי). אני הסטודנטית היחידה מתואר ראשון שלוקחת מהספריה גם ספרים באנגלית, אם יש בהם חומר שיכול לעזור לי (אנגלית אינה שפת אם שלי). במהלך הלימודים הייתי חוזרת בכל יום הביתה ומספרת מה למדתי, גם כשלקהל שלי נמאס

האם זה גרם לשינוי בציונים? אני מקווה

חשבתי שהציונים שלי לא גבוהים, אבל כשראיתי את שאר הציונים במחלקה הבנתי שאני במקום טוב למעלה ברוב המקצועות. .

 

[אגוזים1]

נחמד לשמוע../images/Emo45.gif

לגבי אוניברסיטה ועניין
אין מה להשוות בין האוניברסיטה לבין בית הספר מבחינתי. אקדים ואומר שגם בבית הספר הייתי משתתפת בשיעורים. זה תלוי באילו שיעורים וכובמן במורה. היום מורים שעקבתי בדריכות אחרי כל מילה שלהם (בעיקר בתיכון), והיו כאלו שבשיעורים שלהם עשיתי דברים אחרים. לא, באוניברסיטה אני ממש לא נשארת כי אני שם. לכיתת מחוננים הגעתי ללא שום מאמץ. נולדתי ככה. הלכתי לאבחון שאפילו לא ידעתי מה מטרתו. זהו. אני לא רואה בזה הישג, אלא נתון טכני. כמו שמישהו אחר נולד גבוה, או עם קול יפה. לאוניברסיטה, לעומת זאת, התקבלתי אחרי מאמץ רב להוציא ציונים מספיקים. התקבלתי לפקולטה נחשבת וקשה, ואני נלחמת על ציונים שם. אני לא מעתיקה ולא מגישה עבודות פתורות מראש, כך שאני באמת עובדת קשה מאוד. כל חברי הסטודנטים צוחקים עלי, אבל בינתיים אני לא נשברת

הקורסים מאוד מעניינים. מתוך 15 קורסים שלקחתי השנה, היה רק אחד שבו השתעממתי, וממנו הברזתי על בסיס קבוע. בכל שאר הקורסים אני משתתפת, מתעניינת, מכינה את כל המטלות, אפילו משתדלת ללמוד למבחנים (עדיין קשה לי). אני הסטודנטית היחידה מתואר ראשון שלוקחת מהספריה גם ספרים באנגלית, אם יש בהם חומר שיכול לעזור לי (אנגלית אינה שפת אם שלי). במהלך הלימודים הייתי חוזרת בכל יום הביתה ומספרת מה למדתי, גם כשלקהל שלי נמאס

האם זה גרם לשינוי בציונים? אני מקווה

חשבתי שהציונים שלי לא גבוהים, אבל כשראיתי את שאר הציונים במחלקה הבנתי שאני במקום טוב למעלה ברוב המקצועות. .

נחמד לשמוע

שאת נהנית מהלימודים באוניברסיטה

לגבי הקושי ללמוד. האמת, אני חושבת שבלי קשר לכמות ההשקעה בלימודים בבית הספר היסודי/תיכון, כל סטודנט זקוק בשנה הראשונה להתאפס על עצמו ולברר (תוך כדי ניסוי וטעיה) איך הכי טוב לו ללמוד. מנסיוני האישי רק בסמסטר השלישי הרגשתי שמצאתי את "הדרך שלי". הדרך שהתאימה לי ללמוד. אני חושבת שהסיבה לכך היא פשוט האופי השונה של הלימודים (וגם אולי הרמה הגבוהה יותר). אני ממש לא בטוחה שהסיבה לכך היא כיתת המחוננים. אני לא רוצה שתחשבי לרגע שאני מנסה להמעיט או לבטל את התחושות ששיתפת אותנו בהם לגבי כיתת המחוננים

. בהחלט ייתכן שעבורך זו הייתה בחירה שגויה. אני רק לא בטוחה שזו הסיבה לקושי היחסי שציינת ביכולת שלך ללמוד וברכישת "הרגלי למידה"... אגב, לפי מה שכתבת את רוכשת במהירות מדהימה הרגלי למידה נפלאים!

כל הכבוד לך על כך!

ואני בטוחה שהם ישרתו אותך היטב בעתיד.

 

[E s t e b a n]

קצת תגובות...

