מנסה להעלות נושא לדיון, שאולי יתן לי תקוה

[Capelli Neri]

מנסה להעלות נושא לדיון, שאולי יתן לי תקוה

האם נראה לכן שככל שאתן מתבגרות אתן מרגישות טוב יותר עם המראה שלכן, או שעם הגיל, והשינויים שהוא מביא, אתן מרגישות טוב פחות? אני שואלת כי אני ביום קצת רע. לא להיות מרוצה מהמראה שלי הוא דבר שבשגרה אצלי, כמו אצל הרבה נשים. לצערי, אני חושבת שאולי יש לי את זה ברמות טיפה יותר חזקות מאחרות. אבל אני תוהה, האם אולי עם ההתבגרות התחושות האלו יתמתנו אצלי? כרגע נראה שעם השנים זה רק מחריף... זה אולי לא קשור לגמרי לפורום אופנה, אבל אני בהחלט מרגישה שיש כאן נשים, שאולי יוכלו להשמיע לי איזשהו קול שפוי, מאוזן יותר מזה שלי כרגע או משל בחורות בגילי. תודה

 

[Fun Fair]

שאלה מצויינת ונושא מעולה! ../images/Emo13.gif

אני יכולה להעיד שאני נראית היום הרבה יותר מאיך שנראיתי לפני עשור. ממרום גילי (אוטוטו 32), אני יודעת לומר לך שככל שאני מתבגרת- אני מרגישה הרבה יותר טוב עם המראה שלי: אני מנהלת אורח חיים יותר בריא ומספק, אני מפרידה בין עיקר לטפל (למשל- מראה שזוף לאירוע- טפל. עור פנים בריא ללא חשיפה לשמש- עיקר), הטעם שלי יותר מגובש ובאופן כללי- אני הרבה יותר שלמה עם עצמי. אני לא יודעת מה יהיה בעוד X שנים כשיתחילו הקמטים

, אבל אני מניחה שמצבי לא יהיה שונה: אני לא חושבת שארוץ לנתח או להזריק בוטוקס, אני לא ארוץ לדיאטניות עם מכשירים להעלמת צלוליטיס או משהו כזה. וקיימת כמובן, הסיבה הכלכלית- ככל שאני מתבגרת, אני מרוויחה יותר. מצבי הכלכלי בגיל 32 הוא לא כמו שהיה מצבי בגיל 22. אני יכולה להרשות לעצמי להשקיע יותר: בטיפוח, באיפור, בבגדים, בנעליים.

 

[שירלי6]

מסכימה עם כל מילה ומוסיפה

שעם השנים אנחנו למדות לקבל את עצמנו, להכיר את הגוף שלנו טוב יותר, פחות להלחם בו.

 

[Capelli Neri]

ומה לגבי הפנים?

אני מצטערת אם אני מציקה - פשוט הפנים הם עבורי האישו המרכזי.

 

[שירלי6]

גם. לומדים לקבל ולאהוב את מה שיש

 

[Capelli Neri]

מעניין שאת אומרת שאת מרגישה

שאת נראית יותר טוב כיום. תוכלי לפרט במה זה מתבטא? אני לא מתכוונת לביגוד וטיפוח - אצלי במחשבה אלו לא דברים שקשורים ליופי. אני מתכוונת יותר לתחושותיך לגבי הגוף שלך והפנים חשופים, ללא איפור וללא ביגוד. אני חושבת שיש לי מבט מאוד ביקורתי על יופי, ואני גם מפרידה מאוד בין תווי פנים+גוף לכשעצמם, לבין ביגוד וטיפוח וכו', שעבורי הם לא מה שהופך אישה ליפה. אבל אולי זה כי אני עוד צעירה והדברים שאני צריכה לעשות כדי להראות טוב הם מאוד מועטים (למזלי נולדתי עם שיער מושלם ועור טוב), ולא כרוכים דווקא בלבוש יקר או בטיפולים מיוחדים. ומהמבט הכלכלי - על לבוש אני לא מוציאה כסף כי אני קונה הכל יד שניה או מוצאת (ומדי פעם קונה נעליים או ג'ינס טוב בחנות נורמלית). נראה לי שהניסוח יצא קצת מעורפל, גם כי חיברתי כאן כמה חלקים נפרדים שכתבתי. מאמינה שתוכלי להבין.

