ילדה מחוננת
New member
מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .
מנסיונה של בוגרת כיתת מחוננים-חלק א
כשהייתי בת 5 הודיעו לי, למען הדיוק להורי, שאני ילדה מחוננת. מייד כששמעתי את זה התחלתי לבכות. חשבתי שמחונן זה כינוי לטיפש. היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני מבינה שהתיוג "מחונן" הוא גרוע בהרבה מהתיוג "טיפש". בכיתה ג' נכנסתי לפרויקט קידום מחוננים בהרצליה, ומכיתה ז' ועד כיתה י"ב הייתי בכיתת מחוננים. מה זה אומר ברמת התכנון? זה אומר שיעורי העשרה במגוון נושאים, ביקורים לימודיים באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות שונים, האצה של בחינות הבגרות ועידוד למצוינות. מה זה אמר עבורי ברמה האישית שלי? הרבה לחץ, אוירה תחרותית ודורסנית, והרבה צביעות. נהניתי משיעורי ההעשרה השונים ומהביקורים בתיאטראות הארץ, אבל זה היה רק חלק קטנטן בימי בבית הספר. את שיעורי ההעשרה יכולתי לקבל במסגרות כמו "נוער שוחר מדע", ולתיאטרון יכולתי גם ללכת עם אמי. קשה לומר שהלימודים היו מסעירים במיוחד. במשך שנים התרגלתי לשעמום בבית הספר. לא רק בלימודים בכיתה הרגילה כשהייתי צעירה יותר, אלא גם בכיתת המחוננים. תמיד אהבתי ללמוד ולחקור, אבל רוב הלימודים לא גירו את האינטלקט שבי. כך הייתי מעבירה שעות ארוכות בכל מני נסיונות להעסיק את עצמי. כיוון שנוסף על היותי מחוננת הייתי גם "ילדה טובה" שלא מפריעה למורה, אף אחד לא ממש שם לב לזה. מה גם שתמיד שנאתי את התחרותיות הדורסנית שהייתה בכיתה, והעדפתי לשקוע בלימודים ולא בציונים. למדתי עם השנים שיש הבדל גדול מאוד בין לימודים לבין הצלחה. כך הגעתי לכיתת המחוננים בתיכון. עם ציונים טובים מאוד בכיתת המחוננים של החטיבה לא היתה שום שאלה לגבי קבלתי להמשך המסלול. בתיכון התחיל המשבר. פתאום גיליתי שלשבת בשיעור ולצייר לעצמי ציורים לא גורם לי להשיג ציונים טובים. להיפך. עדיין הייתי מגיעה לכל השיעורים (כמעט), והייתי תמיד מעורה בנושא השיעור. אך מעולם לא טרחתי ללמוד בבית לקראת בחינות. התרגלתי לחיים הטובים. בכיתה יו"ד כבר היה קשה להתחיל לסגל הרגלי למידה חדשים, בעיקר כאשר לא היה לי ממי ללמוד אותם... פתאום הציונים שלי התחילו לרדת. פתאום חשבתי שאולי אני לא כזאת מוצלחת. בדיעבד התברר שרבים מבני כיתתי עברו את המשבר הזה. חלקם הגדול נעזרו במורים פרטיים (עובדה שלמדתי כעבור שנים). אבל אני עוד חשבתי שאני יכולה להסתדר לבדי. זה עבד בצורה חלקית מאוד. אז הייתי מחוננת. למדתי בכיתת מחוננים. לא היתה שאלה לגבי הישארותי בכיתה. אבל ברוב המקצועות הציונים שלי התקבעו על סטנדרט די נמוך, לפחות מבחינתי דאז. זו גם היתה התקופה בה גיל ההתבגרות שלי הגיע במלוא עוזו. לא עישנתי סמים או דפקתי את הראש בכל שבוע. ממש לא. אבל כן התחלתי לזלזל בחשיבות בית הספר. השילוב של ההרגל למציאות שבה לימודים באים לי בלי שום מאמץ, והעובדה שפתאום צריך להתאמץ (ואיך מתאמצים? מי יודע?) גרמה לי לוותר על הרעיון להוציא ציונים גבוהים. זה הרי ממילא לא עניין אותי מעולם. התחלתי למלא את ימי בעשיית דברים אחרים. לא עניין אותי שאני בכיתה שמשקיעים בה. בתור מתבגרת לא הבנתי את ההשקעה. לא הבנתי את הכסף שההורים שלי הוציאו על זה. לא הבנתי את המאמץ שהמורים ובית הספר השקיעו. בשיעורים של מורים שאהבתי עוד השקעתי יחסית, אך כל מורה שלא הערכתי גרמה לפסילת המקצוע בראשי. היו לי דברים מעניינים יותר מאשר לימודים ושטויות של מבוגרים. את התיכון התחלתי עם פיזיקה ומחשבים מורחב, בנוסף ל5 יחידות באנגלית ובמתמטיקה. סיימתי אותו עם ציונים בינוניים למדי ובלי בגרות במתמטיקה כלל. .