כמה התייחסויות
נתחיל מזה שאני שמחה שהוספת את נקודת מבטך. אני כתבתי את החוויות והנסיון שלי. טוב לדעת שיש גם חוויות אחרות

יש לי כמה השגות על הדברים שאמרת. "זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר" אם זה לא אומר שהשתעממת, אני לא יודעת מה כן. אני שמחה שהכיתה שלך היתה מאוד לא תחרותית. בוא נגיד שאכן הנסיון של כל אחד מאיתנו הוא אחר. אני אסתכן ואגיד שלדעתי גם מי שהיה מלך הכיתה שלי לא הרגיש תחרותיות יוצאת דופן. הוא בטח הרגיש טוב עם האווירה בכיתה. "בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע." טוב, ברור שלכל אחד יש את התחומים בהם הוא חזק יותר. גם לי היו מקצועות בהם הצטיינתי בלי השקעה. זה עדיין לא פותר את הבעיה במקצועות הפחות חזקים. אני תוהה איך מסתדר המשפט על ההברזות עם המשפט על החומר שנלמד היטב במהלך השנה... אני תוהה מהם "ציונים מספקים ביותר". האם אתה יכול להתקבל איתם לכל מקצוע שאתה רוצה ללמוד באוניברסיטה, גם בפקולטות היוקרתיות? רפואה? (בוא נתעלם לרגע מזה שכבר למדת, אני שואלת באופן תיאורטי) אצלי בכיתה התחלנו בי"א ללמוד מחשבים כל הכיתה. עד סוף י"א רוב התלמידים והתלמידות מכיתתי פרשו מזה. האם כולם יגידו "היה קשה ולא התמודדתי אז פרשתי" או שהם לא יזכרו את זה היום, אחרי כל כך הרבה שנים? אני לא יודעת. אחרי כל ההעשרה וכל ההשקעה בהרחבת אופקים, בסוף הכיתה התפלגה כמו כל כיתה אחרת. מבין בנות כיתתי, אני הייתי היחידה שבחרה ללמוד פיזיקה. היתה עוד מישהי שלמדה ביולוגיה. כל השאר למדו סוציולוגיה. נכון, לכל אחד יש את מה שהוא מצטיין בו. אבל ללמוד סוציולוגיה בכיתת מחוננים? עם כל הכבוד, סוציולוגיה זה לא פיזיקה ולא ביולוגיה. אפשר להצטין בסוציולוגיה גם בלי להשקיע. מנסיון. כבר כתבתי מטלות לשנה א' בשביל חברה שלי וקיבלתי עליהן 95, בלי לקרוא את החומר שלה אפילו. "חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה" האם העמקת במשהו מזה? מה זה כולל? כשהייתי בתיכון אמרתי לאבא שלי שאני מתעניינת בהסטוריה. הוא שאל אותי "איזה ספר קראת לאחרונה על מלחמת העולם, למשל?" נשארתי ללא תשובה, ואמרתי "לא קראתי, אבל אני מקשיבה לתכנית שעה הסטורית" (של פרופ' הר-סגור) הוא ענה לי על זה "זה לא חכמה. זה פופוליסטי." אני לא דורשת ממך לעשות תזה על משהו שלמדת כהעשרה. אני רק תוהה מה נשאר משיעורי ההעשרה האלו חוץ מרקע כללי מאוד. .

קצת תגובות...
בקשר לקשקושים ולהברזות, כתבתי בפירוש שזה היה "כשמורה היה משעמם או התקדם לאט מדי"... ובגיל מאוחר יותר, העדפנו להבריז מאשר ללמוד, זה לא אומר שהלימודים משעממים, אלא שהרבה יותר כיף בים -- מה עוד שהבי"ס היה במרחק טיול קצר בלבד מהים וראו את הים מהחלון של רוב הכיתות

