מחפשת עם מי לדבר

[beltal8]

אמת

בפשטנות, כמובן. ממליץ לכל אחד

להרחיב קצת בנושא, גם אם כניסיון מחשבתי קצר

 

[ladybug6]

מאוד מזדהה

ואת מנגנת על נקודות שגם לי קשות לפעמים.
בעזרת רציונליזציה ואמפתיה (כמו שגידי הציע) אני מצליחה לעשות את ההפרדה בין התחושות האלה לבין התחושות שלי כלפי אנשים סביבי, אני מודה שזה עובד רק בחלק מהמקרים. למשל עם בן הזוג הכי קשה לי לקבל ולהבין, מכל מני סיבות. אני נלחמת בתחושות האלה כל הזמן.
אני בנאדם שהעקרונות מאוד חשובים לו. אני לא טיפוס נהנתן, ואני מאמינה שיש דברים חשובים יותר מהנאות החיים (כמובן בגבול הסביר). עם זאת, אני מכריחה את עצמי לזכור שיש אנשים שמרגישים אחרת ממני, ועבורם החיים הם קצרים ולכן צריך לנצל אותם כדי להנות כמה שיותר. אני לא מסכימה עם התפישה הזו, אבל מקבלת אותה ואת הקיום שלה. אני גם יכולה להבין מאיפה היא באה, ולא יכולה להתווכח עם ההגיון שלה. תכלס, צודקים. הלוואי והייתי יכולה להצטרף אליהם בלי שיהיו לי קשרים בבטן. וכוסאומו העולם. אבל מה לעשות, כל אחד והאופי שלו, והדברים שחשובים לו.

ואם כבר בפורקן עסקינן, אז רק רוצה לספר שאחד הדברים שהכי מחרפנים אותי זה כשאנשים מתייחסים לטבעונות שלי כאל בחירה קולינרית ותו לא. ולמרות שחלקם כן יודעים שיש אידאולוגיה חזקה מאחורי זה, והם יודעים פה ושם על הפגנות או דברים שאני משתתפת בהם, בכל זאת מתייחסים לזה כבחירה קולינרית שהם מכבדים, ומנגד מצפים ממני לכבד את הבחירה שלהם. כאילו זה בסדר גמור שאת לא תאכלי בשר ואנחנו כן, ואין סיבה שזה יפריע לך. ואין סיבה לא לספר לך בדיחות על שחיטת כבשים או להריץ דאחקות בנושא, או לבקש למזוג להם תבשיל של גופות ברוטב לצלחת.

 

[shez5]

ליידי באג

אני מאוד מזדהה, ואני חושבת שזה לא שאנשים בהכרח לא רוצים לוותר על תענוגות החיים, אולי זה חלק מזה
אבל אני מתחילה לחשוב שפועל כאן מנגנון של הדחקה ואפילו הכחשה כדי לא לסבול, כדי לא לראות את העולם כמקום שיש בו כל כך כאב ואכזריות.
זה מזכיר לי - להבדיל - את מה שמתארת גודית לואיס הרמן , פסיכולוגית פורצת דרך, בספרה "טראומה והחלמה" - שעוסק כשמו באנשים שעברו טראומה. כשהיא מתארת את התגובות לנשים שעברו גילוי עריות היא מתארת איך רוב הסביבה מעדיפה להזדהות עם התוקף ולהאמין לו, ולא עם הקורבן. הקורבן נראית היסטרית, לא אמינה, לא מתנסחת בקוהנרנטיות, רגשית מדי. התקוף מנסח את דבריו בצלילו, בהיגיון, מתקשר עם הסביבה הרבה יותר טוב, ויש לו גם מעמד בדרך כלל יותר "מכובד" משל הקורבן ויותר כסף....
חשוב לי שתגיבו לי להשוואה הזאת שאני עושה, אם לא קשר לכןם. זה נראה לכןם דומה? ...

