מלונית או דולה?

[מתחתנת ביוני6]

מלונית או דולה?

אנחנו זוג צעיר בהריון ראשון ומתלבטים איפה להשקיע את הכסף..
מצד אחד במלונית בעלי יוכל לישון איתי מה שלא נראה לי יתאפשר אם לא ניקח מלונית. מצד שני זה אולי פינוק יתר ולא נחוץ.
לגבי דולה אין לי מושג איך בעלי יתפקד ברור לי שהוא יעזור ויעשה כל מה שאני צריכה אבל עדיין יש לא מעט לידות שיש בהן התערבות שבדיעבד לא נחוצה. נראה לי מצב אבסורדי שיציעו לי זירוז לדוגמא ואני יסרב על דעת עצמי ואולי אם דולה תהיה איתי יהיה לי יותר קל להתנגד לרופאים במקרה הצורך. כמו כן, השאיפה היא לידה טבעית אבל בגלל שכמובן לא חוויתי צירים אין לדעת מה יהיה בפועל.

 

[אביגיל מהר המלכים]

לא זה ולא זה...

אני, אישית, חושבת שלא כדאי לבוא ללידה בגישה של "התערבויות לא נחוצות" ו"להתנגד לרופאים". הצוות הרפואי שם כדי לעזור ולסייע. אתם לא במלחמה, אלא צריכים לעבוד כצוות. לידה היא אירוע מורכב, שמשתנה בתוך שניות, ולתכנונים אין תמיד קשר למה שקורה בפועל (שזה כבר עניין אחר: אני גם ממליצה לא לבנות הרים וגבעות של ציפיות וסיפורים אלא להכנס לחדר הלידה עם רצון אחד ברור: ילד בריא ואמא בריאה.)
לגבי מלונית - בעיניי זה באמת בזבוז מוחלט. כל מה שרציתי אחרי לידותיי היה ללכת הביתה. העברתי את 48 השעות ההכרחיות בבית החולים, ונסעתי לי לדרכי.

 

[miss buttons]

אבל אפשר לבלות את 48 השעות הללו במלונית

לא חייבים להשאר מעבר להן.

 

[אביגיל מהר המלכים]

כן - אבל התענוג הזה עולה הון עתק

ואני, אישית, מעדיפה לחסוך את הכסף הזה ולצאת לצימר בשלב מאוחר יותר. ממילא אחרי הלידה אני לא מחפשת פינוקים.

 

[מיצה נבים]

 

[mereng]

אנחנו בחרנו במלונית, פעמיים

בלידה הראשונה- לא חשתי צורך במישהו שיהיה איתי חוץ מבעלי. אמא שלי ממש ביקשה להצטרף ובדיעבד זה היה אחלה, מעבר לזה ממש לא היה לי צורך במישהו נוסף - אבל ידעתי מראש שאני שואפת ללידה אפידורלית, וגם במהלך הלידה הייתי ערנית, קיבלתי החלטות בראש צלול (קל יותר כשאת משוחררת מכאבים), וזרמתי עם הצוות בידיעה שהכי חשוב לי זה לסיים את הלידה כשאני והתינוק בריאים.

המלונית היתה הצלה מבחינתנו... נתנה לי כמה ימים להתאושש פיזית (איבדתי הרבה דם בלידה והייתי חלשה מאוד), הרגשתי מאוד מפונקת ומטופלת (ארוחות, חדר מפנק, האורחים באים לבקר לזמן קצר בלי להתנחל ולא צריך לארח אותם ממש- יתרון עצום בעיני). זה בהחלט עזר לנו להתמודד עם ההלם הראשוני ולקבל הדרכה כשהיה צורך (למשל- אני התקשתי להניק בהתחלה, והיה מאוד נוח שיש בכל רגע נתון אחות שתסייע).

בפעם השניה זה היה קיסרי יזום אז בוודאי שלא חשתי צורך בדולה, וגם הפעם המלונית היתה הצלה של ממש - המחלקה היתה עמוסה מאוד ולא קיבלתי תנאים סבירים לנוח ולהחלים. המלונית היתה שקטה, נעימה, שוב היתרון של ארוחים קצרים ללא התנחלויות ובלי שאצטרך לארח. מבחינתי המלונית נתנה לי זמן לבונדינג נעים עם התינוק החדש- רק אני והוא, בלי שיצטרך להתחרות על תשומת הלב יחד עם אחיו.

בפעם הבאה כנראה שאצטרך דולה- מתכננת על ויב"ק וזה כבר תסריט אחר. מקווה שתהיה גם מלונית ....