ובוודאי שאין שום בעיה להבריז אם את יודעת שגם אם תבריזי, תקבלי "ציונים מספקים ביותר". הציונים המספקים ביותר הם אכן מספקים כדי להתקבל לכל מקום באוניברסיטה.. גם רפואה, מצטיינים וכו', אבל ממילא זה תלוי יותר בפסיכומטרי. אני יודע שאם לא הייתי לומד בכיתת מחוננים כנראה שהייתי מקבל ציונים יותר טובים בבגרות (למשל במתמטיקה בה עשינו בגרות מיוחדת לתוכנית), אבל זה לא היה משנה הרבה בחישוב הכללי... וכנראה שהיה מעניין הרבה פחות, ופחות רלוונטי ללימודים הגבוהים. בכלל, אצלנו לא היתה אפשרות ללמוד ממדעי החברה (וחבל), ורוב הכיתה למדה בהרחבה לפחות מקצוע אחד מבין מחשבים / פיזיקה / כימיה, כולל הבנות. יש כאלה שמראש פנו לכיוון ההומאני ולמדו דברים אחרים, וגם בד"כ המשיכו איתם אח"כ בתארים המתקדמים. אני לא ממש מבין מאיפה מגיע הזלזול במקצועות שהם לא מדעים מדוייקים, או מאיפה מגיע הדחף "להצטיין"... בשביל מה להצטיין? בנוגע לתחרותיות, אני יודע שהכיתה שלי היתה שונה מהכיתה שאחריה, שכן היתה תחרותית. לא הייתי "מלך הכיתה", בכלל בכלל לא... ואני לא מצטער על כך בכלל. אצלנו "המלכים" של הכיתה לא היו הטובים ביותר בלימודים אלא החברותיים ביותר ובעלי היוזמה הרבה ביותר. לא היתה תרבות של השוואת הישגים בכלל. מנסיוני גם במסגרות אחרות של אוכלוסיות כאלה - כאשר מושא ההשוואה אינו האחרים אלא עצמך, שביעות הרצון גדולה הרבה יותר. אני זוכר הרבה דברים משיעורי ההעשרה, אבל במיוחד אני זוכר שלושה מקצועות: מקצוע אחד הוא פילוסופיה, שיעור אחד בשבוע בכיתה ט'. מקצוע שני הוא "שיח ושיג" (מה שנקרא debates), שהיה ביסודי, ומקצוע שלישי הוא "מחשבת ישראל" שלמדנו בצורה מיוחדת בכיתה י'. בזכות שלושת אלה העמקתי הרבה אח"כ בפילוסופיה, גם לבדי וגם במסגרות אקדמיות.

 

[קלריסה]

שואלת בזהירות (ומתנצלת מראש)

כמה התייחסויות
נתחיל מזה שאני שמחה שהוספת את נקודת מבטך. אני כתבתי את החוויות והנסיון שלי. טוב לדעת שיש גם חוויות אחרות

יש לי כמה השגות על הדברים שאמרת. "זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר" אם זה לא אומר שהשתעממת, אני לא יודעת מה כן. אני שמחה שהכיתה שלך היתה מאוד לא תחרותית. בוא נגיד שאכן הנסיון של כל אחד מאיתנו הוא אחר. אני אסתכן ואגיד שלדעתי גם מי שהיה מלך הכיתה שלי לא הרגיש תחרותיות יוצאת דופן. הוא בטח הרגיש טוב עם האווירה בכיתה. "בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע." טוב, ברור שלכל אחד יש את התחומים בהם הוא חזק יותר. גם לי היו מקצועות בהם הצטיינתי בלי השקעה. זה עדיין לא פותר את הבעיה במקצועות הפחות חזקים. אני תוהה איך מסתדר המשפט על ההברזות עם המשפט על החומר שנלמד היטב במהלך השנה... אני תוהה מהם "ציונים מספקים ביותר". האם אתה יכול להתקבל איתם לכל מקצוע שאתה רוצה ללמוד באוניברסיטה, גם בפקולטות היוקרתיות? רפואה? (בוא נתעלם לרגע מזה שכבר למדת, אני שואלת באופן תיאורטי) אצלי בכיתה התחלנו בי"א ללמוד מחשבים כל הכיתה. עד סוף י"א רוב התלמידים והתלמידות מכיתתי פרשו מזה. האם כולם יגידו "היה קשה ולא התמודדתי אז פרשתי" או שהם לא יזכרו את זה היום, אחרי כל כך הרבה שנים? אני לא יודעת. אחרי כל ההעשרה וכל ההשקעה בהרחבת אופקים, בסוף הכיתה התפלגה כמו כל כיתה אחרת. מבין בנות כיתתי, אני הייתי היחידה שבחרה ללמוד פיזיקה. היתה עוד מישהי שלמדה ביולוגיה. כל השאר למדו סוציולוגיה. נכון, לכל אחד יש את מה שהוא מצטיין בו. אבל ללמוד סוציולוגיה בכיתת מחוננים? עם כל הכבוד, סוציולוגיה זה לא פיזיקה ולא ביולוגיה. אפשר להצטין בסוציולוגיה גם בלי להשקיע. מנסיון. כבר כתבתי מטלות לשנה א' בשביל חברה שלי וקיבלתי עליהן 95, בלי לקרוא את החומר שלה אפילו. "חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה" האם העמקת במשהו מזה? מה זה כולל? כשהייתי בתיכון אמרתי לאבא שלי שאני מתעניינת בהסטוריה. הוא שאל אותי "איזה ספר קראת לאחרונה על מלחמת העולם, למשל?" נשארתי ללא תשובה, ואמרתי "לא קראתי, אבל אני מקשיבה לתכנית שעה הסטורית" (של פרופ' הר-סגור) הוא ענה לי על זה "זה לא חכמה. זה פופוליסטי." אני לא דורשת ממך לעשות תזה על משהו שלמדת כהעשרה. אני רק תוהה מה נשאר משיעורי ההעשרה האלו חוץ מרקע כללי מאוד. .