 

[האלזה]

אני לא מכירה את הספר הזה, אבל זה בהחלט מתקשר

בעיני.
אכן במקרים רבים מי ש"מעורבים רגשית" (נשים שחוו הטראומה/ פעילים שנחשפו לחומרים קשים) הם נסערים יותר וכמובן שזה יכול להוות מכשול ביצירת הזדהות ובהסברה.

 

[ladybug6]

האמת? זו אולי לא תשובה פוליטיקלי קורקט

אבל אני חושבת שזה בעיקר מעצלנות וניוון.
עצלנות לקום ולעשות שינוי, להסתגל אליו, ללמוד, לחקור, לשאול, להקריב, לעשות.
וניוון רגשי ומוסרי שנובע מתרבות מתפנקת ונהנתנית שעסוקה בצריכה ואכילה מופרזת בכל מקום, בכל מצב בכל צורה ואפילו בלי לשאול מה זה מכיל.
אנשים (למעט אנשים עם אלרגיות) ידחפו לפה כל דבר שיגישו להם ואפילו לא ישאלו מה יש בזה. כי זה לא משנה מה יש בזה. אוכל זה אוכל זה אוכל. אז אוכלים.
אז איך אפשר להוציא את הראש מהתחת של עצמנו כשאלה החיים שלנו, וככה אנחנו רגילים? זה באמת קשה. ואלמלא הפורום הזה, הפייסבוק והחברים הטבעונים שלי במציאות - הייתי מרגישה מאוד מתוסכלת ואולי אפילו מצליחה לפקפק בדרך שלי, כי יש משהו מאוד מכניע ומביס בלהיות היחידה שדופקת דין וחשבון למשהו בחיים האלה.

 

[subatoi]

מותר גם להוציא קיטור להרחיב את זה? יופי.

אנשים עם אלרגיות ואנשים ששומרים על כשרות.
אבל כן, אוכל זה אוכל זה אוכל. וכשזה חינם, אז בכלל. כשיש אירוע עם בופה, אנשים מתנפלים. כשמתארחים בבית מלון, אנשים מעמיסים בחדר האוכל. כשיש ארוחות חגיגיות בעבודה עם בופה, אנשים מבוגרים שמקדימים לתפוס מקום כדי שיהיה להם מקום לשבת ליד השולחן, ולא יצטרכו לעמוד כמו פשוטי העם. אנשים שאורזים שקיות וקרטונים עם האוכל שנשאר בסוף, בקומות של אוכל, כאילו שאין להם מה לאכול בבית. ומתוסכלים אח"כ מזה שנשפך להם, ועושים הכל בהיסטריה, לפני שמישהו יקח להם את כל מה שהם רוצים עם העיניים הגדולות שלהם. אשה שלוקחת שתי כוסות נייר חצי מלאות בריבה, שמה בתיק בשקית ואח"כ מתפלאת שנשפך לה. רבאק, אין לך ריבה בבית? כמה כבר עולה ריבה? אין לכם מה לאכול בבית?
זה עלוב, זה מביש, זה פתטי.

היום חילקו סופגניות. וכמובן שחברת השפע המוגזם כבר לא מסתפקת בסופגניות של פעם אלא בסופגניות מפלצתיות, שדחפו להן מילויים וציפויים מכל צד אפשרי, ערימות של חומרים שכבר מרתיעים אפילו חלק מהאנשים הגרגרנים. העיקר לקנות כי זה מגניב וזה נראה יפה וזה מתוק. ומה עושים עם הסופגניות שנשארו? לוקחים הביתה, שיהיה לזה ולהוא ולהיא.