 

[Fun Fair]

חד משמעית-

אני מאושרת יותר ושלמה עם עצמי מאשר הייתי לפני 10 או 15 שנים. אני לא מושלמת, אבל טוב לי עם איך שאני נראית. כל גרם עודף אני מקבלת באהבה (ואת אלה שלא- אני מורידה), כל קמט (ולשמחתי, בקושי קיימים)- אני יודעת ש"הרווחתי" ביושר

אם הייתי שואלת אותי לפני 10 שנים, הייתי אומרת לך ש"אני לא אוהבת את איך שהישבן שלי נראה, והמתניים לא מספיק מעוצבות ואני לא מתה על האף שלי, ועוד שלל "קומפלימנטים". היום- אני כבר לא רואה ברזולוציה הזו. לא שלא מעניין אותי איך אני נראית, חלילה, אבל השקפת העולם שלי ואמות המידה שלי שונות לחלוטין. אם בגיל 21 הייתי בדיכאון הסטרי כי השמנתי אחרי הצבא ו"אני נראית זוועה ומי ירצה אותי בכלל"? היום, 10 שנים אחרי, אני יודעת שזה בולשיט. האדם הוא יותר מסך כל חלקיו ואני חושבת, שלהסתכל בראי ולהיות מרוצה ממה שאת רואה, לא קשור רק למשתנים אובייקטיביים כמו גזרה, מבנה או משקל, אלא מהרגשה, הערכה ואהבה עצמית, ביטחון ואושר.

 

[The Blue Fairy]

סתם שאלה, בת כמה את?

ומה את חושבת כשאת מסתכלת על תמונות ישנות שלך? אני חושבת שאני נראית טוב יותר משנים קודמות גם כי עשיתי ניתוח אף (האף שלי היה שבור ב3 מקומות), וגם כי, אני מניחה, שלמדתי יותר איך להסתדר עם עצמי אני לא אשקר ואגיד שאני אוהבת את מה שאני רואה, אבל בהשוואה לשנים קודמות אני בהחלט מרוצה הרבה יותר

 

[Capelli Neri]

לא מזמן מלאו לי 24

אני מרגישה רע מאוד כשאני מסתכלת על תמונות ישנות שלי. ובאותה מידה אני מרגישה רע לגבי תמונות שלי מהיום. בכל אופן אני תמיד מרגישה שבמציאות, וגם בהווה, אני נראית טוב יתר. וזאת אולי אשליה...? ומצד שני, אין לי כמעט תמונות שלי - כי אני לא מוכנה להצטלם. נורא נורא נורא קשה לי להסתכל על תמונות שלי. התמונות היחידות שאני עוד איכשהו אוהבת הן תמונות שאני צילמתי בהן את עצמי, דרך המראה (וגם למראה יש השפעה על ההתבוננות שלנו, אם אאמץ איזושהי תיאוריה מבריקה של בן זוגי). אני ללא ספק חושבת שמדובר בבעיה פסיכולוגית, לא משהו שהוא רק תוצר של החברה שלנו, שתובענית כל כך בתחום הזה (וגם הייתי בטיפול וכו' וכו'). גדלתי בבית ביקורתי במיוחד לגבי מראה, בהשאלה, כדי לא להחשף, אפשר לומר שאפילו בבית של מעצבי אופנה. אז מובן שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, וקשה לי להשתחרר מזה. טיפוח העור למשל קצת עוזר לי, או לבוש נחמד. ומצד שני, כשאני מרגישה יפה אז אני מרגישה יפה, וכשאני מרגישה מכוערת - אני כבר לא מסוגלת להתלבש יפה או לטפח את עצמי או לעודד את עצמי.

 

[The Blue Fairy]

ומה גורם לך להרגיש יפה? באילו מצבים את מרגישה

ככה? ומצד שני, מה גורם לך להרגיש מכוערת?

 

[Capelli Neri]

קשה מאוד לומר

מה גורם לי להרגיש יפה. על זה הרבה יותר קשה לי לשים את האצבע. מה שגורם לי להרגיש לא יפה - בדרך כלל השוואה שלי לבנות אחרות, או בכלל התקלות בבחורות יפות (בעיני). האמת היא שבחודשים האחרונים זה פחות חזק, אבל פעם באמת לא יכולתי לראות בחורה יפה בלי לרצות ממש להעלם - כי אם היא יפה, אני מכוערת (זה מה שקורה אצלי, ברור שראציונלית אני יודעת שזה לא נכון).

 

[לי וולף]

מבינה...

