זה יותר הכתב ה"ציבורי" שלו
מכיוון שאסטרל נוטה להיות ישיר בהתבטאויות שלו, גם אני ארשה לעצמי הפעם להיות ישיר. הכתב הזה כולו פוזה, ופוזה ילדותית למדי. הכותב מנסה בכל כוחו להרשים, למשוך תשומת לב ולהיות תמיד במרכז הבמה. זהו "אני כוזב" מתיש למדי, שאינו מניח לו להקשיב, ליצור אינטימיות אמיתית ולהיות הוא עצמו. למרות המאמץ הרב שהוא משקיע כלפי אחרים, הוא מרוכז בעיקר בעצמו, במה שחושבים עליו, בתשומת הלב שעורר. הוא מנסה כל הזמן להראות כמה שהוא יצירתי, חכם, מיוחד, לא הולך בתלם אבל מרוב דאווין אין לו פנאי להתבוננות אמיתית ולפיתוח היחוד האותנטי שלו, שאין לה קשר עם התגובות מבחוץ. בעצם הוא ילד מפוחד, שכמה לאהבה, אבל בהדרך שבה בחר באופן כל אינטנסיבי להשיג את הצורך הכל כל אנושי הזה, היא מסובכת, מאומצת ורק מרחיקה אותו מן המטרה. מקרין בטחון עצמי, נוכחות חברתית, חברמניות, להג בלתי פוסק, אבל בעצם חש בודד ועזוב על הבמה אותה יצר במו ידיו, לפחות באותם רגעים בהם הוא מרפה לרגע מן האינטנסיביות הבלתי פוסקת של חייו, ומניח לאיזו תחושה אותנטית להתגנב בלאט אל תוכו... אסטרל, אני יודע שלא יהיה לך קל עם הדברים,וקרוב לוודאי שתדחה אותם על הסף בידענות יהירה, אבל אם תעצור לרגע, ותשיל מעצמך את עור הברדלס המזוייף הזה, ותיתן לדברים להיות פשוטים, כה פשוטים,תגלה לפתע עולם אחר, שעם כל היצירתיות שלך, לא היית מודע לקיומו.