ועם חברה נהנתנית כזו, שעומדת למות מסתימת עורקים קולקטיבית בכל תחום אפשרי, לא רק מבחינה פיזיולוגית, לך תסביר שלא חיוני לדחוף כל דבר לפה, שאפשר להסתדר בלי השוקולדים שמחלקים או דבש, שיש שיקולים מוסריים גם בלי קשר. וש"וואו, היה כבד אווז בבית המלון" זה משפט כ"כ מעוות שזה לא ייאמן.
ועם זה לך תסביר שאוכל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. שזה צריך להיות טעים, ברור, אבל לא יקרה כלום אם זה לא יהיה מעלף. שזה לא הגיוני לבוא לחתונה ואח"כ לזכור רק את האוכל שלא היה טעים לדעתך. לך תסביר שאוכל זה לפעמים רק אוכל. איך העולם היה עובר מהר יותר לטבעונות אלמלא ההתמכרות האנושית לאוכל ולקולינריה המטופשת הזו. אנשים היו מוכנים לוותר על האוכל הטעים-וואו-שיואו-!!1 שלהם בלי לפחד, ולגלות טעמים אחרים לא פחות טובים.
אבל לא. "אכול ושתה כי מחר נמות". ככה נראית ציביליזציה שוקעת. ספינה טובעת.
וכמובן שאפשר להרחיב את זה לתחומי נהנתנות אנושיים אחרים.


זהו. סיימתי

 

[shez5]

סבטוי, בכל זאת

אני רוצה לציין (לצד כל קיטוריך המובנים והלגיטימיים) שכל כך הרבה אנשים בארץ הזאת (לפחות מבין היהודים הישראלים) באים מחוויה של רעב. השואה, המלחמות בתחילת המדינה, תקופת הצנע.
אני אישית גדלתי בילדותי על סיפורי שואה ועל מטפלת שבצהריים כשהיינו יושבים לאכול הייתה מתנפלת על האוכל שלה כמו כלב מורעב (ואני לא משתמשת בביטוי"כלב מורעב" מהשפה לחוץ, יש לי שני כלבים). לפעמים נדמה לי שהיא חיה בתוכי כשאני מסתערת על האוכל

 

[subatoi]

אני בכלל לא נכנס לשם.

למען הסר ספק, לא דיברתי על אנשים בני 60-70-80 עם טראומות כאלה או אחרות, ואני לא נכנס לסוגיות פסיכולוגיה של דור שני וכאלה.
אני מדבר על אנשים בני 30-40-50, מהסוג שמעמיס את הצלחת בטירוף בבית מלון, ואח"כ משאיר הכל בצלחת. כולנו מכירים אנשים כאלה, והם לא חייבים להיות בעלי משקעים מסוימים כדי להיות כאלה.

האוכל תופס בתרבות מקום גדול הרבה יותר ממה שהוא צריך.
ואני יודע שזו דעה קצת חריגה.

 

[subatoi]

ועוד יותר למען הסר ספק,

אני מכיר - מן הסתם - בעובדה שיש אנשים עם צרכים כאלה ואחרים, או סוגיות כאלה ואחרות להתמודד איתן.
לא עליהם דיברתי.
דיברתי על האנשים ה"סתמיים" וה"רגילים".

 

[shez5]

זאת בכלל לא דעה חריגה, ובכל אופן

אני לא דור שני לשואה, וגם כדור שלישי לשואה - אני מושפעת ממנה (מסבתא , מהמטפלת ועוד).

ברור לי שכדור שני לאנשים שחיו כאן בקום המדינה אני מושפעת גם מתקופת הצנע, תקופות שלא היה מספיק אוכל

ובכלל, אני חושבת, האם לא כולנו בארץ הזאת בטראומות מלחמה שקשורות גם לאוכל. מלחמת המפרץ הראשונה אני זוכרת את ההסטריה של קניות שימורים

אני לא סוציולוגית או הסטוריונית, אני רק טוענת, כמישהי שחיה בארץ הזאת, וכמשיהי שיש לה בעיית התנהלות עם אוכל (אם נתנסח בעדינות) שלא סתם אנשים מתנפלים וסובאים. אנחנו חיים באיזה בועת שפע שמאיימות עליה זכרונות וחרדות שקשורים לעבר , וגם להווה. הרי כל כך הרבה חרדה יש שהבועה הזאת תתפוצץ לנו יום אחד בפנים.