אני שמחה לומר שגם אני למדתי לאהוב את עצמי יותר עם השנים. לאחרונה חגגתי יומולדת ויצא לי לדבר על זה עם חברים של שנים- אני באמת נראית יותר טוב עכשיו!

(יש לי "פור" של עשור עליך

) ואין לי ספק שזה קשור מאד לתהליכים שעברתי עם עצמי- אני מכירה את עצמי טוב יותר (מכירה את זה שמישהו שאת אוהבת את האופי שלו, נראה גם טוב יותר?? ולהיפך כמובן...) למדתי לוותר לעצמי קצת (כי לשנוא את הקרסוליים-למשל- לא ישנה אותם...) ואני בהחלט יותר שלמה עם עצמי. ברור שיש ימים שבהם זה לא מחזיק מים, אבל זה קורה לכולנו... במיוחד לפני מחזור

לשמחתי גדלתי בבית מ-א-ד מפרגן ותמיד אמרו לי שאני יפה (אז מה אם יש יפות ממני...ואמא ממש לא צריכה להיות אובייקטיבית!

) אבל רק בשנים אחרונות זה משהו שאני רואה בעצמי. אני ממש (אבל ממש!!) לא פוטוגנית ותמיד מתאכזבת מתמונות שלי אז החלטתי לא להצטלם יותר מידי לאורך השנים ואני חייבת להגיד לך שזה קצת חבל- תמיד נעים להזכר... גם אם הייתי יותר מלאה, או עם גבות שחשבתי שנראות טוב

לפחות אני יכולה לראות את הדרך שעברתי! אני לא יודעת מה יהיה בהמשך... אני מקווה שההזדקנות לא תבוא לי רע...

אגב, היה לנו דיון דומה פה לפני יומיים-שלושה ורק אחרי כמה שעות צף לי הזכרון של פוסט שכתבתי מזמן ושאני גאה בו בגלל המסר; ללמוד לקבל את עצמנו זה תהליך לא פשוט אבל כל כך שווה את זה!! (וזה לא בהכרח משהו שנגמר אי פעם, התהליך...) אני חושבת שאת תחילת התהליך המשמעותי עבורי התחלתי לחווית רק בגילך...אז יש תקווה

בראייה שלי מה שאת חווה מאד קשור לאופנה, כי אני חושבת שהמילה מכילה בתוכה הרבה מעבר ללבוש... (סליחה...זה מזכיר לי עוד פוסט- לא שלי...של אורח. ממליצה בחום!) זה איך שאנחנו תופסות את עצמנו ואיך שאנחנו מציגות את עצמנו לעולם. וזה מתחיל מבפנים... שולחת לך חיזוק וחיבוק. את מוזמנת לחלוק איתנו הגיגים תמיד.

 

[Capelli Neri]

קראתי

את שני הקישורים. לגבי אופנה - דווקא אין לי ממש בעיות עם אופנה ומהי. הסכמתי עם כל מה שנכתב ב"אופנה היא הכל", ומצד שני - נשמע לי טריוויאלי לגמרי. אופנה היא בדיחה (או סטייל, אם תרצי שאדייק): יום אחד אני צרפתיה, ביום אחר אני פאנקיסטית, ויום אח"כ נסיכה אלפית. אנחנו מתחפשים ולא בהכרח מבטאים את עצמנו, אלא בעצם מציעים לרחוב איזושהי תפיסה אתסטית, מוסרית וחומרית. סטייל הוא מעין "הצעת הגשה" בעיני. היום אני מגובשת לגבי מהי "הצעת ההגשה" שלי, אבל מאז ומתמיד דווקא סגנון אישי וסטייל של לבוש היו דבר שהיה קל לי ליצור ותמיד קיבלתי מחמאות ויצרתי עניין, גם אם אני לא יוצרת איזשהו אוונגרד. בלבוש ומרכיביו הנלווים ברור מאוד מי אני, יש לי שיק ויש לי אמירה לגבי יחסי לעולם. אני דווקא לא חושבת שאופנה או סטייל קשורים למה שמטריד אותי. אני מדברת על פנים - ככה, בלי כלום, בחלל הריק. אני לא מדברת אפילו על גוף, שגם הרבה יותר קל להסוות. הבעיה שלי היא שאני לא אוהבת (או לפעמים כן) את הפנים שלי - וזה הנטל שלי תמיד, למרות שמרבית האנשים שאני פוגשת חושבים שאני יפה וגם אומרים לי את זה. אני ביקורתית כנראה מדי כלפי עצמי, ובנוסף - זה חשוב לי. חשוב לי להיות יפה, או להרגיש יפה.

