קודם כל, תודה ../images/Emo140.gif
הדיאלוג שלנו מבהיר לי יותר ויותר למה את באמת מתכוונת. זה מראה בפעם המי-יודע-כמה, עד כמה טוב וחשוב לדבר... הודעתך הנוכחית גם מראה לי שהעמדות שלנו לגבי נימוסים ורגישות אולי קרובות הרבה יותר משנדמה היה לי בתחילה. לא שהיתה בעיה כלשהי גם לו עמדותינו היו רחוקות זו מזו, כמובן. מכל מקום, אני מסכים מאד עם הפיסקה האחרונה שלך, וגם עם השניה. לגבי הפיסקה הראשונה, אז אני אכן רואה בנימוס סוג של רגישות. אני לא בטוח שזה רק עניין של אריסטוקרטיה. סיפרתי
כאן על ביקור בבית של כפרי ויאטנמי. הוא הפציר בי לשתות מהמשקה הביתי שלו, שהוגש בכוסות מזוהמים. האם העובדה שנעניתי לו למרות שהמשקה ואופן ההגשה שלו לא היו מזמינים במיוחד מצביעה בעינייך על צביעות? בעיניי, אין זו צביעות. זו התחשבות ברגשותיו של אדם שפתח בפניי את הבית ובעיקר את הלב. כמו כן למדתי במהלך אותו טיול לאכול עם מקלות אכילה, וזה לא רק עניין של נימוס אלא גם ובעיקר פשוט כיף. לו הייתי מבקש סכין ומזלג, לא היה בכך כל חוסר נימוס. עם זאת אני מתחשב באלה שמארחים אותי בביתם; לכן כשהתארחתי בביתו של שייך בדואי אכלתי עוף ואורז עם הידיים, אבל לא בכל מקום הדבר יתקבל בעין יפה, ואין זה קשור לאריסטוקרטיה. לדעתי, מי שנכנס לפורום ומפרסם פעם אחר פעם את עצמו או את מוצריו, גם אחרי שהוסבר לו על כך ונתבקש שלא לעשות זאת, מבטא בכך חוסר נימוס ולא חופש פנימי או שחרור ממחסומים... בדוגמה זאת אני מנסה להמחיש למה בעיניי נימוס ורגישות/התחשבות אכן קשורים זה בזה. לעומת זאת, להתלבש בצורה מסוימת רק בשביל אנשים אחרים, זה דבר שגם אני יכול לראות את המגוחך שבו. כשאני רואה מישהי שבקושי מצליחה לצעוד על נעלי עקב עם עקבים בגובה של מגדלי עזריאלי, אני אף פעם לא יכול שלא לשאול את עצמי למה היא עושה את זה לעצמה. כשאני רואה אנשים שלבושים בבגדים מחוייטים ואי הנוחות ניכרת עליהם בבירור, אני שואל את אותה שאלה. בעיניי מי שמעשן במקום שבו אסור לעשות זאת, לא מבטא חופש פנימי אלא חוסר נימוס וחוסר התחשבות באחרים. זה בוודאי נכון לגבי הדוגמה שהבאת, שבה למישהו יהיה דורבן ברגל ובכל זאת הוא לא ירגיש בנוח ללכת בנעלי בית, ועוד בביתו שלו... לדעתי זה כבר חורג מתחום הנימוס, זו שאלה של חשיבות היתר שאנחנו מייחסים לדימוי העצמי שלנו, ומה אחרים יגידו עלינו. בכל מקרה זה לא עניין של נימוס, לדעתי, ובכל מקרה זו דוגמה להרגלים שבהחלט כדאי לנו להשתחרר מהם. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם במקרה זה הדברים הם לא רק שחור ולבן. כמובן שיש נימוס ויש צעקות וקללות ויש הרבה גווני ביניים באפור ובצבעים אחרים. למרות זאת, ואולי בגלל זה, לפעמים נימוס מצביע על משהו מזויף ולפעמים על משהו רגיש. לפעמים איפוק או הבלגה הם מבורכים, ואינם מצביעים על הדחקה או צביעות אלא דווקא על בחירה מודעת מתוך אותו מרחב אישי שהזכרת; ולא כל צעקה או התבטאות שלוחת רסן מהוות ביטוי של חופש פנימי, נראה לי שלעתים קרובות, ההיפך הוא הנכון.
נכון, יש בדיבור גם את ביטוי הלב, אבל הוא הרבה פחות דומיננטי. עדיין לב ולשון שווים, זו איכות שקשה מאוד להשיג בעיקר בגלל ההדחקות הרבות, שלרוב לא מודעות גם לאדם עצמו. שמחה שפרויד החזיר אותך לכאן
מאיה