 

[d a p h n a]

לא ילדתי בארץ, אבל אחרי החוויה בארה"ב

אני די בטוחה שאם אלד בארץ אקח מלונית, ולו רק כדי לנסות להתקרב לתנאי ההתאוששות כפי שהיו בבית החולים בארה"ב.

לגבי הדולה - אני מצטרפת למה שאביגיל אמרה: לא כדאי להכנס ללידה בראש של "מלחמה" עם הצוות הרפואי, וגם ממש לא כדאי לבנות תילי תילים של תכניות לגבי איך את רוצה שהלידה שלך תהיה. כן, לידה היא חוויה חשובה - אבל בסופו של דבר הלידה היא לא מטרה, אלא אמצעי למטרה.

כשילדתי בארה"ב כמה אנשים שאלו אותי אם הכנתי Birth Plan, כפי שרבות עושות כי הן רוצות לתכנן איך הלידה שלהם.
התשובה שלי היתה : Yes. My Plan is to give birth.
כלומר, את יכולה בהחלט לחשוב על איך את רוצה שהלידה שלך תראה, אבל בסופו של דבר מה שחשוב הוא שאת תצאי ממנה בריאה ושלמה, והילד שלך יצא בריא ושלם, וכל היתר זה רק "קישוטים".

 

[אביגיל מהר המלכים]

לי בארץ, במחלקה רגילה, היה הרבה יותר נעים

מבארה"ב עם התנאים שלהם. למרות השותפה לחדר בארץ, ולמרות שהייתה מקלחת ולא אמבטיה. פשוט הייתה לי חוויה טובה יותר.

 

[d a p h n a]

תראי, היתה לי רק חוויה אחת

והיא היתה די קשה בגלל עניין בריאותי מסויים. אבל העובדה שהיה לי חדר פרטי, עם מקלחת פרטית, ושחנן יכול היה להיות איתי לאורך כל התקופה, ושהאוכל היה טעים וכו' - הפכה את החוויה הקשה לנסבלת יותר. יכול להיות שזה גם קשור לעובדה שילדתי בבית חולים שנחשב לאחד מהטופ 10 בארה"ב ליולדות.

אז כמובן אני לא יכולה להשוות, אבל אני חושבת שאם אלד שוב אי פעם, כנראה ארצה לנסות לשחזר את התנאים האלה עד כמה שאפשר.

אבל מצד שני, יכול להיות שזה פחות ישנה כי ממילא חנן לא יוכל להשאר איתי כל הזמן כשיש ילד נוסף וכו'.

 

[אביגיל מהר המלכים]

לי היו בסה"כ שתי לידות לא קשות

אם כי אובייקטיבית אני מניחה שיש שהיו מרגישות שזו חוויה לא נעימה (אחת הייתה ארוכה להחריד ובשניה פספסתי את האפידורל

). אבל בתחושה שלי, כיוון שהתוכנית שלי הייתה זהה לשלך ("ללדת ושכולם יהיו בריאים") - יצאתי בתחושה טובה. יש לי גם תיאוריה שלפיה בגלל שאני כל כך שונאת להיות בהריון, וההריונות עצמם כל כך קשים לי (היי ריסק, וכו') אני מרגישה נפלא מיד כשזה נגמר

אז ממש לא היה לי צורך בפינוקים, והייתה לי די והותר פרטיות, ואוכל ממילא לא רציתי (מההורמונים אני לא אוכלת איזה שבוע אחרי כל לידה). והמקלחת אמנם לא הייתה פרטית, אבל הייתה לי כולה שותפה אחת, והמקום היה מבהיק לחלוטין.
דוד, אגב, היה איתי בלילה אחרי שתי הלידות. תמיד יש כורסה לאבא.

 

[mereng]

אביגיל, באמת זכית... לצערי ברוב הפעמים

חלק נכבד ממה שאת מתארת פשוט לא מתקיים.
בחדר יש עוד 2 שותפות במקרה הטוב (בתה"ש ראיתי גם אולם כזה עם מלא מיטות מופרדות בוילונות, אני אושפזתי ביניהן בלי שום וילון כי המחלקה היתה עמוסה והייתי בדרך למלונית אז למה להתאמץ