 

[לי וולף]

וסליחה על הפסיכולוגיה בגרוש...

(שתבוא עוד מעט) לא ממש הצעתי פתרונות בלינקים, אלא עוד דרך הסתכלות. אני מבינה אותך, כמו שאני חושבת שרובנו פה מבינות ומזדהות (צירפתי לינק לשרשור. אולי פספסת אותו). זה חלק מתהליך ההתבגרות וההבשלה שלנו, וכמובן שיש את אלו שמצליחות יותר ואת אלו שפחות (לקבל את עצמן...). אולי בגלל המספר שגדל אני רואה פחות פגמים..

, אין ספק שההוראה החד משמעית לא לפוצץ שום דבר בפנים או לגעת בגבות (כי אין על ילנה האלופה שלי!), וזה שפיתחתי יותר תחומי עניין (בילדותי ישבתי מול המראה באובססיביות) וחיים באופן כללי- כל אלו איפשרו לי להתעסק פחות בפרטי הפרטים של עצמי. זה לא בריא לדעת איפה כל נמש יושב... לפחות לא לי. ונראה לי שבזה אנחנו דווקא קצת דומות (טוב, את והגרסה הצעירה שלי...

) אם הרבה אנשים אומרים לך שאת יפה כנראה שיש דברים בגו, לא? למה בעצם זה כל כך חשוב לך? (פה זה הקטע הפסיכולוגי...). כולנו רוצות להיות יפות אבל משהו מרגיש לי שאת חשה שמשם (מהיופי/הפנים) תבוא הגאולה (או סוג של...). עושה רושם שאת משאירה רושם- יודעת להתלבש, בהחלט יודעת להתבטא, כנראה נראית טוב.... אז השאלה היא למה לא להתרכז בטוב במקום בפחות טוב? הרי אין דבר כזה מושלם! אני מקווה שזה ברור לך... להיות כמעט מושלמת זה לא רע

את חושבת שאת מה שאת לא אוהבת בפנים שלך ניתן לתקן? היית עושה ניתוח פלסטי בשביל זה? (ועוד לינק לשרשור בנושא....מה דעתך עליה?)

 

[Capelli Neri]

אכן קודם לא צורף הלינק

חשוב לי כנראה כי גדלתי בבית שבו זה מה שחשוב. ההורים שלי אנשים יפים מאוד, והם דואגים שגם כל מה שסביבם יהיה יפה (וגם אלגנטי ומתוחכם). אני לא חושבת שהעבירו לי מסר של יפה=טוב או יפה=אהוב באופן מודע - נראה לי שהתפיסה הייתה מורכבת מזה, אבל בתור ילדה מאוד השפיע עלי שמצד אחד אומרים לי שאני נראית כמו דוגמנית, ומצד שני, כל דוגמנית שרואים בטלויזיה או בעיתון מבקרים איכשהו. בתור מבוגרת אני מבינה שזה נובע דוקא מתפיסה יותר מורכבת של יופי - בתור ילדה זה גרם לי להרגיש שאני אף פעם לא אהיה מספיק יפה. מספיק יפה בשביל מה? בשביל להיות לגיטימית כנראה, כי בעולם של ההורים שלי מה שלא יפה אין לו מקום, או שהוא זוכה לרחמים או לבוז. ואכן, התחושות שלי כשאני מרגישה מכוערת הן של חוסר רצון להראות, וחוסר רצון להתקיים, וכל יופי אחר מעלים אותי מפני האדמה. וכן, זה מגוחך. כי אני משכילה ואינטליגנטית ומצליחה בתחומי ומצחיקה ומקסימה ומוכשרת ומוקפת אנשים שאוהבים אותי והולך לי בכל מה שאני עושה, ואני גם יודעת להתלבש ורזה ועדינה ונשית ויפה ומרשימה ומעניינת וכו'. אני מסוגלת לומר את כל הדברים האלה על עצמי - אבל עמוק בפנים, הפנים שלי אף פעם לא יהיו מספיק, וזה מה שמשנה כשאת אני בעולם (ושוב, אני בוגרת מספיק כדי להפריד בין מחשבות השוא שלי לבין התפיסה הנורמלית יותר, אבל קשה להתגבר עליהן). ולגבי ניתוחים פלסטיים - אני לא רוצה לעשות ניתוח. אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה להשתנות. אולי אני רק רוצה להרגיש טוב. אולי הייתי משנה את האף שלי - ומצד שני, מאוד מפחיד אותי גם לאבד את עצמי ואת המראה שלי, שהוא מיוחד, ומיוחד לי.