אז שוב, אני לא מבטלת את דבריך, זה באמת מרגיש כמו חזירות, ובכל זאת אני חושבת שהרבה חרדה, ואולי רגשות נוספים, עומדת מאחורי ההתנהגות הזאת

 

[shez5]

ו... השאלה אם יש

אנשים סתמיים, רגילים, כמו שאתה מאפיין אותם...
שוב, יכול להיות שאני טועה ואצל חלקם לפחות זאת חזירות לשמה...
אבל אני תוהה

 

[subatoi]

גם אני לא באמת יודע

גם אני תוהה (

), רק מעלה אפשרויות ודעות.
בסופו של דבר, לכל דבר יש סיבה. מודעת או לא מודעת. או סתם נסיבות, או השפעות של הסביבה. או משהו

 

[shez5]

נכון, וגם

אם אני לא חושבת עליהם בבחילה כעל להקת בהמות גסות וכולי, זה יכול לעזור לי להתייחס יותר באמפטיה....

 

[ימימה]

אצלי הדחייה מהנהנתנות מהאוכל

התפתחה כבר לפני כמה שנים, עוד הרבה לפני הטבעונות.
פעם הייתי קוראת ביקורת מסעדות ומתכננת ביקורים במסעדות טובות שקראתי/שמעתי עליהן. היום כל העיסוק המופרז (לטעמי) הזה באוכל נראה לי מוזר, כאילו אוכל הוא איזה משהו עם ערך תרבותי/אינטלקטואלי. דנים בזה, מדברים על זה, מנתחים את זה, השפים הם סלבס - מה, זו ספרות יפה? זו אמנות? זה פילוסופיה? השפים הם אנשי רוח והגות? איזה ערך יש לזה מעבר לשניה שאתה מכניס את זה לפה?
זה לא שהפסקתי להנות מאוכל טוב, רק שממש לא מתאים לי לעשות עניין מאוכל, מעבר ל-אוכלים, נהנים, הולכים הביתה...

 

[subatoi]

 

[trix4]

גם אני אף פעם

לא הבנתי את ההתלהבות הזאת מהאוכל.. כן, לפעמים יש מאכלים טעימים, אבל בסך הכל אוכלים שבעים וזהו.
גם כל ההתלהבות יתר הזאת מקניות וכו'. אני שונאת לצאת לקניות

רק אם אני צריכה משהו, ואני קונה ע"פ רשימה שהכנתי חח
למזלי בת דודה שלי מביאה לי בגדים יד שנייה ככה שאני לא צריכה לצאת ולהתחיל לחפש בגדים. ג'ינסים, כמה חולצות ואתה מסודר
ואני דווקא שמחה שבבית הספר צריך לבוא עם חולצה אחידה (חוץ מהעניין שאסור קעקועים, פירסינגים וצבעים בשיער-שזה ממש חוצפה,
זאת זכותו של כל אחד לצבוע לאיזה צבע שיירצה, ולעשות קעקועים וכו'.)

 

[l coyote l]

מה יעשו למי שיבוא עם קעקוע? יבקשו להוריד?...

 

[trix4]

לא יודעת..

אבל אני יודעת שביקשו מילדה אחת שצבעה חלק מהשיער לאדום, להחזיר לצבע "נורמלי".
וחברה שלי שעשתה גלח בצד , רשמו אותה, ואחרי 3 פעמים שרושמים אותך אתה מושעה.
אחר כך בבית הספר היא הלכה עם השיער בצורה שמסתיר את הגלח.

 

[TheGoldenSnitch]

אותי רשמו במהלך התיכון משהו כמו 300 פעם.

או אולי קצת יותר.
ובטח הנייר שעליו רשמו כבר מוחזר חמש פעמים.

 

[subatoi]

נו, ותראה מה יצא ממך,

יא טבעוני אחד

+