). זה פונקציה בד"כ של עומס, וזה משהו שלא ניתן לצפות אותו מראש. באסף הרופא זכיתי לחדר "הכי טוב" צמוד לאחיות (פריווילגיות של קיסרי), והרגשתי כמו בתחנת רכבת, היה זוועה כי המחלקה היתה מפוצצת וברחתי למלונית ברגע שיכולתי.
פרטיות היתה בדיחה ממש.... וגם ניקיון. מקלחת ישנה ונקיה במקרה הטוב, מקלחת עם נמלים וטיפות דם על הרצפה והאסלה במקרה הרע (קפלן, אישפוז לשבוע בהריון הראשון). נסי גם "נגמרו המים החמים להבוקר" וגם "אין מגבות נקיות עד מחר".
באסף הרופא העברתי לילה ראשון אחרי הניתוח כשאני כאובה מאוד, לא מצליחה לקום מהמיטה בלי עזרה (והאחיות עמוסות ועסוקות), ולא נתנו לבעלי להשאר. הלילה השני במלונית כבר נראה אחרת לגמרי....

בקיצור- זכית, אבל זה לא תמיד ככה ולצערי אחרי שניסיתי 3 בתי חולים - כנראה שמה שאני מתארת יותר שכיח.

 

[אביגיל מהר המלכים]

תשמעי, אני ילדתי בסורוקה. בווילונות.

יש שהיו רואות בזה סיוט מוחלט.
לי - זה לא הפריע.
מנסה לומר שיש בזה, כנראה, גם באמת איזה עניין של ציפיות. מבחינתי לידה היא אירוע שאני מחויבת להיות נוכחת בו, למרות אי הנעימות שזה גורם לי, בשביל השלל שעמו אני חוזרת הביתה

ובהתאם לכך אני לא מחפשת שום דבר מעבר לבסיסי ביותר - ועם הבסיסי אני חיה בנוחות עד שאני יכולה לעשות מה שאני באמת רוצה וללכת הביתה...

 

[פלגיה]

אני ילדתי בהדסה הר הצופים

בית חולים ישן, חדרים צפופים. חדר הלידה שהם קוראים "הסוויטה" הוא לעג לרש. השאר גרועים ממנו (באחת הלידות בעלי נדחק החוצה, כי היה צורך גם במיילדת וגם ברופאה, ופשוט לא נשאר מקום בחדר). מחלקות יולדות ישנות וצפופות. פעם אחת הייתי הזקנה במסדרון, פעם אחת הייתי בחדר שמיועד ל-8, ובמקרה גם היתה תפוסה מלאה, כולל מישהי שהגיעה מקיסרי חירום באמצע הלילה. ואני שונאת מקלחות ציבוריות.

אבל - זה באמת לא היה נורא. לא רק ברטרוספקטיבה, אלא גם בחוויה באותו הזמן. חדרי הלידה היו נפלאים בזכות המיילדות ושאר הצוות. במחלקה היו גם וגם, אבל התמקדתי באנשים הטובים. הזוועה האמיתית היתה התינוקיה, ממנה יצאתי בכל פעם בדמעות. לכן לו אני הולכת ללדת היום (בתיאוריה! כן?) הייתי חותרת לשחרור מהיר, 6 שעות או כמה שרק אפשר אחרי הלידה, ומשקיעה את הכסף בדולה פוסט-פרטום שתבשל לי בבית, ותסדר, ותקפל כביסה.

 

[סביונית ההרים]

לי לא ממש איכפת להשתין ולהתקלח עם אחרות

אני מעדיפה שלא, כן? אבל ממש לא קריטי לי.

אבל אם אין לי יכולת להניק בפרטיות מאחורי וילון ואין לי מקום להניח לידי את העריסה של התינוק (כי התינוקיה נוראית, בעיקר לתינוקות שלי שבניגוד לשאר ממש לא נמנמו אחרי הלידה אלא ישר צרחו כל היום ורצו לינוק כל שעה במשך 55 דקות) ומינימום ציוד שלי (מה שקרה לי לאחרונה בגלל שיפוצים במחלקה) - אני פשוט בבעיה!

 

[ברבורת הפרא]

גם אני ילדתי בהר הצופים וחולקת איתך

ממש את אותן חוויות.

אני חושבת שמרוב שכאב לי לא היה אכפת לי מהתנאים (-:

התינוקיה מזעזעת, בלידה הראשונה הייתי מפורקת ולא הייתי בנויה לביות (נקודה מאד רגישה אצלי, עד היום כואבת לי המחשבה שהפקרתי אותה בתינוקיה), עם זאת היא היתה רוב הזמן עם בעלי.