שואלת בזהירות (ומתנצלת מראש)
הנקודה שציינת, שהסתכסכת עם הילד הכי פופולרי בכיתה האם זה שייך לכיתת מחוננים? הרי לכל אחד בכל סוג של כיתה שהוא היה לומד בו אילו היה נקלע למצב כזה היה מרגיש גרוע וזוכר את בית הספר לרע

 

[קלריסה]

תודה לשניכם על דבריהם

נסיוני היה שונה מאוד משלך...
כבוגר כיתת מחוננים בעצמי (מכיתה ד' עד י"ב, ככה זה היה באיזור שגרתי בו) אני רוצה להציג פרספקטיבה קצת אחרת. הלימודים לא היו משעממים לי, אלא במקרים נדירים שהמורה עצמו/ה היה משעמם. בכלל, שמתי לב שיש כאלה שמשתעממים ויש כאלה שלא - אני מהטיפוסים שקשה להם להשתעמם. כשמורה היה משעמם או התקדם לאט מדי, זכורות לי בחיבה שעות ארוכות של קשקושים, משחקים ופטפוטים בספסל האחורי בכיתה עם החברים. בתיכון כבר העדפנו להבריז וללכת לים, אולי גם כשהיה כדאי שנשאר

את שיעורי ההעשרה אני זוכר היטב ובפירוט. אני יכול להצביע על נושאים רבים שנחשפתי אליהם בשיעורים האלה ועניינו אותי מאוד. חלק מתחומי העניין שלי היום הם כאלה שנחשפתי אליהם בפעם הראשונה בשיעורי העשרה. הכיתה היתה -מאוד- לא תחרותית. באופן קיצוני. לא פעם שמעתי אנשים מהמערכת מתפלאים על חוסר התחרותיות, ועל הכשלון שלהם לעודד אותה. בתיכון המצב הגיע לקיצוניות כאשר בית הספר דרש שנעשה "עבודת גמר" בהיקף של שנה שלמה בהנחיית פרופסורים מהאקדמיה, כאשר זה התנאי לקבל "תעודת מחונן". זה נשמע לנו מטופש לגמרי. שיחות ואיומים מצד בכירים כאלה ואחרים לא הועילו -- מלבד בודדים רובנו מרד ולא עשה עבודת גמר כזו, ובאמת לא קיבלנו "תעודת מחונן" ששווה לדעתי כקליפת השום. צחקנו על זה הרבה מאוד ב"מסיבה הרשמית" של סוף מסלול המחוננים.

