אז ככה:
יצאתי בפועל בגיל 20, אחרי 6 שנים של חיבוטי נפש שבהן לא הבנתי מה הבעיה שלי ולמה אני לא מאמינה מבפנים, למרות שיכולתי אז ואני יכולה גם היום להתרגש מאוד מתפילה יפה או קטע חזנות קלה שמבוצע טוב.
הסביבה? להורים שלי זה מאוד כאב, כצפוי, ולכן ניסיתי חלק מאותן שנים "להתחזק" כי אולי מתוך שלא לשמה אבוא לשמה, מיותר לציין ש"הנס" לא קרה. החברות מהתיכון לא האמינו ש:"זה יכול לקרות לי, דווקא לי" עד שהבינו ש"זה" קרה. החבר'ה מהעבודה (חילוניים ברובם) היו חברים טובים ומקור תמיכה אבל ממש לא ניסו ללחוץ ואפילו ביקשו שאחשוב שוב לפני שאני "חוטאת".
החברים שלי היום אינם קשורים לעברי, אלא ל- 18+ השנים שאינני דתיה: מקומות עבודה שונים, חברים ללימודים, אנשים טובים שפגשתי בדרך וכמה מחברי הפורום הקדוש הזה.
בעצם לא עזרו לי, יש לי משפחה חילונית מצד אימי ויש דודה ודוד שביליתי המון בביתם בתקופה ההיא. כשיצאתי בפועל זה היה כשהיה לי כבר מקצוע ביד וכבר השתכרתי, אבל בכל מקרה, לא הייתי לבד מעולם כי גם עם ההורים היה ונשאר תמיד קשר נהדר. אני ראשונה מארבעה אחים, אחרי יצאו אחותי ואחי הצעיר, אחי המבוגר יותר דתי גם היום וחבר טוב כמו תמיד (כך גם אישתו) ובקשר לפולשנות, זה בסדר, יש כאן לא מעט שיודעים עלי הרבה יותר....