בלידה השניה הייתי בחדר עם עוד בחורה, החדר היה צמוד לתינוקיה ויום ולילה רק שמעתי תינוקות בוכים

, מה שגרם לי לקחת את הקטנה אליי לחדר 24/7, במשך 5 ימים. יש להם מן חוק דבילי שבין 3:00 ל- 6:00 (אם אני לא טועה) שבהן התינוקות חייבים להיות בתינוקיה, אני ויתרתי על התענוג, ביום הראשון העירו לי וביום השני כבר הבינו שאני לא מוותרת, רק הבאתי אותה לבדיקות רופא בבוקר.

חוויה מפוקפקת.

 

[פלגיה]

זה עצוב לשמוע

איך הדברים לא משתנים. הלידה האחרונה שלי הייתה לפני תשע שנים, והמצב בתינוקיה לא השתפר, אלא נראה שהפך להיות גרוע. בכל פעם הייתי מוצאת את עצמי בוכה בדמעות, ותמיד הסיבה הייתה שם. נכון שאחרי לידה זה בכלל מצב רגיש ונוטה לבכי, אבל עובדה שעל הרבה דברים הבלגתי, והתינוקייה שברה אותי.

 

[טופי קראנץ]

אני בחרתי במלונית - בשתי הלידות

לא הרגשתי צורך בדולה, עשינו קורס טוב, המיילדות היו חמודות מאוד, בעלי תיפקד, וגם כשלא, היתי מאוד מרוכזת בעצמי, לקחתי אפידורל - וילדתי.

אבל המלונית מבחינתי היתה חלום! נחתי, ממש אבל,
נהניתי מהבידה בשירותים

נהניתי מהשקט
נהניתי מהבגדים הנעימים של התינוקי, מהיחס הסבלני והאישי, מההדרכות.
מהתינוקיה הנעימה
מהארוחות, מהאירוח,
מזה שבלידה השניה הבן הגדול שלי בא לישון איתנו שם - היתי ממש זקוקה לו לידי.
אבל באמת הכי הכי, מהנחיתה הרכה הזו שבין הבית חולים לבית.

 

[עינב וזהו]

התנאים שאת מתארת הם חריגים

באמת... ברב בתי החולים יש יותר משותפה אחד -בלילה הראשון שלי בליס הייתי בחדר של 5 מיטות כשאין אפילו מקום בין המיטות לכסא למלוה- ב-3 לפנות בוקר הביאו אשה אחרי קיסרי כשותפה חמישית וכל המשפחה שלה רצתה להשאר. הביאו אבטחה וכו'- אבל אני כבר התעוררתי (וילדתי רק ב-21 בערב קודם כן?) אמנם בלילה השני דאגו לי לחדר לבד- אבל רק כי זה התאפשר (זה חדר של 2 פשוט לא היתהתפוסה מלאה) ורק כי הייתי כבר בת בית במחלקת טרום לידה אחרי 5 שבועות של אשפוז אז העו"ס ומנהל המחלקה סידרו את זה
מצד שני כשחויית הלידה שלך טובה את בסיכון יותר נמוך ויכולה פשוט להשתחרר הביתה
לו אני צריכה להחליט איפה לשים את הכסף אני שמה על ליוי בלידה. ולא בגלל שזה המקצוע שלי- בפועל זה מה שעשיתי בלידה האחרונה. והיה נפלא כי כשאת יוצאת המלידה עם תחושות טובות יותר, עם פחות התערבויות, בלי חתך (לראשונה בשלושת לידותיי) את יכולה הרבה יותר לתפקד וללכת הביתה מהר (אני הלכתי אחרי 30 שעות...)
ברב בתי החולים לא מאפשרים השארות אבא בחדר בלילה ובצדק (אני לא רוצה לדדות בלילה מדממת ונוזלת מכל כיוון ליד גבר כלשהו... ואני לא דתיה ואין לי ענייני כיסוי ראש וכו')

 

[אביגיל מהר המלכים]

אני ביליתי 10 שעות במסדרון לפני שהיה חדר

וזה לא היה מלבב (שמו לי כזו מסגרת עם סדין בשביל "פרטיות" והרשו לי להשתמש במקלחת של אחד החדרים... אבל עשר שעות הייתי הזקנה במסדרון...) אבל גם לא טראומה גדולה מבחינתי.
אני לא יודעת מה קורה בבתי חולים אחרים - אני יכולה רק להחמיא לסורוקה. ילדתי שם ביום הכי עמוס שהיה להם מזה כמה וכמה שנים, ולמרות זאת החוויה לא זכורה לי כרעה במיוחד. אולי זה גם עניין של הדחקה (או של אופטימיות יתרה), אבל ככה זה נשאר אצלי.

 

[ריבר סונג]

וגם במסדרון - חייכת.