באף שלב לא חשתי שההורים שלי מצפים ממני לעשות משהו שלא ממילא עשיתי או רציתי לעשות -- למעשה, ההורים שלנו, ש"גדלו" ביחד הרבה שנים, היו אלה שצחקו על "תעודת המחונן" בקטע שהם התעקשו להציג באותה מסיבה. אני אישית אמצתי לעצמי עוד אז הרגלי למידה על פי עקרון ה"מספיק לי ככה" -- מעין אופטימיזציה בין התועלת הצפוייה לי מציון מסויים לבין כמות ההשקעה הנדרשת ממני כדי להגיע לאותו ציון. מקצוע שלא מעניין אותי או שאני לא צריך אותו בשביל להשיג משהו, כמובן שיקבל פחות השקעה אם בכלל. בתיכון, לרוב היתה נדרשת השקעה מאוד קטנה כדי להשיג ציונים טובים, למרות שזה כמובן היה תלוי במקצוע. אחה"צ אחד לפני מבחן גדול, זה היה המצב הנפוץ... לפני בגרויות, יום או פחות במקצועות הקלים, עד שלושה ימים במקצועות הקשים. זה לחלוטין היה מספיק לי ולחברי לציונים מספקים ביותר -- לא כי אנחנו חייזרים עם זכרון צילומי אלא פשוט כי החומר נלמד כמו שצריך במהלך השנה עצמה! זה היה לקח חשוב, שניתן למצוא דרך מעניינת ללמוד דברים תוך כדי השנה. לקחתי את הלקח הזה איתי ללימודים הגבוהים, וגם שם מעולם לא למדתי למבחן יותר מיומיים-שלושה. לפעמים למדתי רק מהמרצים, לפעמים רק מהמתרגלים, ולפעמים לבד - אבל לא השתעממתי. זה מוביל אותי לנקודה חשובה: מבחינת המורים, לפחות, אני בוודאות יודע שבתיכון זכיתי למורים הטובים ביותר שהיו מצויים במערכת. מורים שראו בהוראה שליחות, ויו אינטליגנטים, מאתגרים ומתאימים ללמד אוכלוסיה כזו, מנוסים, דידקטיים וכמובן בעלי תארים מתקדמים עד מתקדמים-מאוד במקצועם. גם בחטיבה וביסודי היו מורים מעולים, אבל לא ידעתי להעריך אותם כמו בתור בוגר צעיר בתיכון. לסיכום, אני יכול לומר ששילוב של שלושה גורמים תרם לשביעות הרצון הגדולה שלי מכיתת המחוננים בה למדתי. 1. המורים המצויינים ובעיקר המחנכות, שהיו אנשים נדירים ומודלים אמיתיים לחיקוי. עשור אחרי, חלקנו עדיין נמצא בקשר עם המחנכת מהתיכון. 2. האנשים שבכיתה והיכולת להתגבש ולהסתדר ביננו. למרות שבתיכון התחולל הפיצול הצפוי לכיוונים אישיים שונים, עדיין כתלמידים היינו מגובשים מול גורמים בעייתיים במערכת. 3. ההתאמה שלי למסגרת הזו. בפירוש היו כאלה שנהנו פחות או פרשו. אם מישהו מעוניין לדעת אלו יתרונות ואלו חסרונות אני מרגיש שהיו ללימודים בכיתת מחוננים, אני אשמח לענות. הבאתי את הפרספקטיבה שלי כדי להראות עד כמה שונה חוויה יכולה להיות אצל אנשים שונים, ואולי כדי להדגיש עד כמה חשוב למצוא את הדרך המתאימה לאינדבידואל במקום להכליל מנסיונם של אחרים.

תודה לשניכם על דבריהם
מאוד מעניין אותי בתור אמא מה קורה עם המחוננים כשהם גדולים, אם יותר טוב להם, יותר נוח להם, יותר קל... מסתבר שכמו אצל מרבית האנשים - כל אחד הוא אינדיבידואל ועדיין חשוב לי לשמוע דעות וחוויות של אחרים. שוב תודה

 

[ספיר93]