 

[nowonder]

תשמעי

ההורים שלנו מעבירים לנו מסרים לגבי צורה חיצונית, בלי שנרגיש בכלל. אני זוכרת שהייתי בת חמש, אחותי הקטנה היתה תינוקת. עמדתי בדלת חדר השינה של אמא שלי, והסתכלתי עליה נאבקת לסגור את הרוכסן של החצאית. היא הסתכלה על עצמה במראה, והיה לה כעס ועצב בעיניים. והיא סיננה לעצמה "שמנה". אמא שלי לא שמנה בכלל. ואני ממש זוכרת שחשבתי לי, למה היא שונאת את הגוף שלה כל כך? הוא כזה מדהים, הוא הביא את אחותי לעולם. והייתי רק בת חמש וקצת אז. הפנים שלך לא צריכות להיות מושלמות בשביל שתפסיקי לבקר אותן. זו את שצריכה להשלים עם עצמך בשביל שתפסיקי לראות את הפגמים. את מבינה את זה, נכון?

 

[Capelli Neri]

כן, אני מבינה.

וגם ברגעים או בימים שאני מרגישה יפה, אני רואה את זה, אני מבינה את זה ורוצה להרגיש ככה כל הזמן, בלי לשנות כלום. אבל זה מאוד מאוד קשה. התיאור של אמא שלך היה מדהים - לא בגלל הרלוונטיות שלו - אלא בגלל שהצלחת בכמה משפטים לתפוס רגע קולנועי ממש, פשוט ראיתי את זה חי מול עיני, כמו רעיון לסרט קצר. ותודה.

 

[nowonder]

פעם קראתי מאמר על עיפרון

טוב, המאמר לא היה על עיפרון, אבל תודי שזו כותרת טובה. המאמר היה על חומרים כימיים שמשתחררים בגוף כשמחייכים וצוחקים. וסליחה שאני מפשטת את המאמר לצרכי הפוסט הזה. התנועה עצמה של שרירי הפנים בחיוך, משחררת בגוף סידרה של כימיקלים שגורמים לגוף להרגיש טוב, ולנו לרצות לחייך יותר. במסגרת המאמר, עשו ניסוי, וביקשו מקבוצה של מתנסים כל בוקר, לשים עיפרון לרוחבו בתוך הפה, באופן כזה ששרירי הפנים נמתחים בצורה הדומה לחיוך, לדקה וחצי. תשמעי קטעים, האנשים האלו דיווחו בסופו של הניסוי על רמת אושר גבוהה יותר. עכשיו, לא שאני מציעה לך לשים עיפרון בתוך הפה. (למרות שגם זו אופציה). אבל בכל פעם שאת מתסכלת על עצמך בראי, ולא אוהבת את מה שאת רואה. תזכירי לעצמך את מה שאת כן אוהבת. את החברים, ואת ההשכלה, ואת הכישרונות, ואת התובנות, ואת כל מה שעושה אותך את. תראי שבהדרגה, הפגמים יראו שוליים יותר. ופה זה פורום אופנה. אז הנה עוד תרופה פסיכולוגית. retail therapy. במינון הנכון (כלומר במינון הנכון!) זה כיף אדיר. תיקים, נעליים, בגדים, גרביים מגפיים. כל אלו נועדו בדיוק כדי להדגיש את מה שאת אוהבת ובשביל שתאהבי את מה שאת רואה במראה. (ותודה על המחמאה. אולי כשאהיה גדולה אלך סוף סוף ללמוד קולנוע. תמיד רציתי. (כמובן מיד אחרי שאלמד גם עיצוב פנים, אומנות, פילוסופיה, מתמטיקה, ואולי גם רישום)).

 

[לי וולף]

../images/Emo45.gif מצחיק....

בדיוק השבוע נתקלתי במאמר קצר ומעניין שגרם לי להזכר גם במחקר הזה... (ברור שצרפתי לינק...) אהבתי את מה שכתבת! נכון ביותר

 

[nowonder]

אבל

מישהו צריך להגיד לה משהו על הג'קט שהיא לובשת בתמונה!