היי

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ו
אני רואה גם מדי פעם כל מני ילדים שכותבים כאן, ורוצים להיות בכיתת מחוננים. כמו בתחומים רבים בחיים, התדמית היא הכל. לכיתת מחוננים יש תדמית של כיתה שמקדמת את התלמידים וגורמת להם לנצל את הכישורים שלהם ברמה גבוהה. לפי נסיוני, אני כלל לא בטוחה שזהו המצב. יצא לי לפני כשנה לשבת עם קבוצה די אקראית של בנות גילי (פחות או יותר) ולשוחח. תוך כדי השיחה התברר שכמעט כל המשתתפות הן בוגרות כיתות מחוננים. רק אחת מאיתנו למדה במסגרת רגילה. אמא שלה לא מעריכה את הפרויקטים לקידום מחוננים ולא רצתה שהבת שלה תבחן אליהם. מבין 6 הבנות שישבו באותו החדר, הבחורה שהיתה בכיתה רגילה סיימה בגרות ריאלית, עם מספר היחידות הגבוה ביותר, ובציונים הגבוהים ביותר. היא בחרה ללמוד בתיכון את המקצועות המדעיים ברמה מוגברת, והצטיינה בכך. לכיתת מחוננים יש יופי של תדמית. יופי של רושם. חלק מהמשיכה מגיעה מפעילויות ההעשרה שאינן קשורות ללימודים. כל ילד ישמח ללכת לחוג ג'אגלינג במקום ללמוד בכיתה. אני כלל לא בטוחה שזה עובד לטובת התלמידים. התדמית של כיתת המחוננים עובדת בשני מישורים – אחד מול התלמידים ואחד מול המורים. מבחינת התלמידים זה אומר שלא באמת צריך להתאמץ. ילד מחונן בכיתת מחוננים כבר הוכיח את עצמו מעצם זה שהתקבל לכיתה. כל עוד מצבו לא ירוד באופן קיצוני, אף אחד לא יחשוב להוציא אותו מהכיתה או להעביר אותו ללימודים ברמה נמוכה יותר בחלק מהמקצועות. לעומת זאת, לילד בכיתה רגילה יש התמודדות מתמדת עם המערכת. ילד בכיתה רגילה בתיכון שרוצה ללמוד מקצוע מדעי חייב ללמוד מתמטיקה ברמה מוגברת. ככל הידוע לי זה לא מגובה בתקנות משרד החינוך, אך זו שיטה נהוגה בבתי הספר שאני מכירה. ילד בכיתת מחוננים, גם אם הוא יושב בכיתה ולא ממש עוקב אחרי המורה למתמטיקה, גם אם הציונים שלו לא מזהירים, יכול עדיין לבחור ללמוד מקצוע מדעי. בעוד שהילד הרגיל חייב להתאמץ ולהוכיח את עצמו, הילד המחונן יכול לאבד לחלוטין את הכיתה ואף אחד לא יתרגש מזה. ככה מגיעים לבגרות במתמטיקה בלי באמת לדעת שום דבר. מבחינת המורים ללמד בכיתת מחוננים זה סוג של יוקרה. המורים שמלמדים את המחוננים הם לאו דווקא המורים הטובים ביותר, אלא המורים בעלי היוקרה הגבוהה ביותר בבית הספר. מורים שמעמדם בתוך הסגל הוא גבוה יזכו ללמד את המחוננים. זה לא אומר דבר על איכותם. הם יכולים להיות טובים יותר או פחות. מי מודד את זה? .

היי
הייי, אין לי ניסיון ארוך ואני לא מתיימרת להגיד שכיתת מחוננים מעולה לפני שאני מסיימת את כל התוכנית אבל כרגע אני בכיתה ח' ואני בפרויקט מכיתה ד' ואני נהנית כמעט מכל רגע,בכיתה הרגילה לא למדתי ומהרגע שעברתי התחלתי להשקיע וללמוד וככה גם לקבל ציונים יותר טובים ולהינות מכל השיעורים,לצאת בהכרזה שכיתת מחוננים לא יותר טובה מכיתה רגילה ואין הבדל זאת טעות כי חוץ מההעשרה שאני לומדת ממנה המון אנחנו לומדים ביותר הרחבה את כל המקצועות וגם יותר מהר ואני מאוד מרוצה מהמעבר לכיתת מחונים. מבחינה חברתית הכיתה מדהימה,אין בינינו תחרות ואם כן זה מי מצליח לעבור במתמטיקה או ממש בצחוק, כל הכיתה מגובשת ובכלל אין אצלנו מעמדות ההפך כשילדים מהשכבה נכנסים לכיתה הם בשוק כמה שכולנו משפחה אחת גדולה והם אפילו רוצים שנעזור להם להיכנס לכיתה,אולי הכיתה הספציפית שלך הייתה שונה אבל זאת לא ההתרשמות של כולם. ספיר

 

[מירי,]

אז קצת מהצד השני....

מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק ו
אני רואה גם מדי פעם כל מני ילדים שכותבים כאן, ורוצים להיות בכיתת מחוננים. כמו בתחומים רבים בחיים, התדמית היא הכל. לכיתת מחוננים יש תדמית של כיתה שמקדמת את התלמידים וגורמת להם לנצל את הכישורים שלהם ברמה גבוהה. לפי נסיוני, אני כלל לא בטוחה שזהו המצב. יצא לי לפני כשנה לשבת עם קבוצה די אקראית של בנות גילי (פחות או יותר) ולשוחח. תוך כדי השיחה התברר שכמעט כל המשתתפות הן בוגרות כיתות מחוננים. רק אחת מאיתנו למדה במסגרת רגילה. אמא שלה לא מעריכה את הפרויקטים לקידום מחוננים ולא רצתה שהבת שלה תבחן אליהם. מבין 6 הבנות שישבו באותו החדר, הבחורה שהיתה בכיתה רגילה סיימה בגרות ריאלית, עם מספר היחידות הגבוה ביותר, ובציונים הגבוהים ביותר. היא בחרה ללמוד בתיכון את המקצועות המדעיים ברמה מוגברת, והצטיינה בכך. לכיתת מחוננים יש יופי של תדמית. יופי של רושם. חלק מהמשיכה מגיעה מפעילויות ההעשרה שאינן קשורות ללימודים. כל ילד ישמח ללכת לחוג ג'אגלינג במקום ללמוד בכיתה. אני כלל לא בטוחה שזה עובד לטובת התלמידים. התדמית של כיתת המחוננים עובדת בשני מישורים – אחד מול התלמידים ואחד מול המורים. מבחינת התלמידים זה אומר שלא באמת צריך להתאמץ. ילד מחונן בכיתת מחוננים כבר הוכיח את עצמו מעצם זה שהתקבל לכיתה. כל עוד מצבו לא ירוד באופן קיצוני, אף אחד לא יחשוב להוציא אותו מהכיתה או להעביר אותו ללימודים ברמה נמוכה יותר בחלק מהמקצועות. לעומת זאת, לילד בכיתה רגילה יש התמודדות מתמדת עם המערכת. ילד בכיתה רגילה בתיכון שרוצה ללמוד מקצוע מדעי חייב ללמוד מתמטיקה ברמה מוגברת. ככל הידוע לי זה לא מגובה בתקנות משרד החינוך, אך זו שיטה נהוגה בבתי הספר שאני מכירה. ילד בכיתת מחוננים, גם אם הוא יושב בכיתה ולא ממש עוקב אחרי המורה למתמטיקה, גם אם הציונים שלו לא מזהירים, יכול עדיין לבחור ללמוד מקצוע מדעי. בעוד שהילד הרגיל חייב להתאמץ ולהוכיח את עצמו, הילד המחונן יכול לאבד לחלוטין את הכיתה ואף אחד לא יתרגש מזה. ככה מגיעים לבגרות במתמטיקה בלי באמת לדעת שום דבר. מבחינת המורים ללמד בכיתת מחוננים זה סוג של יוקרה. המורים שמלמדים את המחוננים הם לאו דווקא המורים הטובים ביותר, אלא המורים בעלי היוקרה הגבוהה ביותר בבית הספר. מורים שמעמדם בתוך הסגל הוא גבוה יזכו ללמד את המחוננים. זה לא אומר דבר על איכותם. הם יכולים להיות טובים יותר או פחות. מי מודד את זה? .

אז קצת מהצד השני....
<מודה, לא קראתי את כל הפרקים> המליצו להעלות אותי מוקדם לכיתה א וההורים שלי התנגדו- אני אפילו אל בטוחה שהיו אז איבחונים. לאורך כל שנות היסודי והחטיבה הכל הלך לי בקלות, אמא שלי לא דחפה אותי מעולם! ואז היגעתי לתיכון - והופס, גם אני גיליתי שאין לי שום כישורי למידה..... סופו של עיניין אפילו לא קיבלתי בגרות מלאה. היום אני לומדת בפתוחה, בקורסים הקלים אני מקבלת 95-100 בקורסים הקשים שמצריכים יותר לימוד ושינון אני מקבלת 70...

 

[נועה לביא]

ואולי

אז קצת מהצד השני....
<מודה, לא קראתי את כל הפרקים> המליצו להעלות אותי מוקדם לכיתה א וההורים שלי התנגדו- אני אפילו אל בטוחה שהיו אז איבחונים. לאורך כל שנות היסודי והחטיבה הכל הלך לי בקלות, אמא שלי לא דחפה אותי מעולם! ואז היגעתי לתיכון - והופס, גם אני גיליתי שאין לי שום כישורי למידה..... סופו של עיניין אפילו לא קיבלתי בגרות מלאה. היום אני לומדת בפתוחה, בקורסים הקלים אני מקבלת 95-100 בקורסים הקשים שמצריכים יותר לימוד ושינון אני מקבלת 70...

ואולי
סתם אין לך יותר מדי מוטיבציה לשנן?